המדור השבועי בשיתוף 'פוסט אפ' והפעם ניב שכטר, דרור האס והאורחים המיוחדים: אוריאל דסקל ואור עמית מהעמוד Insignifistats ואלון ארד הלא הוא אוהד כורסה.
הקרב על ל.א הדור הבא. למי מהקבוצות עתיד אופטימי יותר לעוד שנתיים שלוש, והלאה?
אור עמית: הקליפרס. לא בגלל שיש להם איזו תשתית מדהימה להמשך, אלא כי הקבלות שהם מספקים על יכולת לבניה מחדש מרשימה מאד. הלייקרס לא הוכיחו את עצמם בבניה דרך הדראפטים (האם הפריחה של אינגרם ובול בניו אורלינס הייתה מתרחשת גם בלייקרס?) ולברון את דיוויס די נפלו להם לידיים. הקליפרס לעומת זאת הצליחו להפוך את קבוצת הלוב סיטי לקבוצה תחרותית המבוססת על גאלו, האריס ושג"א ומיד לבנות סופר טים חדשה. במצב ההנהלות הנוכחי, הקליפרס יהיו הקבוצה הטובה יותר.
אוריאל דסקל: הכל כל כך תלוי במי יהיה מוכן להאריך את החוזה שלו ומי לא ובאיזה שלב. קוואי לנארד ופול ג'ורג' יכולים, על פניו, לתת יותר שנים בשיא מאשר לברון ג'יימס, אבל גם יכולים לעזוב בסוף העונה הבאה. אנתוני דיוויס מסיים את החוזה שלו בפגרה ולמרות שכולם בטוחים שהוא יאריך את החוזה – וואלה, אי אפשר לדעת ב-100%. לשתי הקבוצות אין ממש בחירות דראפט והגיל הממוצע בשתיהן הוא 27+ והנכסים הצעירים שלהם לא להיט (סליחה לנדרי שאמיט וקייל קוזמה). הייתי אומר שהעתיד של קליפרס טיפה יותר אופטימי כי האליפות הראשונה של הפרנצ'ייז היא אפשרות ריאלית.
ניב שכטר: ללייקרס יש את הבסיס של אנתוני דייויס, אבל אני יותר אוהב את מה שיש בקליפרס. מהבעלים, להנהלה והארגון כולו נראה שמתנהל בדרך הבטוחה להיות הקבוצה הבכירה בעיר. ולא, אני לא רואה סיבה למה פול ג'ורג' וקאווי לאונרד לא יחתמו בחוזה ארוך טווח בסיום החוזה הנוכחי. זו היתה אמורה להיות השנה של הלייקרס, והעתיד- של הקליפרס.
דרור האס: שתי הקבוצות בזבזו את רוב הבחירות שלהן, אבל מבחינת הצעירים לקליפרס יש כמה עם יותר פוטנציאל, בעוד שללייקרס יש בעיקר את קוזמה שעם כל הכבוד, שחקן חמישיה טוב ולא מעבר. הקלף העיקרי של הלייקרס הוא שכנראה עדיין שחקנים יעדיפו להגיע לשם על פני הקליפרס. בסופו של דבר מה שיכריע את העניין תהיה ההצלחה של שתי הקבוצות בעונה הזו לכשתסתיים ובעונה הבאה.
אלון ארד:
הקבוצות של לוס אנג'לס לא חושבות על העתיד שלהן אז למה אני צריך לעשות את זה?
שתי הקבוצות הקריבו המון כדי להתמודד על אליפות עכשיו והעתיד של שתיהן, בצורה הקלאסית שבה אנחנו מסתכלים על עתיד בכדורסל (יעני בחירות דראפט ושחקנים צעירים), עגום למדי. אבל זו בכלל לא השיטה שלהן.
ללייקרס בעוד שלוש שנים יהיה (כנראה) את אנתוני דייויס בן 29, לברון בן 38 (אולי) ואת השם לייקרס. ההנחה היא שזה יספיק כדי למשוך פרי אייג'נטס מעניינים ולבנות אינסטנט קונטנדריות. לקליפרס יש יתרון בהנהלה ובפיתוח השחקנים ואת קוואי וג'ורג' בשולי הפריים (אם ישארו). מה חשוב יותר? לצערי, כנראה מה שיש ללייקרס.
יוסטון מחפשת כנראה מאמן מחליף לדאנטוני. אין ספק שדאנטוני תרם לכדורסל, אך האם הוא ראוי להיכל התהילה?
אלון ארד: כן. חד משמעית כן. בהיעדר קריטריונים מוגדרים חשופים לציבור, הקריטריון האהוב עליי להיכל התהילה הוא זה שנדמה לי ביל סימונס הציב: "האם אפשר לספר את הסיפור של הכדורסל בתקופת האדם הזה בלי לדבר עליו?"
