הקהל באורקל ארנה חיכה זמן רב כדי לארח את הקבוצה שלקחה ממנו את תואר האליפות והרסה עונה היסטורית של קבוצתו. קצת יותר מחצי שנה, ליתר דיוק. זה היה גם קצת פחות מחודש אחרי המשחק בין השתיים בכריסמס, ואחרי ארבעה משחקים שבהם גולדן סטייט לא הצליחה לנצח את קליבלנד. לכן, למרות שעל הנייר המשחק כנראה לא ייקבע באמת את המיקום של שתיהן בסוף העונה, הניצחון ביום שני היה בגדר חובה בחדר ההלבשה של הווריורס. הנקמה הוגשה בצורה חדה ומדויקת.
טקטיקה לחוד, מנטליות לחוד
נתחיל מהסוף – 35 הפרש כנראה שלא מייצג את ההבדלים בין שתי הקבוצות, וניתן היה לראות שכל אחת מהן הגיעה למשחק עם מוטיבציה ומטרה שונה לגמרי: קליבלנד באה כדי לשחק עוד משחק, ואילו גולדן סטייט באה כדי להעביר מסר. סטיב קר ומייק בראון ניצלו את ההזדמנות כדי לבדוק איך השינוי האחרון בסגל של קליבלנד, שהתחדשה בקייל קורבר, עובד במפגש ביניהן.
מההתחלה אפשר היה לראות פיזיות יוצאת דופן אצל המארחים, שכללה הגנה חסרת פשרות: כל שחקן באדום שחתך בלי הכדור קיבל חבטה של כתף אל כתף. הטיפול בפיק אנד רול התאפיין בחילוף תוקפני או לחלופין במעבר בכוח של השומר על הכדור. בכל התקפה של קליבלנד היה יער של ידיים אקטיביות שגרמו לאיבודי כדור. עצירת מתפרצות, ביצור אגרסיבי של הצבע ושימוש חכם בעבירות. דיבורים בהגנה שאפילו מהטלוויזיה אפשר היה לשמוע.
נשק קטלני 42.8
כאמור, אחת המטרות שסטיב קר שם לנגד עיניו הייתה ההתמודדות עם קייל קורבר, קלעי בחסד שחיזק את האלופה עם נשק קטלני של 42.8% מחוץ לקשת. ההוראה הייתה ברורה – את קורבר לא עוזבים, גם במחיר של זריקה פנויה של כל שחקן משלים אחר אצל הקאבס. המשימה ברובה הוטלה דווקא על סטף קרי, ובסופו של משחק היא הסתמנה כהחלטה מוצלחת של המאמן.
כשמסתכלים עליה לעומק, יש בהחלטה הזו הרבה הגיון. אין אף שחקן הגנה שיכול לשמור קלעי כמו קלעי ואין מאמן שיודע איך לטפל בקלעי כמו מאמן שהיה בעברו קלעי. קרי וקר יודעים היטב כיצד שחקן משתחרר לקליעה, אם זה אחרי חסימות מדורגות, חסימות פלייר או חסימה לחוסם. קרי גם יודע היטב כמה זמן וכמה מרחק קלעי צריך מהמגן שלו כדי לשחרר זריקה טובה, ולכן הטיפול בו היה להיצמד לו לגב ממש כמו במשחק תופסת. בכל פעם שהיה נראה שקורבר טיפה בורח, קרי קרא לחילוף. זה עבד כמו שעון שווייצרי. הרכש החדש של הקאבס סיים את המשחק עם 3 שלשות, שתיים מהן הגיעו אחרי כדרור, קליעות לא אופייניות ולא נוחות בשבילו שכל יריבותיה של קליבלנד יסכימו לקנות. הקטע הבא משלב כמה מהמהלכים ההגנתיים על קורבר:
ריקוד המכונה
גם מבחינה התקפית גולדן סטייט שיחקה בצורה מאוד מסודרת ולא איבדה לרגע את קצב המשחק שלה. אחרי כל החטאה או חטיפה השחקנים מיהרו לצאת למתפרצות ולנצל סלים קלים או שלשות מהירות, ואילו אחרי סל או הוצאת חוץ הם סימנו תרגיל, העבירו את הכדור מצד לצד בהתקפות ארוכות וסבלניות עד שהגיעו לקליעה נוחה וטובה. עד כמה המכונה הייתה משומנת? על כך יעידו המספרים: שישה שחקנים סיימו עם ניקוד דו-ספרתי וכל שחקני החמישייה עם מדד +/- של מעל 20.
