כשספייק לי חיפש ב-1989 את השיר שיוביל את הסרט השלישי שלו 'עשה את הדבר הנכון' (Do the right thing) הוא פנה לצ'אק די מפאבליק אנמי.
הסרט עוסק במתיחות בין האוכלוסיה הלבנה (וספציפית – האיטלקית) לשחורה בשכונת בד-סטאיי שבברוקלין. פאבליק אנמי, שלא פחדו להתעסק בנושאי שוויון חברתי במוסיקה שלהם, היו בחירה מתבקשת.
באופן מעט אירוני, האגדה מספרת ש- Fight the power, השיר שנכתב עבור הסרט והפך כנראה לרצועה המוכרת ביותר של PE, נכתב דווקא מעל איטליה, בזמן שפאבליק אנמי היו בטור הופעות בינלאומי עם הרכב ההיפ-הופ ראן די.אמ.סי.
למעלה מ-30 שנה אחרי שהשיר יצא לראשונה, פאבליק אנמי אספו כמה אגדות היפ-הופ לגרסאת הרמיקס של Fight The Power.
את הוורס השלישי של הרמיקס מבצע בלק ת'וט, הראפר המוביל של להקת הRoots, ומתייחס לשני שחקני NBA לשעבר כשהוא חורז שם
But look, I think of images that fuel my youth
Been influenced by Craig Hodges and Abdul-Rauf
(אבל תראה, אני חושב על תמונות שהניעו את הנעורים שלי\הושפעתי על ידי קרייג הודג'ס ועבדול-ראוף)
השם של (מחמוד) עבדול ראוף חזר בשנים האחרונות לכותרות בגלל שלל סיבות. קודם כל מדובר בשחקן כדורסל מצוין (שכונה בשנים האחרונות גם 'סטף קרי המקורי).
עבדול ראוף הצטרף לליגה בשם כריס ג'קסון והתאסלם. הוא אחד מהספורטאים המקצוענים הספורים שאובחנו עם תסמונת טורט, וההתאקלמות שלו הייתה איטית.
עם זאת הוא זכה בתואר השחקן המשתפר בעונת 93 בה רשם את הנתון השני הגבוה בכל הזמנים באחוזי עונשין עם 95.6% (מאז ירד למקום השלישי) ורשם עונה מצוינת נוספת ב95-6.
בנובמבר רשם משחק של 30 נקודות ו-20 אסיסטים (האחרון לעשות כך עד היום) ושלושה שבועות אחר כך קלע 51 נקודות, כשהוא משווה את שיא המועדון של דנבר לשלשות (9).
אבל הרגע הזכור ביותר של עבדול-ראוף באותה העונה הגיע דווקא במרץ של אותה השנה: עשרים שנה לפני שקאפרניק כרגע ברך בהמנון, עבדול ראוף סירב לעמוד בהמנון האמריקאי בתחילת המשחקים וטען שההמנון מפלה מיעוטים – וספיציפית את המוסלמים בארה"ב.
הליגה השעתה אותו למשחק אחד ולאחריו הגיעו לפשרה לפיה עבדול ראוף יעמוד בהמנון בתחילת המשחקים, אך רשאי לעצום את עיניו ולהרכין את ראשו. את ההמנון עצמו עבדול ראוף ניצל על מנת לשאת תפילה לטובת כל מי שסובל אפליה על רקע מוצאו.
השם של קרייג הודג'ס מוכר עוד פחות, למרות שמדובר באחד משני שחקנים בלבד שזכו שלוש פעמים בתחרות השלשות. למעשה מדובר באדם הלא-לבן היחיד שזכה יותר מפעם אחת בתחרות (בירד עם 3 זכיות, מארק פרייס, ג'ף הורנאסק, ג'ייסון קאפונו ופג'ה סטויאקוביץ' עם פעמיים כ"א).
הודג'ס גדל באילינוי, אך שיחק בקולג' בלונג ביץ', קליפורניה, תחת טקס וינטר. אחרי ששיחק בקליפרס (עוד בסן דייגו), מילווקי ופיניקס וביסס את שמו כקלעי חוץ מצוין, עבר לשיקאגו ב-88 ומ-90 עד 92 זכה בשלוש תחרויות שלשות – ובשתי אליפויות עם הבולס.
אמו של הודג'ס הייתה פעילה בפנתרים השחורים בשנות ה-60, ככה שמעורבות חברתית לא הייתה זרה לו. הוא גם תמיד ראה איך ספורה מתחבר לפוליטיקה – באגרוף דרך מוחמד עלי. בNBA דרך קארים. בסן דייגו הוא הפך לנציג הקבוצה בארגון השחקנים. כשהגיע לשיקאגו הוא ניסה לרתום את ג'ורדן לפעילות חברתית – אם בהשארות סמלית בחדרי ההלבשה אחרי המהומות של רודני קינג במשחק הראשון בגמר בלוס אנג'לס או דרך עזיבת נייקי והקמת מותג עצמאי שייתן תעסוקה לאוכלוסיה העניה בשיקאגו. ג'ורדן, מיותר לציין, לא השתכנע.
אז הודג'ס חיכה לבמה גדולה יותר. ב1992, כשהבולס הגיעו לבית הלבן (תחת ג'ורג' בוש האב) לסיור המסורתי אחרי הזכיה באליפות רוב הכותרות התעסקו באי הגעתו של ג'ורדן. הודג'ס, מבחינתו, הגיע בדשיקי (לבוש אפריקאי מסורתי) והעביר מכתב אישי לנשיא בוש, בו הלין על היחס למיעוטים ולעניים בארה"ב.
גם עבור עבדול ראוף וגם עבור הודג'ס, האקט הפוליטי סימן את תחילת הסוף של הקריירה. עבדול ראוף נשלח בטרייד באותו הקיץ לסקרמנטו עבור השאריות של שארונס מרצ'לונס (ששיחק 17 משחקים לפני שפרש). הוא העביר שם שתי עונות נוספות לפני שעבר לשחק בטורקיה, ישב שנה בבית, חזר לקדנציה קצרה בגריזליס והמשיך לעוד מספר קבוצות מחוץ לארה"ב.
הודג'ס סיים את חוזהו בבולס באותה עונה ולא קיבל פניה מאף קבוצה. גם הוא עבר לשחק ביבשת הישנה וב-96 תבע את הליגה על התארגנות נגדו, בטענה שדחקו אותו החוצה בשל הקשרים עם המטיף הקיצוני לואיס פרחאן. הוא עוד חזר לליגה כעוזר של פיל ג'קסון בלוס אנג'לס מ2005 עד 2011 ומונה לעוזר מאמן בקבוצת הג'י ליג של הניקס כשג'קסון היה נשיא המועדון. בין לבין הוא הספיק לקבל את ההזמנה של דניס רודמן להשתתף במשחק ראווה בצפון קוריאה ב-2014 – אך כניסתו למדינה לא אושרה.
עבדול ראוף והודג'ס היו חריגים לזמנם. כנראה שגם היום מעשה של אדם בודד בניגוד לקונצנזוס בליגה היה מתקבל בהרמת גבה. מצד שני הפעילות החברתית היום בליגה – אי ההגעה לבית הלבן תחת שלטון טראמפ, כריעת ברך קבוצתית בהמנון ואפילו החרמת משחקים – מתקבלת היום כמחאה לגיטימית גם בזכות אלו שהיו שם לפניהם