על השאלה הזו התשובה לגבי ד'אנתוני פשוטה. לא, אי אפשר. אי אפשר לספר את הסיפור של שני העשורים האחרונים בליגה בלי לספר את הסיפור של פיניקס של אמצע שנות האלפיים ואת של יוסטון של השנים האחרונות. שתיהן קבוצות עם טביעת אצבע ברורה של מאמן שהשיטה שהונהגה בהן השפיעה על הליגה כולה וכיצד אנחנו תופסים אותה. זה אמור להספיק.
Ceterum censeo Mitch Richmond esse sumitur ex
אור עמית: איך אפשר לפקפק במאמן שהחזיר את הניקס לפלייאוף ב2010? וגם אם מתעלמים מההישג הכביר הזה – איך אפשר להשאיר בחוץ את האיש שאחראי על התקפת ה7sol?
אוריאל דסקל: כן, אין ספק. ולא רק בגלל התרומה שלו לכדורסל ההתקפי עם "פניקס '7 שניות או פחות' סאנס" ו"יוטסון 'תפנו מקום להארדן' רוקטס", אלא בעיקר בגלל מאזן הניצחונות המרשים בעונה הרגילה ובפלייאוף גם. הוא בטופ 20 של כל הזמנים מבחינת ניצחונות ומעטים האלו שלפניו ברשימה שהיו כל כך מהפכנים כמוהו. כמו כן, יש לו עבר מפואר בכדורסל האירופי. בקיצור, אם ג'רי סלואן קיבל מקום בהול אוף פיים, אין שום סיבה שדאנטוני לא יקבל מקום בהול אוף פיים.
ניב שכטר: קשה. נתחיל בזה שג'רי סלואן בהיכל למרות שמעולם לא זכה באליפות בתור מאמן. לדאנתוני יש 2 תארי 'מאמן השנה' ויש לו מניות רבות בפיתוח הכדורסל המודרני. אבל מצד שני מעולם לא הגיע אפילו לגמר הליגה. ג'ורג' קרל עם יותר מ-1000 נצחונות בקריירה וגמר NBA אחד ועדיין לא בהיכל. התשובה שלי, עם כל הצער שבדבר- שלילית.
דרור האס: מצד אחד השפיע עמוקות על התפתחות הכדורסל, מצד שני נוטים לספור אליפויות. ואם רודי טי נכנס רק השנה אני חושש שהועדה שאת מניעיה איננו יודעים, לא תמהר להכניס את דאנטוני אם בכלל. מה גם שעושה רוששם שיש שם העדפה למאמני מכללות על פני מאמנים מהליגות המקצועניות. אז ראוי בהחלט כי השפיע, יכנס כנראה שלא.
סגנון המנהיגות של ג'ורדן היה עובד היום?
דרור האס: ג'ורדן עצמו אמר שבשנים הראשונות לא היה לו קול, הוא הוריד את הראש ונתן לעבודה שלו לדבר. זה לא שככה הוא הגיע לליגה. צריך לחלק את גישת המנהיג הביריון לשתי אופציות: זה שהוא סתם דוש ביריון, וזה שהוא דוש, אבל לא דורש מאחרים מה שהוא לא דורש מאחרים וגם מביא קבלות. ג'ורדן היה הדוש השני ויש לא מעט שברגע שיודעים שתביא אותם לאליפות יהיו מוכנים להחליק קצת, ויהיו כאלה שגם אז יעדיפו שלא להיות בקבוצה מצליחה אם זה אומר להיות תחת מנהיג ביריון.
אלון ארד: אם יש משהו שאנחנו יודעים על ספורט, תדמית וכו' זה שניצחון מנקה הכל. אם אתה מנצח אתה יכול לעשות מה שבזין שלך והחברה והשחקנים סביבך יסלחו לך. אז כן, הוא כנראה היה נחשף ליותר שיימינג והתדמית הייתה סופגת מכה קשה יותר בזמן אמת, אבל כל עוד הוא היה מנצח היום כמו שהוא ניצח אז, השחקנים היו ממשיכים להגיע לשחק איתו ומתיישרים והאוהדים היו סולחים.
אור עמית: האופן שבו מתקבל סגנון מנהיגות נגזר מהקבלות שיש לך לספק. קובי בראיינט היה מניאק עד שזה עבד עם פאו. קוואי לנארד היה על הספקטרום עד שהוא הוביל את הראפטורס לאליפות. ג'ימי באטלר מתעמר בחבריו לקבוצה עד שהוא מגיע איתם לפלייאוף ומייקל ג'ורדן הנבל – עד שהוא משתלט על תפקיד גיבור העל.
