עשרים ושבע שנים חיכו אוהדי הניקס שהקבוצה שלהם תחזור לגמר, וכמו שאומרת הקלישאה: הזהר במשאלותיך. סדרת גמר 2026 מפגישה את הניקס עם סן אנטוניו ספרס. הספרס היו אז בעונה השלישית של גרג פופוביץ', עם טים דאנקן בן ה-22. הספרס מגיעים עם מיטש ג'ונסון – המחליף של פופוביץ' – שמסיים עונה שניה במועדון ועם ויקטור וומבניאמה בן ה-22. סן אנטוניו עברו חתיכת דרך עד הגמר הזה: פורטלנד ודני אבדיה בסיבוב הראשון (מישהו עוד זוכר את זה?) ואחר כך שתי הפיינליסטיות המערביות משנה שעברה – מינסוטה בסיבוב השני והת'אנדר בגמר האזורי. בכל סיבוב, אגב, הם הפסידו משחק אחד יותר מהסיבוב הקודם. מה זה אומר על הגמר? וואלה, כלום. סתם אנקדוטה.

הדרך של הניקס לגמר הייתה, על פניו, קלה בהרבה. מאז ששמטו את המשחק השלישי מול אטלנטה, ונפלו לפיגור 2-1 בסדרה, הניקס יצאו לאחת-עשרה ניצחונות רצופים – מול אטלנטה, פילי וקליבלנד – בהפרשים שמזכירים את המונסטארס מהסרט ספייס ג'אם (המקורי, ברור שהמקורי). אגב, פטריק יואינג היה בסרט ההוא אבל החמיץ את סדרת הגמר מול הספרס לפני 27 שנים. מה זה אומר על הגמר הזה? וואלה, כלום. סתם אנקדוטה. 

והנה הגענו. סן אנטוניו לא ממש סומנה כקונטנדרית לפני תחילת העונה והניקס לא נראו במומנטום עם פתיחת הפלייאוף, אבל בהתחשב במה שעברנו בחודש וקצת האחרונים – מדובר בשתי קבוצות ראויות.

 

המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?

שני מפגשי עונה רגילה היו בין הקבוצות, ובו כל קבוצה שמרה על הבית: הראשון נערך בסן אנטוניו ביום האחרון של שנת 2025 והספרס גברו בו 134-132 על הניקס נטולי ג'וש הארט (בצד של הספרס חסר דווין ואסל), וההפסד הכניס את הניקס אל "משבר ינואר" בו הם הפסידו 9 מ-11 מפגשים. וומבי היה מצוין עם 31 נקודות ב-24 דקות אבל האס האמיתי היה ג'וליאן שמפייני שתפר 11 שלשות (מ-17 נסיונות). המפגש השני נערך במדיסון סקוור גארדן בתחילת חודש מרץ והספרס יצאו ממנו חבולים, כשהובסו 114-89 בהפסד שקטע רצף של 11 נצחונות רצופים והיה אחד משני הפסדים ב-29 משחקים בפברואר ומרץ. וומבי שוב סיפק את הסחורה עם 25 ו-13 (ב-34 דקות) אבל דייק רק בזריקה אחת מתוך שבע מחוץ לקשת והצוות המסייע – למעט דווין ואסל – היה חלש.

אבל קיבלנו עוד משחק בונוס בין הקבוצות – גמר גביע הליגה. משחק שהיה צמוד לאורך שלושה רבעים עד שהניקס לקחו פיקוד ברבע הרביעי בדרך לניצחון 124-113. הספרס אמנם הפסידו אבל קיבלנו כבר אז את הרושם שחוסר הניסיון שלהם במעמדים גדולים לא משפיע על היכולת שלהם. וומבי היה בשלבי חזרה לכשירות ועוד עלה מהספסל, תחת הגבלת דקות. 

כל המשחקים האלו לא ממש משמעותיים במיקרו. המומנטום של הניקס היום מזכיר אולי במעט את המומנטום של סוף נובמבר ותחילת דצמבר (14 נצחונות ב-17 משחקים, כולל גמר הגביע) אבל הספרס נמצאים במקום אחר מבחינת בגרות וגיבוש. סטפון קאסל ודילן הארפר היו לא עקביים בשלושת המשחקים הללו והתפקיד שלהם משמעותי יותר בפלייאוף. לעומת זאת האריסון בארנס – שעלה בשניים משלושת המפגשים בחמישיה – נמחק לחלוטין מהרוטציה. 

