המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו אריק גנות, דני אייזיקוביץ', ניל קרמר והאורחים המיוחדים גבריאל היידו ושחר צ'יקוטאי מהעמוד הנד צ'יק
ניקס – פייסרס: תגובות מוגזמות ומפתחות להמשך?
אריק גנות: במאבק בין אלופות הקאמבק של הפלייאוף הנוכחי, אינדיאנה עשתה את הגדול מכולם. הם נראים ביתרון, לא רק בגלל עצם הניצחון. תנועת ה-Choke של האליברטון ואיבוד היתרון ישחקו תפקיד מנטאלי, והניקס יצטרכו להתמודד עם הרבה.
ההגנה של אינדיאנה לא ממש תפקדה במשחק הראשון, וזה יהיה מפתח להמשך. ההתקפה שלהם נראית כמו עובדה שאינה ניתנת לערעור, אבל כל עוד ההגנה נותנת לכל שחקן להגיע לזריקות האהובות עליו, הם ימשיכו להתקשות.
מפתח נוסף תהיה היכולת של רובינסון לעשות אימפקט. בדקות שלו הניקס בפלוס גדול, גם בסדרה הקודמת. הוא כנראה צריך להיות יותר על המגרש. אולי גם ברונסון צריך לקחת פחות על עצמו.
ניל קרמר: איזה כיף זה נוסטלגיה, אה? אפילו לאנשים צעירים כמוני שנולדו בשנות ה-90 ולא באמת זכו לראות את היריבות של רג׳י והפייסרס מול יואינג והניקס. אתם יודעים מה יותר נדיר? שהשנה, לראשונה בחיי – הלכתי למשחק NBA במדיסון סקוור גארדן (משחק פתיחת העונה) והוא היה נגד…. הפייסרס. לצערי, זה נגמר ב-בלואו אאוט של הניקס תוך מחצית. לשמחתי – הנה אנחנו מקבלים סדרה בין 2 קבוצות עם סגנון משחק שונה אך מלהיב כמעט באותה המידה. אינדיאנה תרוץ כל הזמן ותנסה להתיש את הניקס, ואילו הניקס ינסו לנצח את הסדרה כאשר ת׳יבודו ישאיר את החמישייה הפותחת נגד הספסל של אינדיאנה.
גבריאל היידו: הניקס יתקשו לעמוד על הרגליים לאורך זמן מול אינדיאנה. הפייסרס זכו ל-3 ימי מנוחה יותר עד כה בפלייאוף, הסגל שלהם עמוק יותר, והספסל תורם הרבה יותר מזה של הניקס. תום תיבודו שוחק את השחקנים שלו בדקות משחק מרובות ומול קבוצה שמשחקת בקצב מהיר במיוחד, זה יעלה ביוקר בסדרה. הניקס יצטרכו לקבל תרומה משמעותית בהרבה מהספסל, ובעיקר חילופים טובים יותר של אנונובי וטאונס בשמירה על קשת השלוש כדי למנוע התפוצצויות של הליברטון וניסמית'
שחר צ'יקוטאי: אינדיאנה חבורה מיוחדת במיוחד. היכולת של קבוצה שלמה לבוא ולעשות בדיוק את מה שנדרש מכל אחד זה מרשים. הדבר המיוחד הוא שבכל יום נתון כל אחד יכול להתפוצץ. בפלייאוף הקודם זה היה נימהארד, במשחק הראשון זה היה נייסמית, ומשחקים קודמים זה הליברטון, מתורין ואפילו מקונל. הטירוף שהם מביאים בדקות האחרונות במשחק מכניס את הקבוצה השנייה לפניקה. המפתח של הניקס לחזור לסדרה היא הקשיחות שלהם והאומץ שהם הפגינו מול בוסטון. הם שיחקו מעולה לאורך המשחק הראשון עד הקריסה ברגעים האחרונים. הכל פתוח והכל יכול להיות בין שתי הקבוצות הללו.