זה לא דבר מובן מאליו. הגעתו של דוראנט גרמה לכך שהמכונה של גולדן סטייט מבצעת שינויים והערכות מחדש על בסיס יומי, וכל שחקן צריך להתאים את עצמו ולאכול פחות מהעוגה. עם זאת, נראה שסטף קרי הוא זה שלוקח את הצעד הגדול ביותר אחורנית. הוא משחק בעמדה שבעונה שעברה שיחק בה קצת פחות והפך ממוביל כדור לרכז של גולדן סטייט. בנוסף, כשתומפסון טוב אי אפשר לתת לו לנוח (אלא אם כן הוא קולע 60 נק' אחרי 29 דק') ואת דוראנט אי אפשר לספסל בשום מצב. לכן, נפגע עיקרי נוסף הוא שון ליבינגסטון, מה שגורם לקרי לשחק פחות בעמדת השוטינג שמתפנה אוטומטית לתומפסון, השחקן הפחות מגוון מבין החמישייה של הווריורס. שוב, ניתן למספרים לדבר. הנה השוואה בין סטף קרי לפני ואחרי הגעתו של דוראנט:
ישחק המלך עם הפנים לסל
בחזרה לניתוח המשחק, נקודה נוספת שחשוב להתעכב עליה קרתה בשלב מוקדם של המשחק, כשקיירי אירווינג ביצע עבירה שנייה מהירה שהורידה אותו לספסל למשך דקות ארוכות במחצית הראשונה. נכון, גולדן סטייט שיחקה כל כך טוב שאי אפשר באמת להגיד שזו ה-סיבה לניצחון, אך אין ספק שהיא שינתה לא מעט את המערך ההתקפי של קליבלנד על המגרש, כשלברון נאלץ לתפקד בעיקר כמוביל כדור עם הפנים לסל.
זו עמדה שמאוד לא נוחה ללברון בנקודה הזו בקריירה. המעבר שלו ממיאמי לקליבלנד סימן לא רק חזרה למדינת הולדתו, אלא גם שינוי מאוד מהותי בצורת המשחק שלו. באופן גס אפשר לומר שעד החזרה לקאבס הוא שיחק לרוב כמוביל כדור בעמדות הגארד עם הפנים לסל. אך מרגע חזרתו לאוהיו הוא לרוב משחק באחת מעמדות הפנים: סמול פורוורד גבוה או פאוור פורוורד שמנהל את המשחק עם הגב לסל.
המעבר הזה על המגרש הוא מתבקש לאור העובדה שג'יימס כבר לא ילד ועם קילומטראז' של כמעט 40,000 דקות משחק במצטבר ב-13 שנותיו בליגה. לברון עוד רוצה וצריך לשחק, וכדי שיישאר בטופ עוד כמה שנים טובות הוא חייב לשמור על עצמו יותר מתמיד. לשחק ליד שחקן צעיר, אנרגטי וקטלני כמו קיירי מוריד הרבה מהעומס עליו ומאריך את הקריירה שלו ובמקביל שומר על היציבות הסטטיסטית שלו שמציבה אותו כמועמד קבוע לתארים אישיים וקבוצתיים.
היה ניתן לראות בבירור שלברון מתקשה מול רביעיית גארדים חתוליים כשהוא לא מנצל את יתרונותיו בעמדות הפוסט, אלא משחק בעמדה שהוא פחות רגיל אליה היום. זה גרם לו לחוסר ריכוז ואיבודי כדור, החטאות עונשין ובחירת זריקות שלא מייצגת את הסטטיסטיקה של שנותיו האחרונות: לברון מסיים 10% מהזריקות שלו עם משחק גב לסל (כאשר הוא מקבל את הכדור עם הגב לסל עמוק בתוך קשת השלוש ולאחר מכן מסתובב עם פניו לטבעת – סיומת הזריקה נחשבת לזריקה רגילה ולא חלק מנתח הזריקות לאחר פוסט). בנוסף, הוא מחלק אסיסטים ומנהל משחק נפלא מאותה עמדה ובאופן טבעי גם מאבד פחות.
בסופו של דבר גולדן סטייט ווריורס הוכיחה לנו בפעם המי יודע כמה שבכדורסל הכל מתחיל ונגמר בהגנה. קבוצות כמו טורונטו, בוסטון, או מילווקי כנראה יצפו לא פעם בקלטת המשחק וינסו להגיע מוכנות ללברון וחבריו כדי לבסס את מעמדן במזרח בחלקו השני. ועד אז, מחכה לנו פגרת אולסטאר מעניינת במיוחד שתגשים לזאזא פאצ'וליה לא מעט חלומות.
