לכאורה, סדרות פלייאוף בין המדורגות 2 ו-3 אמורות להיות שקולות. בפועל, המאזן ההיסטורי בין שתי המדורגות עומד על 316:307 – יתרון דחוק למדורגת 2 (50.7%). לשם השוואה, בין מדורגת 1 ל-4 הפער חד יותר: 105:199.
ובכל זאת, מבין כל סדרות הסיבוב השני – כולל אלו שטרם נקבעו – הסדרה בין בוסטון סלטיקס לניו יורק ניקס צפויה להיות הכי חד-צדדית.
כדי להבין למה, צריך לחזור קצת אחורה.
הסלטיקס אמנם סיימו "רק" במקום השני במזרח, אבל כאלופה המכהנת הם העבירו את רוב העונה בהילוך נמוך. מאז עונת הרוקי של ג'יילן בראון – כשג'ייסון טייטום עוד שיחק תחת מייק ששבסקי באוניברסיטת דיוק – בוסטון פספסה את גמר המזרח פעם אחת בלבד.
מנגד, הניקס לא היו שם מאז שנת 2000. כשהפסידו לאינדיאנה של רג'י מילר ואקס (מאמן) מכבי ת"א ז'אן טבק. בשורות הניקס שיחק אז ריק ברונסון. אבא של.
אבל עזבו רגע היסטוריה…
המפגשים בעונה הסדירה ומה ניתן ללמוד מהם
בוסטון ניצחה את כל המפגשים מול הניקס בעונה הסדירה. למעשה, מאז תחילת העונה שעברה, המאזן בין השתיים עומד על 1:8 לטובת הסלטיקס. התוצאות בפני עצמן הן לא החלק הבעייתי.מאז אוקטובר 2023 הניקס לא הצליחו להוריד את בוסטון מ-15 שלשות במשחק, וגם לא עברו בעצמם את הרף הזה. במשחק הראשון העונה, למשל, בוסטון קלעה לא פחות מ-29 שלשות — ואף החטיאה את 13 הזריקות האחרונות שלה בניסיון לשבור את שיא הליגה.
אגב, המאזן של הסלטיקס במשחקים שבהם קלעו 15 שלשות ומעלה בעונה הסדירה בשנתיים האחרונות עומד על 105 ניצחונות מול 23 הפסדים (82% הצלחה), ובפלייאוף: 10 ניצחונות מ-10 משחקים.
או כמו ששימי ריגר היה אומר: "זה טוב, לא?"
ההצלחה של הסלטיקס בשנים האחרונות – שהגיעה לשיאה בעונה שעברה – גרמה לניקס, כמו גם לקבוצות נוספות, לנסות ולבנות סגלים דומים: הרבה ווינגים ארוכים, אתלטיים, שמסוגלים לרווח את המשחק. אבל נכון לעכשיו, מול הסלטיקס (וגם מול שתי הקונטנדריות הבולטות האחרות – אוקלהומה סיטי וקליבלנד) זה עדיין לא הספיק אפילו לגרד ניצחון אחד בעונה הרגילה.
המאצ'אפ והכוכבים
הסלטיקס חזרו העונה עם אותו גרעין שזכה באליפות אשתקד. ג'ייסון טייטום – שהחיסרון הבולט ביותר שלו בדרכו להפוך לפנים של הליגה הוא כריזמה של כרובית – הוביל את הסלטיקס גם בסיבוב הראשון, עם ממוצעים של 31 נקודות, 11 ריבאונדים ו-5 אסיסטים באחוזי טרו שוטינג של מעל 60%.
ג'יילן בראון הוסיף 23 נקודות ביעילות דומה, ודרק ווייט תרם 17 לערב.
אם בעונה שעברה דיברנו על "גרעין השישה" של הסלטיקס – טייטום, בראון, הולידיי, ווייט, פורזינגיס והורפורד – אז העונה אפשר לצרף רשמית את פייטון פריצ'ארד, או כמו שהוא מכונה עכשיו: מר שחקן שישי של השנה. פריצ'ארד דחק קצת את הורפורד המזדקן בהיררכיה, וסם האוזר ולוק קורנט סיפקו גם הם דקות איכותיות מהספסל.