דני אייזיקוביץ': האליברטון הוא הגואט. מתבקש לא? אני לא כל כך טוב בהגזמות, אבל קצת יותר ברצינות, נראה שיש לו הילוך סטייל ג'ימי באטלר. באמת שלא זכורים לי הרבה שחקנים בהיסטוריה של הליגה שהיו מסוגלים לעשות כזה שינוי דראסטי בין העונה הסדירה לפלייאוף ויותר חשוב מזה לקלוע 12-14 מהשדה בזריקות לשוויון או יתרון בשתי הדקות האחרונות של המשחק. וואלה – מטורף לגמרי.
מפתחות להמשך – הניקס חייבים להאט את הפייסרס. הקצב הזה לא טוב להם.
הפייסרס חייבים להמשיך לרוץ. אבל בתחושה שלי הניקס פשוט צריכים להיות אגרסיביים יותר. יש להם את הכלים (הארט, אנונובי, ברידג'ס) ולראות האם זה מוציא משהו חדש מהפייסרס.
ת'אנדר – טימברוולבס: תגובות מוגזמות ומפתחות להמשך?
דני אייזיקוביץ': מוגזם: הליגה רוצה את הת'אנדר בגמר ובונים את הקייס של שיי להיות הפנים של הליגה.
בטור הכנה לסדרה כתבתי שיש לי תחושה שמינסוטה פשוט לא פגשה עד עכשיו קבוצה בריאה מספיק ונראה שזה ממש המצב.
הת'אנדר היו גדולים עליהם בשני המשחקים הראשונים, הלחץ על הכדור וההגנה הנהדרת פשוט פירקו אותם. מבחינת הזאבים, המפתחות חייבים לעבור דרך השחקנים שניצחו להם את המשחקים בעונה הסדירה ובראשם ריד. מינסוטה ניצחה כשההתקפה עבדה נהדר, ריד קיבל יופי של טיפול בשני המשחקים הראשונים ומאקס פקטור חיובי הפך לשלילי. אבל אם הוא פותח את משחק 3 עם 2-3 שלשות מוקדמות, זה יכול לייצר מומנטום חדש.
אריק גנות: השאלה הגדול לפני הסדרה היתה כמה מינסוטה תצליח להתמודד עם ההגנה המוחצת של אוקייסי, והתשובה עד עכשיו הייתה: היא לא. הת'אנדר שמים לחץ אדיר על מובילי הכדור, ומצליחים להשיג את החטיפות והדיפלקשנז שהם אוהבים.
רנדל יהיה מפתח בתור היוצר המשני של מינסוטה. אחרי מחצית ראשונה מצוינת במשחק הראשון, הת'אנדר הצליחו להעלים אותו בשלוש המחציות שאחריהן. בלעדיו זה אדוארדס נגד העולם, במיוחד לאור חוסר היכולת של ריד.
הת'אנדר יהיו מרוצים מהתוצאה, אבל לא לגמרי מסופקים. הקשיים שלהם בקליעה משלוש ממשיכים לסדרה הנוכחית. תרומה התקפית יציבה מג'יידאב והולמגרן תהיה מפתח, כי כששג"א הולך לבד מול הגנה חזקה של לא נגמר טוב.
ניל קרמר: לתחושתי אין פה ״למי יותר מגיע לעלות לגמר״, אנט-מן ורנדל בשיאם בוודאי שלא יספיק ליותר מנצחון אחד או שניים – כמו שראינו במשחק הראשון של הסדרה – שג׳וליוס רנדל היה בשיאו וזה החזיק בדיוק למחצית וקצת. מינסוטה תהיה חייבת את גובר מעניש בהתקפה על הגנת העזרות/ תמנונים שאוקלהומה משחקת. ההגנה שלה מתבססת, בעיקר, על לבלבל את שחקן ההתקפה כאשר העזרה תגיע אליו מכל אבר, בדומה למה שעשו עם יוקיץ׳, דבר שהצליח לפרקים. מצד שני – נדמה שהמשימה ההגנתית הקשה ביותר עבור אוקלהומה הייתה דנבר, ואם מינסוטה לא תבליח עם עוד שחקן שלישי חזק, זה ייגמר מהר. מאוד.