מה שכן אפשר לקחת מהמשחקים האלו זה את נתוני המאקרו. המשחק הראשון – גמר הגביע – הציג את שתי הקבוצות עם נתוני קליעה דומים מחוץ לקשת ומקו העונשין, והסתיים בניצחון דו ספרתי של הניקס. המפגש השני הסתיים בניצחון הספרס לא מעט בזכות העובדה ששחקני סן אנטוניו הגיעו לקו 40 פעמים – כפול משחקני הניקס – וחיפו בכך על ערב קליעה נהדר של ניו יורק. המשחק השלישי הציג את הספרס בערב קליעה רע והסתיים בתבוסה. 

מבחינת סן אנטוניו ראינו את אותו הדפוס גם בסדרה מול אוקלהומה סיטי: בשלושת הניצחונות הראשונים שלהם סן אנטוניו הגיעו לקו לפחות 10 פעמים יותר מהת'אנדר ובמשחק השביעי נהנו מערב קליעה נהדר מחוץ לקשת (17 שלשות ב-42.5%) שהקנה להם את ההפרש. מבחינת ניו יורק הם יהיו צריכים להשתדל להוריד את כמות העבירות ולהמשיך להקשות על השלשות של היריבה (מחזיקים את היריבות על 30.5% מחוץ לקשת – הכי נמוך בפלייאוף הנוכחי).

הנתון המשמעותי השני שצריך לבחון מהסדרה העונתית הוא קרב הפוזשנים: שתי הקבוצות מדורגות בטופ-5 באחוזי ריבאונד בשני צידי המגרש. 

קרב הפוזשנים היה אולי המנבא המשמעותי ביותר למשחקים בין שתי הקבוצות. המשחק השני – שהיה הצמוד ביותר – הסתיים בשוויון ובמשחק השלישי, בו הניקס הביסו, הם רשמו 8+ בשתי הקטגוריות: גם ריבאונד התקפה (יצירת התקפות חדשות) וגם איבודים (בזבוז התקפות קיימות). מי שתצליח לנצח את הקרב הזה, יכולה לשפר משמעותית את הסיכויים שלה בסדרה. בגמר המזרח קליבלנד הצליחו להוריד דרמטית את כמות ריבאונד ההתקפה של הניקס (עד המשחק הרביעי) אבל לא היו מספיק אחראיים בשמירה על הכדור (20+ איבודים בשלושה מארבעת המשחקים). בסדרה המקבילה הספרס הצליחו להוריד את כמות האיבודים ל-15 ומטה בחמשת המשחקים האחרונים (אחרי יותר מ-20 בכל אחד משני המשחקים הראשונים) ובמקביל לנצח בקרב ריבאונד ההתקפה.

 

המפגש בין הקבוצות והכוכבים

נושא הקליעה, העבירות וקרב הפוזשנים מתבטא גם בשחקני המפתח של הקבוצות. בצד של הספרס העיניים כמובן מסתכלות קודם כל למעלה, על ויקטור וומבניאמה. וומבי – שחקן ההגנה, מקום שלישי במועמדות ל-MVP וזה כשהוא משחק בפחות מ30 דקות למשחק בעונה הרגילה – עבר כמה וכמה מבחנים בקמפיין הפלייאוף הראשון שלו. החזרה מזעזוע המוח בסיבוב הראשון, קרבות העצבים וההרחקה מול מינסוטה וההתמודדות עם הפיזיות והאינטנסיביות של אוקלהומה סיטי בגמר האזורי. אחרי כל פעם שנראה היה שהמכשול הספציפי הזה גדול עליו, וומבי – כמו הניאו בסרטי המטריקס – עבר עדכון גרסה וחזר למשחק הבא עם הפתרון. ההתבגרות שלו מתבטאת, בין היתר, בהתפלגות הזריקות שלו: וומבי מסיים בפלייאוף הזה מתחת לטבעת בתדירות גבוהה ב-20% לעומת העונה הסדירה. מה שמתבטא גם בשיעור הגעה לקו משופר. 