גם הניקס, כאמור, ניסו לבנות סגל על פי אותו מודל. ג'יילן ברונסון אולי לא ארוך במיוחד, אבל הוא בנוי כמו טנק – כפי שקייד קאנינגהאם (על כל 2.03 המטרים שלו) גילה כשהיה צריך לשמור עליו בפוסט.
לצידו בכנפיים נמצאים מיקאל ברידג'ס, ג'וש הארט ואו.ג'י אנונובי, שמתחלקים ביניהם בתרומה ההתקפית וההגנתית. בעמדת הסנטר נמצא קארל-אנתוני טאונס, שבמדגם הקטן בפלייאוף הנוכחי הניקס עומדים על 0:3 במשחקים בהם קלע 20 נקודות ומעלה – ורק ניצחון אחד בשלושת המשחקים בהם לא הגיע למספר הזה.
מהספסל של הניקס, לעומת זאת, קשה למצוא תרומה ממשית – פרט לשורת הדקות. כל ספסל הניקס קלע יחד ב-6 משחקים 69 נקודות – פחות ממה שדניס שרודר או מאליק ביזלי קלעו לבד מהספסל של הפיסטונס באותה סדרה.
מיילס מקברייד נעלם בפלייאוף כהמשך ישיר לעונה סדירה פושרת, אחרי עונת פריצה מוצלחת. קאם פיין הבליח עם 11 נקודות במשחק הראשון, והוסיף רק 11 בכל שאר הסדרה.
מיטשל רובינסון אמנם קלע רק 22 נקודות, אבל תרם 22 ריבאונדים בהתקפה – נתון שמספר סיפור אחר לגמרי.
כל שחקני החמישייה של הניקס שיחקו מעל 37 דקות בממוצע למשחק – וזה כאשר ברונסון סובב את הקרסול פעמיים במהלך הסדרה, וג'וש הארט עבר סדרת נחיתות שהייתה משביתה את ג'ה מוראנט לשלושה דורות קדימה.
גם הסלטיקס מגיעים עם סימני שאלה בריאותיים.
ג'רו הולידיי החמיץ את שלושת המשחקים האחרונים מול אורלנדו, ג'יילן בראון הראה סימני שחיקה והוגדר בספק למשחקים האחרונים, אבל הבעיה המשמעותית ביותר היא מצבו של טייטום:
במשחק הראשון של הפלייאוף הוא שבר את שורש כף היד. אמנם חזר כבר למשחק השלישי, אבל אם הפיזיות בסדרה הקרובה תתקרב למה שראינו בין הניקס לפיסטונס — הפציעה הזו עלולה להחמיר.
ומצד הניקס? עם כל הכבוד לטאונס, הנטל ייפול קודם כל על כתפיו של ג'יילן ברונסון.
ברונסון, שזכה בפרס שחקן הקלאץ' של העונה, הוכיח שהוא לא קיבל אותו בטעות: הוא סגר בעצמו כמה משחקים – כולל את הסדרה כולה – עם שלשת קלאץ' ענקית.
בשנה שעברה הוא הפך לשחקן הראשון אי פעם שמסיים פלייאוף עם יותר מסדרה אחת שבה הוא קלע בממוצע 10+ נקודות ברבע האחרון.
השנה, הנתון הזה אף גבוה יותר – וכל זה כשטום ת'יבודו "שכח" אותו על הספסל במשך שתי דקות קריטיות במשחק החמישי.
קרב המאמנים – סגנונות משחק והתאמות צפויות
באופן כללי, נראה שלניקס אין את הכלים להתמודד עם הסלטיקס כשהם משחקים את המשחק שלהם. המטרה העיקרית של הניקס תהיה להאט את קצב המשחק ככל האפשר ולפגוע בשטף ההתקפי של בוסטון.
תום ת'יבודו, עד כה, הראה מעט מאוד נכונות לבצע התאמות – אבל אולי הפעם נראה אותו משתמש יותר במיטשל רובינסון, לצידו של קא"ט או במקומו, כדי להגביר את הלחץ על ריבאונד ההתקפה.
אם הניקס יצליחו לגרור את הסלטיקס למאבק פיזי, ייתכן שיוכלו, לכל הפחות, להאריך את הסדרה.
בשתי העונות האחרונות, בוסטון סיימה את כל סדרות הפלייאוף שלה בתוך חמישה משחקים לכל היותר. המשמעת, או הנחישות שלה, לא באמת עמדה במבחן מאז הסדרה ההיא מול מיאמי (ולפניה מול פילדלפיה) לפני שנתיים. ייתכן שדווקא אתגר רגשי או מנטלי כזה הוא הדרך של הניקס לייצר לעצמם סיכוי – כי במונחים של כדורסל, הם לא באותה קטגוריה.