גבריאל היידו: המפגש מול דנבר היה המוקש הרציני היחיד שלהם, ומכאן זה יהיה שיוט קל יחסית עד לתואר ראשון באוקלהומה סיטי. קצב הניצחונות שלהם בעונה הסדירה בשילוב עם ההגנה הטובה בליגה, שם אותה ברשימה מצומצמת של קבוצות עבר וזו תיזכר כקבוצה היסטורית, גם אם לא מרגשת מידי. מינסוטה צריכה שלפחות 4 שחקנים יתנו משחק טוב במקביל, לקלוע באחוזים טובים מהשלוש, והכי מאתגר-למנוע משיי גילג'ס אלכסנדר ללכת לקו יותר מ-9 פעמים במשחק- הממוצע שלו בעונה הסדירה- עד כה הוא עומד על 14.5 פעמים בממוצע בסדרה.
שחר צ'יקוטאי: התגובה הרגילה ביותר היא: חבר'ה יש לנו אלופה חדשה. המוגזמת היא: יש לנו פה שושלת ל-5 שנים קדימה. התאנדר כל כך חזקים, הם נלחמים ומרביצים (לעיתים קצת יותר מדי, אם תשאלו את יוקיץ). יש להם מאצ'-אפ מעולה לכל מצב בהגנה. בהתקפה הם מתבססים על ריווח ויצירה של שיי, כאשר מתחת לסל מתחבא לו גבוה וכאשר ההגנה מגיעה לעזור, הוא נותר לבד. עם זאת, הוולבס טובים משמעותית בבית. אל תספידו את הזאבים. אולי במשחקים הבאים הם יקלעו את השלשות הפנויות שהם מקבלים.
דנבר סיימה את דרכה בפלייאוף. מה הלאה בשבלים?
שחר צ'יקוטאי: דנבר צריכה לחפש דרך חדשה סביב יוקיץ. מארי לא מספיק יציב, מפ"ג לא נותן מספיק כדי לקבל כל כך הרבה ולסתום את תקרת השכר. דנבר צריכה למצוא שחקנים משלימים טובים שיכולים להגיע מהספסל ולתת עומק ועזרה. חסר להם את הכוכב הנוסף שיכול להביא את הערך המוסף לצד יוקיץ. השם הראשון שעולה לי בראש כדי לפתוח את החמישיה הוא ג'רו הולידיי שיהיה שחקן משמעותי. אולי גם קלעים כמו דאנקן רובינסון יכולים להגיע ולעזור בתחום הריווח והקליעה היציבה. גם בעמדת עוזרי המאמן אולי כדאי להוסיף עוד מאמנים עם ניסיון.
דני אייזיקוביץ': עומק ובריאות. בסופו של דבר הם הגיעו מרחק משחק אחד מניצחון על הקבוצה הדומיננטית ביותר עד כה בפלייאוף. הם צריכים למצוא את הדרך להוסיף עוד 2-3 ווטרנים שגם אפשר לסמוך עליהם שיקלעו שלשה במאני טיים ויעשו הגנה.
ווסטברוק שהיה נהדר כל העונה לא עמד בלחץ במאני טיים. הנוכחות שלו על המגרש אפשרה לת'אנדר לצופף ולהמר עליו. כולם העבירו ביקורת על פורטר ששיחק פצוע, אני מסתכל על זה שהשחקן השישי ברוטציה יצר צפיפות בלתי אפשרית עבור יוקיץ'.
יתכן מאוד שאפילו שחקן כמו קליי תומפסון היה עושה עבורם את ההבדל, בנוסף כאמור שיתנו לכולם להבריא ויחזרו לסיבוב נוסף.
אריק גנות: קבוצה עם יוקיץ' צריכה לכוון לאליפות, ואחרי שתי הדחות בחצי גמר המערב, לא נראה שהנאגטס הנוכחיים בנויים לכך. הם עדיין מצוינים, אבל מאוד רדודים וכל פציעה משפיעה עליהם בצורה קטסטרופלית. עם שניים פצועים כמו פורטר וגורדון זה כבר לא כוחות.