אבל כמובן שהחלק ההתקפי הוא רק חצי מהסיפור – אולי פחות, האמת – מהאימפקט של החייזר הצרפתי. לא רק שוומבי הוא השחקן ששמר על הכי הרבה נסיונות קליעה בפלייאוף הנוכחי אלא שרק שחקן אחד – אוסאר תומפסון – הוריד את אחוזי הקליעה של היריב באופן משמעותי יותר (בין שחקנים ששמרו על לפחות 100 זריקות שדה). ואפילו הנתון הזה לא מספר את מלוא הסיפור של וומבי שעצם הנוכחות שלו מתחת לסל מרחיקה את שחקני היריבה מהרסטריקטד, ממש כמו מגנט הפוך. 

הצוות המסייע של וומבי מורכב קודם כל משלושת הגארדים: סטפון קאסל, דילן הארפר ודיארון פוקס. קאסל, בנקודת הזמן הזו, עשוי להיות מספר 2 בהיררכיה של הספרס, וכמו וומבניאמה גם האימפקט שלו לא נמדד בצד אחד של המגרש. בסדרה מול הת'אנדר הוא הופקד על שיי במרבית הדקות וגם אם לא היה מושלם – והוא לא היה מושלם – הפריע לשיי מספיק כדי להוציא אותו מתוכנית המשחק הסטנדרטית שלו. דילן הארפר מסתמן בתור אחת מפריצות הפלייאוף הזה וקבלת ההחלטות שלו נראית נהדר בהתחשב בזה שבתקופה הזו לפני שנה הוא עוד המתין לליל הדראפט. הצלע השלישית – פוקס – הוא אולי הפחות מדובר בין השלושה, אבל הוא גם הרכז הטבעי ביותר בסגל של הספרס וגם המנוסה בין שחקני הרוטציה העיקריים. פוקס החמיץ את שני המשחקים הראשונים מול הת'אנדר ואם אתם זוכרים את הירידה החדה במספר האיבודים החל מהמשחק בו פוקס חזר, אתם יכולים להניח שלא מדובר במקריות. 

לשלושת הגארדים, בסבירות גבוהה בעיקר לקאסל והארפר, תהיה הזכות המפוקפקת להתמודד עם ג'יילן ברונסון. התפוקה של ברונסון הייתה יחסית עקבית בשלושת המשחקים מול סן אנטוניו (24,25 ו-29 נקודות באחוזים יחסית דומים) ונראה שסן אנטוניו לא ממש מצליחה להלחיץ או לשנות לו את הקצב. סביר להניח שהספרס ינסו ללחוץ פיזית את ברונסון, כשהם משתמשים בסייז העודף של הגארדים שלהם. יתן ומיטש ג'ונסון ירצה לנסות שוב את הבליץ שהוא הראה מול אדוארדס בסיבוב השני ושיי בגמר האזורי, אבל הניקס כבר נתקלו בסגנון כזה של הגנה ולמדו איך להתמודד איתו, עם פלאשים של ברידג'ס והארט לאזור קו העונשין.

הכוכב השני של הניקס הוא אחד האחראים העיקריים להצלחה שלהם עד כה – קארל-אנתוני טאונס. למקרה שאתם רק עכשיו משלימים את הפרקים הקודמים בראון לקח את טאונס והפך אותו לנתב התקפי במערכת של הניקס. השימוש בו כמוסר, הריווח שהוא מספק והיכולת שלו לתקוף מכדרור את הסל (יחד עם העובדה שכשהכדור אצל טאונס ברונסון משמש כחוסם ומושך תשומת לב ממגן אחד לפחות) פתחו את אזור הצבע של הניקס לחיתוכים וחדירות של ברונסון והווינגים. טאונס אמנם ירד בשלוש נקודות בממוצע למשחק לעומת העונה הרגילה, אבל גם כמעט והכפיל את כמות האסיסטים שלו למשחק (מ-3 בעונה הרגילה ל-5.9 בפלייאוף). החיסרון העיקרי של טאונס הוא הנטיה שלו לבצע עבירות זולות מדי בחלקים מוקדמים של המשחק. זה משמעותי גם בגלל התפקיד של טאונס בהתקפה, אבל גם בשאלת ההתמודדות ההגנתית עם וומבי: קיים סיכוי לא מבוטל שטאונס לא יופקד על וומבניאמה במצ'אפ הישיר, כדי להקטין את הסיכון לפיק אנד רול שמעבר את קאט וברונסון יחד. במקום, השימוש בטאונס יהיה כשומר על קלעי בפינה (שמפייני) שצריך להגיע לעזרה, ומי שיופקד על וומבי יהיה או.ג'י אנונובי, שהוא מהיר מספיק כדי לעבור לגארדים, אבל גם פיזי מספיק כדי להתמודד עם וומבניאמה. 