אוריאל דסקל: בקצרה: לא. באריכות: מייקל ג'ורדן היה מנהיג טכני. מנהיג טכני זה, בעיקרון, השחקן הכי טוב בקבוצה. אם הוא מהווה דוגמה אישית – כלומר אוכל כמו שצריך, מתאמן כמו שצריך, עובד כמו שצריך וכו' – אז הוא מנהיג טכני טוב. אם הוא השחקן הכי טוב אבל לא עובד קשה, בורח מאחריות ואוכל לאפה כל בוקר, אז הוא מנהיג טכני רע. מנהיג אמיתי הוא זה שהופך את סביבת העבודה לטובה יותר ומוציא מהם את המיטב בהתאם לנסיבות. במובן הזה, סקוטי פיפן היה המנהיג. לא חושב שג'ורדן היה זוכה באליפות ללא מנהיג כזה לצידו. שחקנים לא היו רוצים לשחק איתו. נכון אז ונכון עכשיו עוד יותר.
ניב שכטר: אני לא חושב שסגנון מנהיגות כזה בהכרח היה עובד גם אז. היה לבולס הרבה מזל שהיה להם שילוב של מאמן, שחקנים ותמהיל שגרמו לזה לעבוד. בכל מקום או סיטואציה אחרת זה היה נגמר בכאוס ובלאגן. כיום אפשר לראות דוגמא מיניאטורית של ג'ימי באטלר. בסיטואציות מסויימות זה עדיין יכול לעבוד, בטח עם שחקן ברמה של ג'ורדן, אבל חייב מעטפת מושלמת.
דריל מורי אמר לפני כמה זמן שהסגנון שלהם פשוט מחפש את הדבר היעיל ושאם היה להם את שאק, "הידיים שלו היו מדממות מרוב כדורים שהוא היה מקבל לפוסט אפ." איזה עוד שחקנים היו גורמים ליוסטון לחרוג מהתבנית?
ניב שכטר: מעניין אותי מאוד לראות איך מורי היה מתאים את הקבוצה לשחקן כמו אמביד לדוגמא. האם השילוב של הארדן ואמביד היה מצליח יותר מאשר השילוב של הארדן עם הווארד? או האם היו מבקשים מהארדן לתת לאמביד את הכדור בפוסט ולתת לו לעבוד. בכל מקרה שחקן כמו אמביד ביוסטון היה משנה את הסגנון של הקבוצה, אבל האם היה הופך אותה לטובה יותר?
דרור האס: מהשחקנים המשחקים כרגע אפשר לחשוב על זאיון, שהפוסט שלו בחלקים מסויימים היה ברמת היעילות של הבידוד של הארדן, וכנראה שרק ישתפר. ג'ורדן עצמו היה רוצח במיד ריינג' עם 55% בעונות האחרונות ותחת דאבל טים. מניח שהיום גם היו נותנים לו כמו שנתנו לכריס פול שנה שעברה. גם קוואי רוצח מיד ריינג' יעיל. הייתי רוצה לראות גם את ווילט, שיכל לרוץ ולמסור, גם אם לא היה קלעי גדול מחוץ לצבע.
אלון ארד: וואו זו שאלה מצוינת. כדי ששחקן פנים יהיה שווה מבחינת דריל מורי לשבור בשבילו את השיטה הוא צריך לא רק להיות עם EFG% גבוה מספיק, אלא זה צריך להיות גם בווליום עצום. שני דברים שלרוב לא הולכים יחד כשמדובר בשחקני פנים. הרי לרוב בטבלאות הEFG מככבים או גבוהים שממעטים לזרוק ומסתפקים בהטבעות מפיקנרול וריבאונד התקפה או מומחי שלשות פסיכים.
במובן הזה שאק באמת מעל כולם (58.2% EFG בקריירה). הבאים שאני מוצא הם קארים (56%) ובארקלי (55.8%). מהחבר'ה המודרניים אני חושב שרק יוקיץ' (56.1%) שווה את זה.
אור עמית: זו לא חריגה מהתבנית. גם במובן התיאורטי (השגת הנקודות היעילות ביותר) וגם במובן הטכני – יוסטון צדים נקודות מתחת לסל ונקודות מהעונשין. רק שלושה שחקנים הגיעו לקו העונשין יותר משאק. מורי כנראה היה בונה סביבו קבוצה דומה לזו שהייתה להווארד באורלנדו עם קלעי חוץ שיפתחו לו את הצבע. באותה המידה טים דאנקן היה כנראה מחזיר למורי את האמונה במשחק המיד ריינג', וסטוקטון את מאלון את משחק הפיק אנד רול.