המהלך הסביר בשבילם הוא לנסות להשתפר בשוליים. קצת החתמות בשכר מינימום, אולי איזו בחירת דראפט שתפתיע. גם טרייד על פורטר יכול לעבוד – הם לא צריכים יותר מ-3&D, ואולי תימצא קבוצה שתקנה את האפסייד של פורטר על חוזה קצר יחסית.
בקשת טרייד מיוקיץ' תשנה את התמונה. סביר להניח שהוא לא שם, אבל אם כן הם יצטרכו כנראה בניה מחדש.
ניל קרמר: האמת שדנבר לא צריכה לעשות יותר מדי, למרות שזה מתבקש להגיד את זה בקול רם. לשמור על החמישייה הנוכחית בכל מחיר, ולבצע טרייד אחד או שניים עבור השחקנים שלא באמת תרמו (זיק נאג׳י, דריו סאריץ׳) – וכמובן להחזיר את ראסל ווסטברוק על חוזה מינימום. מארי בדעיכה זה זמ מה, אבל הסינרגיה שלו עם הקבוצה ויוקיץ׳ בפרט זה דברים שלא רואים בסטטיסטיקה. ארון גורדון השחקן השני הכי טוב בסגל שלהם, וזה אחלה! אבל – דנבר פשוט חייבת עוד קלעי שלוש (סטרוטר נראה כמו משהו חביב). כשיש לך את השחקן הכי טוב בעולם אתה צריך רק לסדר לו את הלוח.
גבריאל היידו: דנבר פגעה בול עם דיוויד אדלמן שנכנס לסיטואציה קשה במיוחד והפך את הנאגטס לקבוצה תחרותית שמשיגה יותר ממה שציפו ממנה. הניצחון על הקליפרס הרשים והפתיע, גם לסחוב את התאנדר ל-7 משחקים היה מרשים מאוד אבל הגרסה הנוכחית והקצרה כל כך בסגל הבינוני הזה לא יכולה להתחרות על תואר. יוקיץ, גורדון, כריסטיאן בראון זה השלד שצריך להישאר- כל השאר כולל ג'מאל מארי צריכים להיות על המדף. יהיה קשה מאוד למצוא מישהו שירצה את החוזה הגרוע שלו ושל מייקל פורטר ג'וניור, אבל חייבים לבנות מחדש, כי זה סגל שלא יגיע לכלום.
בוסטון עם אכזבה גדולה ופציעה קשה של טייטום. איך ממשיכים מכאן?
גבריאל היידו: כותב כאוהד בוסטון. כולם על השולחן כולל ג'יילן בראון וכולל בחירות הדראפט השנה (30 ו-32). חייבים להיות ריאליים. הסגל מתבגר ויקר מאוד, וכשהקבוצה מעל ה"אפרון" השני קשה מאוד לבצע מהלכים. יהיה קשה מאוד להחליף שחקנים יקרים כמו בראון, הולידיי ופורזינגיס בשחקנים יעילים, אבל אפשר להצמיד שחקנים בחוזים נוחים יותר כמו סם האוזר או בחירות דראפט כדי להיפטר מאחד או שניים. השאיפה היא לשמור על בסיס של טייטום, פריצ'רד ודריק וויט. אם הורפורד רוצה לחזור בחוזה נמוך, סבבה, אחרת להיפרד יפה. במקביל הקבוצה צריכה להודיע שטייטום יחמיץ את כל העונה הבאה, כדי שהציפיות יתמתנו ושיוכל לחזור בלי לחץ לעונה אחריה. אם בדרך נס הוא כשיר קודם, שתהיה הפתעה לטובה, חבל להפעיל עליו לחץ לחזור מוקדם מידי.
שחר צ'יקוטאי: השינוי המרכזי שצריך לעשות נמצא בשיטת המשחק. יותר מדי בידודים של בראון וטייטום שהיה עם 8.6 בידודים בממוצע למשחק, כאשר הוא קלע רק 31.3% מהשדה. הבעיה היא שיש קבוצה טובה סביבם. הייתי מצפה ליותר שיתוף פעולה בין השחקנים ויותר ניצול מצבים לא רק של טייטום ובראון. אז נכון שטייטום כעת בחוץ, אך הקבוצה טובה מדי כדי לוותר על העונה. אולי טריידים על פורזינגס שלא היה קיים העונה, ואולי גם הולידיי שכבר לא מה שהיה, בתמורה לשחקנים נוספים שיכולים להועיל בטווח הרחוק ורוטציה של 9 שחקנים.