המצ'אפ הזה יכול גם להישאר תיאורטי בצד של הניקס. בסדרות קודמות ראינו את וומבי מופקד על נון שוטר כדי שיוכל לתפקד כפרי-סייפטי, במקרה של  הניקס מדובר כנראה בג'וש הארט. הארט כבר נתקל בטיפול הזה, כולל בסדרה מול קליבלנד, והראה לכל הפחות נכונות לזרוק כשנותנים לו את ההזדמנות. התוצאות, צריך להודות, היו מעורבות. את המהלכים הטובים יותר סיפק הארט לרוב אחרי שהמגן שינה את ההתייחסות אליו כ'לא מאיים' והארט תקףף את הקלוז-אאוטים ומצא את החורים בהגנה, לרוב למסירות לחברים. במידה והארט לא יצליח להביא את החלק הזה לידי ביטוי מייק בראון כנראה יקפיץ מהספסל את לאנדרי שאמט בשאיפה שהזון ההתקפי שחווה מול קליבלנד (11/12 מהשלשה לאורך הסדרה) לא פג תוקף במהלך תשעת הימים שהיו לניקס בין הניצחון בסדרה הקודמת לתחילת סדרת הגמר.

במידה וקא"ט יסתבך בעבירות – והשאלה היא יותר "מתי" ולא "אם" – אנחנו נראה את מיטשל רובינסון מופקד על וומבי בחלק ההגנתי ויתר שחקני הניקס יחזרו לרוטציות סטנדרטיות יותר. לרובינסון יש את האורך והאתלטיות כדי להקשות אפילו על וומבי את הזריקה ואת הרגליים כדי להשאר איתו בחדירות לטבעת. מה שעוד יש למיטש-רוב זה שבר בזרת יד ימין שהוא ספג מתישהו מאז שהמשחק הרביעי מול קליבלנד הסתיים. כל הדיווחים מצביעים על כך שרובינסון עומד לשחק, השאלה היא כמה דקות יוכל להשאר כשיר וכמה הפציעה בזרת תגביל אותו בדקות בהן הוא על המגרש. הנוכחות של מיטש רוב גם תכריח את הספרס להצמיד אליו את וומבי – רובינסון הוא איום לוב משמעותי יותר מכל שחקן אחר שהספרס פגשו בו בפלייאוף הזו, וככזה לא סביר ששמפייני או אפילו ואסל שאפשר להניח שיופקדו על טאונס בחלק מהדקות ישמרו גם על רובינסון – מה שאומר שהעזרה יוצאת מהצבע. לאור החשיבות של קרב הריבאונדים יהיה מעניין לראות גם עד כמה יהיה שימוש של הניקס בחמישיית שני הגבוהים, ואיך הספרס יתמודדו איתו.

מול הקו האחורי של הספרס, התפקיד של הארט, אנונובי, שאמט ובעיקר ברידג'ס יהיה לגרום לספרס לקבל החלטות נהמרות ולכפות איבודים. ברידג'ס, למקרה שפספסתם סיים את שלושת הסיבובים הראשונים כשהוא נמצא במשימה להשמיד את הגארד הראשי של היריבה (אלכסנדר-ווקר, טייריס מקסי וג'יימס הארדן) שלושת הגארדים האלו סיימו את המפגשים מול ברידג'ס כשהם קולעים – ביחד – ב16/48 מהשדה (33%) ו4/21 מהשלשה (19%) יחס אסיסטים\איבודים שלילי (19/21) וב-444 הפוזשנים שבהם ברידג'ס הופקד עליהם הקבוצות שלהם קלעו 410 נקודות (רייטינג התקפי של 92.4). אה, ו-0 עבירות בזריקה של ברידג'ס, כלומר 0 זריקות עונשין. במפגש האחרון בין הניקס לספרס אנונובי הופקד על פוקס וברידג'ס חילק את הזמן בין ואסל וקאסל, אבל יכול להיות שמייק בראון יעדיף להצמיד את ברידג'ס לפוקס ואולי למקם את ברונסון בשמירה על ואסל, שמשחק פחות על הכדור.