ת'יבודו, כאמור, לא מראה גמישות מחשבתית. זה לא חדש – אבל הסדרה מול דטרויט הייתה קיצונית אפילו במונחים שלו.
השיא (או השפל) הגיע במשחק החמישי: במשך דקה וחצי, כשני פוזשנים מאחור, ג'וש הארט וג'יילן ברונסון ישבו על הספסל – ות'יבודו סירב לקחת פסק זמן כדי להכניסם. רק חצי דקה לסיום הוא התרצה – אבל כבר היה מאוחר מדי.
במשחק האחרון, למרות התרומה הדלה של קא"ט, הוא התעקש להשאיר אותו על המגרש עם חמש עבירות. רק לאחר שיצא בשש, נכנס רובינסון – ובתוך פחות מדקה הספיק להעסיק את ג'יילן דורן בריבאונד התקפה (שהפך לטיפ-אין של ברידג'ס), וגם להפריע לזריקה מכריעה של קייד קאנינגהאם.
בצד השני, ג'ו מאזולה כנראה יחפש דרכים להתיש את ברונסון.
לבוסטון יש יתרון גובה משמעותי בעמדות הגארד – במיוחד אם הולידיי כשיר – וסביר שנראה את הסלטיקס מחפשים את ברונסון בפיק-אנד-רול, בחילופים או בפוסט-אפים.
בהגנה, לא סביר שנראה אותו נשמר על כל המגרש כפי שעשו הפיסטונס – לפחות לא כשפריצ'ארד על הספסל והולידיי עדיין פצוע – אבל בהחלט ייתכן שנראה את הסלטיקס שומרים עליו פיזית ומנסים לשחוק אותו.
אל הורפורד צפוי לנסות להציק לטאונס ככל שיצליח – וזה עבד לא רע לטוביאס האריס, תואם הורפורד באופי – כשהסלטיקס יחיו בשלום עם סלים מזדמנים מצדם של ברידג'ס ואו.ג'י אנונובי.
החדשות הטובות מצד הניקס הן שלפרקים קצרים בסדרה מול דטרויט הם נראו כאילו הם מתחילים להתחבר מחדש לזהות הקשוחה שלהם – זו שאפיינה אותם בעונה שעברה והפכה אותם, אז, לאיום האמיתי ביותר על הסלטיקס.
בשנה שעברה הם הגיעו לסיבוב השני חבולים עוד יותר ונפלו מול קבוצה שדחפה את הקצב לקצה.
הפעם, הם מגיעים בריאים יותר (בינתיים), מול קבוצה שקצב גבוה כל כך לא מגדיר אותה.
מצד שני, מבחינת כישרון, עומק וכימיה קבוצתית – לסלטיקס יש יתרון עצום.
התחזית
אני רואה את הסדרה הזו מתפתחת לאחד משני כיוונים: או שבוסטון סוגרת אותה בחמישה משחקים, או שהיא – כפי שאומר מנהל האתר – משחקת עם האוכל ומסתבכת.
אם הניקס יצליחו להאט את הקצב, לתסכל את טייטום ובראון עם הפיזיות שלהם ולגרור את המשחקים לאזורי הנוחות שלהם, הם יכולים להאריך את הסדרה – ואולי אפילו לגנוב אותה במשחק שביעי, מבחן שבוסטון הנוכחית עוד לא חוותה.
מצד שני, אם הניקס ינסו לשחק את המשחק ה"רגיל" שלהם או פשוט לא יצליחו להוריד את הסלטיקס מאחוזי הקליעה הרגילים – זה ייגמר מהר, כנראה בתוך חמישה.
התחושה שלי היא שלעייפות – אצל שתי הקבוצות – ולפציעות יהיה משקל גדול.
תסריט אפשרי: דרמה במשחק הרביעי תסתיים ב-3:1 לבוסטון, והם יסגרו את זה בבית במשחק החמישי.
אבל אם הניקס יצאו עם שני נצחונות מארבעת המשחקים הראשונים ויסיימו אותם בריאים – יש להם סיכוי לא רע לקחת את הסדרה כולה.