דני אייזיקוביץ': נושמים עמוק ומחזיקים אצבעות לטייטום שיחלים. הליגה הזו מוכיחה לנו שוב ושוב כמה קשה לייצר שושלות.
למרות הפציעה של טייטום, הסגל של בוסטון שווה טופ 4-6 במזרח הנוכחי. אני הייתי מתמקד בלחזק את הקיים, לחפש אולי עוד צעיר או שניים שיתאימו לטיימליין של טייטום וכן נערך לזה שהורפורד יפרוש העונה או בעונה הבאה.
יש גם את פורזינגיס שצריך להבין מה קורה איתו, אבל בכל מקרה לא הייתי מפרק את החבילה. ברפואה הנוכחית, ראינו את דוראנט, קליי ואחרים חוזרים. טייטום צעיר מספיק וגם אם לא יחזור ב 100% יכולת, איתו ב 95% זו קונטדרית לכל דבר ועניין.
אריק גנות: הפציעה של טייטום עלולה להסתיר את העובדה שגם איתו הסלטיקס התקשו. הם מבססים את המשחק לשהם על שלשות, וקורה מדי פעם שאלה לא נכנסות. כשאין Plan B הקבוצה בצרות, והסלטיקס הנוכחיים לא נראו כמי שיכולים לעשות משהו אחר.
בלי טייטום ועם מיסי מותרות מאמירים, המהלך המתבקש הוא קיצוץ שכר, והמועמד המתבקש הוא פורזינגיס. בגיל 30, ואחרי שלא עשה פלייאוף טוב מימיו, אפשר כנראה לוותר על הרעיון שלו כשחקן משפיע ולמצוא איזו שארלוט שנואשת להעלאת רצפה בשביל שני שחקני רוטציה והקלה כלכלית.
אפשר גם לא. הקבוצה הנוכחית מספיק טובה כדי להיאבק על אליפות אם טייטום יצליח לחזור לפני הפלייאוף הבא.
ניל קרמר: נשענים בכל הכוח על ג׳יילן בראון ומקווים שטייטום יחזור בכושר מעולה לקראת הפלייאוף. עושים טרייד על ג׳רו הולידיי, פורזינגיס וסאם האוזר – מביאים במקומם שחקנים בחוזים בפחות כסף וצעירים יותר. קורנט בחמישיה יחד עם פריצ׳רד, בראון, דריק וויט + עוד שחקן שיגיע. טרייד מעניין שיכול לענות לצרכים של הקבוצות יהיה בין יוסטון לבוסטון – יש המון אפשרויות (כולל בחירות כמובן), ויוסטון תשמח להוסיף עוד וטרן ושומר גדול לקבוצה שלה. מנגד, אם תבוא הצעה מאוד מאוד טובה מקבוצת בינתיים על בראון (פורטלנד מישהו?) אולי יהיה שווה להם לפרק את צמד ה-J's ולהמר על האכילס של טייטום.
הליגה מתגאה ב-7 אלופות שונות ב-7 שנים. האם זה באמת טוב למוצר?
ניל קרמר: זה מעולה למוצר שנקרא NBA עבור אלו שעוקבים, עבור ״אוהדים מן החוץ״ = אנשים שקוראים כותרות או מתעניינים כאשר קורה משהו מפוצץ, זה פחות טוב. למה? כי סטטיסטית יהיה לאנשים יותר קל לזכור קבוצות או שושלות (dynasties) מאשר אלופה מתחלפת בכל שנה. מנגד, בגלל חוקי האפרון החדשים הרבה יותר קשה ליצר אחת כזאת, אלא אם אתה פוגע כבר מהדראפט. לבנות קבוצות באמצעות שוק השחקנים הפך להיות מאתגר יותר, וזה יוצר הזדמנויות לשווקים קטנים יותר לפרוץ קדימה. אני חושב שאחד משני הדברים הבאים יקרו בשנים הקרובות: ריכוך בתקרת השכר והחוקים המחמירים, או עדכון שיטת הלוטרי בשביל להקטין את סיכויי הקבוצות הטובות לבחור במקום הראשון.