 

קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות

"להתפלל" ענה מייק בראון כשנשאל איך אפשר להתמודד עם וומבי. ועדיין סביר להניח שבראון ראה כמה דברים שעבדו לניקס בסיבובים הקודמים וכמה שעזרו להאט את הספרס במסע שלהם לגמר והוא בא עם רעיונות חדשים

המרפק ששלח וומבניאמה לגרון של נאז ריד בסדרה מול מינסוטה היה צורת הביטוי של התסכול מהאגרסיביות שהפעילו עליו שחקני הפנים של הוולבס. מול אוקלהומה סיטי, כמו שאתם יכולים להניח, לא היה לו קל יותר. בשתי הסדרות וומבניאמה התקשה יותר מול שחקני הפנים – ריד, גובר, הארטנשטיין – בזמן שהפקדה של הווינגים עליו לא תמיד הוכיחה את עצמה. וכאן אנחנו חוזרים לנושא 'נקודות הבונוס': אם השופטים יתנו לניקס להרביץ לוומבי במהלך סדרת הגמר, זה יקשה על סן אנטוניו. גם כי לוומבי קשה עם המגע הזה וגם כי פחות שריקות = פחות עבירות זולות של טאונס, שמכריחות אותו לרדת לספסל. 

הספרס, כמו קליבלנד ופילדלפיה לפניהן, מגיעות לסדרה מול הניקס אחרי סדרה מפרכת של שבעה משחקים. נכון, במקרה של הספרס היו להם פי 2 יותר ימי מנוחה (ארבעה ימים סה"כ). בשני המשחקים האחרונים מול קליבלנד בראון נתן לניקס הנחיה לא להוריד את הרגל מדוושת הגז ולהמשיך לרוץ כל המשחק. התוצאה הייתה ניצחון 50-13 בהתקפות מתפרצות במשחקים 3 ו-4. מעבר לניצול העייפות של סן אנטוניו, המשמעות של משחק ריצה של ניו יורק הוא פחות התמודדות עם ההגנה העומדת האימתנית של סן אנטוניו ו-וומבי.

בצד השני מיטש ג'ונסון גם שלף כבר כמה קלפים מהשרוול בפלייאוף הזה. ההגנה החצי-איזורית (בוקס אנד וואן הפוך\מצ'אפ זון) כבר הפכה לסימן ההכר של הספרס ונצטרך לראות איך הניקס מתמודדים איתה – הפלאש של ברידג'ס לקו העונשין היה הפתרון המועדף על בראון לאזוריות של קליבלנד – ועד כמה הקליעה שלהם ממשיכה להכנס. 

 

תחזית

יש כמעט קונצנזוס בין הפרשנים לגבי העדיפות של הספרס בסדרה הזו. ב-ESPN, למשל 10 מתוך 13 קולות הלכו לספרס 

ההעדפה לסן אנטוניו מגיעה בעיקר מתוך הדרך "הקלה" שהניקס עברו בדרך לגמר. אין ספק שהספרס היא הקבוצה האיכותית ביותר שניו יורק פגשו בפלייאוף. מצד שני סן אנטוניו כנראה לא פגשה קבוצה מאוזנת ועמוקה כמו ניו יורק (האמירה הייתה שונה אם הת'אנדר היו בסגל מלא). גם מבחינת המצ'אפ הישיר של וומבניאמה, סן אנטוניו עדיין לא פגשה סנטר אול-סטאר כמו טאונס או אפילו עומק בקו הקדמי כמו שיש לניקס עם טאונס, רובינסון ואפילו הוקפורטי שיוכל להיות שימושי בסדרה הזו.

סן אנטוניו היא כנראה הקבוצה הטובה יותר מבין שתי הקבוצות. זה התבטא בעונה הרגילה וגם ביכולת שלה לנצח את הסדרה הלא-פשוטה מול הת'אנדר בקמפיין הפלייאוף הראשון של רוב שחקני המפתח בקבוצה. רק שלמקרה שפספסתם – לא תמיד הקבוצה הטובה יותר היא זו שמנצחת בסדרה. תשאלו את בוסטון או אפילו את אורלנדו שמשכה קבוצה "איכותית" ממנה לשבעה משחקים בזכות מצ'אפים טובים. 

אני חושב שהסדרה תלך לשישה או שבעה משחקים. אם הניקס יצליחו להגיע למשחק השישי בגארדן עם יתרון 3-2, אני מאמין שהם ייקחו. אם הסדרה תגיע למשחק שביעי בסן אנטוניו? אני נותן יתרון קל לספרס, אבל מאד יכול להיות שהתשישות המצטברת משתי סדרות רצופות שמגיעות לשבעה משחקים תפיל אותם.