אוריאל דסקל: קוואי לנארד כנראה. הוא שחקן שלא מוותרים עליו בגלל שהוא אוהב לזרוק מחצי מרחק. מן הסתם זה נכון גם למייקל ג'ורדן וקובי בראיינט. כנראה שגם ווילט צ'מברליין וביל ראסל היו משנים לחלוטין את התבנית הבסיסית של יוסטון. לברון ג'יימס, על פניו, זו גם תשובה אפשרית אבל אני חושב שהוא היה נהנה בסיטואציה כמו ביוסטון וכנראה היה עושה עבודה טובה יותר מג'יימס הארדן במציאת שחקנים על קו השלוש. כך גם יאניס אדטוקומבו או מג'יק ג'ונסון.
איזה מאמן יתאים ליוסטון ואיך ווסטברוק והארדן יסתדרו תחת מאמן עם אוריינטציה הגנתית?
אוריאל דסקל: קני אטקינסון. הוא עובד טוב עם גארדים ורול פליירס עם תפקיד מוגבל בהתקפה לצידם. זה או הוא או הימור על מאמן צעיר שיכול להתחבר אליהם. טיפוס שאולי לא מאמן עכשיו אבל יכול להתאים לתפקיד. נגיד שיין באטייה. לא רואה מאמן אולד סקול מסתדר עם החבר'ה האלה.
ניב שכטר: אני הייתי שמח לראות את יוסטון עובדים במבנה של 'מאמן הגנה' כת'יבודו יחד עם 'מאמן התקפה' עם דאנתוני, אבל הם לא ישלמו עוד יותר כסף לצוות האימון עם מצב הבעלות הנוכחי. לדעתי ווסטברוק והארדן לא יהוו בעיה אם יהיה מאמן בעל אוריינטציה הגנתית אבל בתיאוריה הייתי רוצה לראות את האחים ואן גנדי באים לשנה-שנתיים. ולו רק בשביל הצחוקים.
דרור האס: דאנטוני היה המאמן המתאים לרוקטס ביותר, כי הוא מאוד גמיש, אין לו בעיה לצאת מתבניות ואפילו ללכת הפוך לחלוטין ממה שהתרגל. היכולת הזאת של גמישות והתאמת השיטות לסגל היא לא משהו שנמצא אצל הרבה מאמנים ממי שקיים בשוק. מצד שני צריך מישהו שווסטברוק והארדן גם יהיו מוכנים להקשיב לו, כלומר מישהו עם ניסיון. זה מצמצם מאוד את הרשמה ולמעשה מבטל כמעט את כולם. אני לא מאמין שת'יבודו ישתנה במיוחד, והוא לא מספיק טוב התקפית, ואני לא חושב שאטקינסון יזכה להקשבה. מניח שנשאר דייב ייגר. היה מאמן טוב בסקרמנטו, ידע לבנות שיטה מתאימה.יש גם את דייויד פיזדייל, ייגר עדיף.
אלון ארד: שני סוגי מאמנים יש בעולם: אלה שבונים סגל לפי תפיסת עולמם ואלה שבונים את תפיסת עולמם לפי הסגל. כשיש לך כוכבים ותיקים עם אופי דומיננטי וסט יכולות ספציפי, טוב תעשה אם תביא מאמן מן הזן השני.
יוסטון צריכה מאמן שיידע למקסם את הארדן ו-ווסטברוק בהתקפה תוך צמצום התפקיד שלהם בהגנה לחוזקות שיש לכל אחד מהם (הם מאוד שונים בצד הזה של המגרש, אבל לשניהם יש) ומתן תפקידים נרחבים לרול פליירס.
בהיעדר שמות גדולים, דייב ייגר הוא מועמד מתבקש כמי שמצד אחד צמח בממפיס ההגנתית ומצד שני ידע לנצל את היתרונות של השחקנים שלו בהתקפה בסקרמנטו עונה שעברה.
אור עמית: השם שעלה בהקשר של יוסטון הוא של טום ת'יבודו, אבל אני לא מת על הרעיון. הסגל של יוסטון מצריך מאמן שמסוגל להתאים את עצמו להרכב לא סטנדרטי, ולדעתי ת'יבס מקובע מדי. המאמנים שהראשונים שעולים לי לראש תפוסים (ריברס, ספולסטרה, באד, קרלייל). מארק ג'קסון היה יכול להיות אופציה מעניינת אבל אני לא רואה אותו מסתדר עם ווסטברוק. ואן גנדי? אני לא יודע אם יש שם רצון אמיתי לחזור לאימון. אפשר להביא את פיזדייל, רק בשביל האנקדוטה של האנליטיקס פוגש את take that for data.