גבריאל היידו: ליגת הנבא הולכת ונהיית דומה יותר לליגת ה-NFL. תקרת השכר היא למעשה תקרה קשיחה כמעט כמו בפוטבול, היכולת לזהות תגליות במיקומים נמוכים בדראפט הופכים להיות משמעותיים יותר בבניית קבוצה, והשוויוניות בין הקבוצות מתחילה להיות חלק מהDNA של הליגה. בפוטבול תמיד התגאו בכך שלכל קבוצה יש סיכוי לקחת אליפות, וגם אם זה לא תמיד קורה, זה דבר נפלא בפוטבול, ויהיה נפלא גם בנבא. אולי הנהלת הליגה לא מתרגשת מהרייטינג של סדרת גמר בין אינדיאנה לאוקלהומה סיטי, אבל בעיני זה דבר קסום.
שחר צ'יקוטאי: זה לא טוב שאין המשכיות, כי זה מקשה על האוהדים לעקוב אחרי ולהתחבר לקבוצות. אך עם זאת, יש לנו פוטנציאל לשושלת שמשחקת בגמר המערב ומובילה בסדרה 0-2. הבעיה ביצירת שושלות זה תקרת השכר שמקשה על המשכיות. ודווקא אוקלוהמה הצעירה היא זאת שיכולה לפרוץ את הדרך עם תשלומים נמוכים בגלל חוזי רוקי וחוזים נמוכים. המטרה המרכזית שלהם היא להצליח לגרום לשחקנים לוותר על השכר בשביל ההצלחה הקבוצתית. כאן נמדדים הערכים מחוץ לקבוצה. בהיט ויתרו על שכר בשביל יודוניס האסלם, בג"ס ויתרו על שכר בשביל קליי תומפסון. כעת נראה אם התאנדר יצליחו איפה שהם נכשלו בפעם הקודמת.
דני אייזיקוביץ': תחרותיות היא נהדרת, אבל גם מסורת. ברגע שכל שנה מישהו אחר עולה לתהילה לקהל קשה מאוד להתחבר. קשה מאוד ליצור יריבויות כמו בוסטון – לייקרס של שנות ה-80, ספרס -מיאמי ועוד.
הליגה מחפשת את הפנים הבאות שלה, אבל מאז לברון אף אחד לא מצליח להתמיד. פעם זה יאניס, פעם זה לוקה, פעם זה יוקיץ'. כל ילד שצופה במשחק תמיד מדמיין את המהלך הזה, הרגע הזה שהוא זורק לסל וקולע כמו (תשלימו את השם שלכם). אבל עכשיו כל עונה, זה פרצוף אחר, העונה זה שיי. אז שיווקית יש מצב שזו בעיה. מצד שני, הליגה מתחילה להזכיר את טירוף של המכללות במרץ.
אריק גנות: בגדול – לא. הכדורסל עצמו מצוין ואטרקטיבי, אבל העניין בליגה מצד אוהדי קז'ואל נבנה על סיפורי יריבות ברורים, עם גיבורים, שנמשכים על פני שנים ארוכות. הלייקרס נגד הסלטיקס והפיסטונס באייטיז, שיקגו בניינטיז, בפרט מול יוטה, הספרס נגד הלייקרס (ופיניקס) בשנות האלפיים. כשהיריבויות חוזרות על עצמן קל לזכור את הקבוצות, אפילו את שחקני המשנה.
היום הכל גדול מדי. זה מצוין לעכברים, אבל אי אפשר לבקש מאוהד ממוצע לזכור את קארוסו, מקברייד, ווטסון, וניסמית'. אז הוא לא מבין מה הוא רואה, וזה לא מייצר עניין. תביאו לו שוב את יוקיץ', בוודאי את סטף ובאטלר, ובוודאי ובוודאי את לברון.
