מי ידע שיש פקקים כאלו בעוספיא? המשחק בליגת ילדות מחוז חיפה בדלית אל-כרמל עומד להתחיל ואני מבין שאני הולך לאחר, דבר שלא קרה לי מעולם במהלך עשר השנים בהן אני שופט. לחצות את השוק בעוספיא ובדלית אל כרמל לוקח יותר זמן מאשר לחצות את נתיבי איילון ביום ראשון בבוקר, ואת הניווט בסמטאות המובילות לאולם הכדורסל יעבור בהצלחה ובגבורה רק מי שהעביר כמה שנים מחייו בגבעות גורל. אני חונה באיחור של עשר דקות ממועד פתיחת המשחק ונכנס בריצה לאולם, רק כדי לגלות שגם הקבוצה היריבה אכלה אותה בפקקים והגיעה לפני חמש דקות. מאמן הקבוצה המקומית מסתכל עלי במבט של הערכה ומסביר לי שאני השופט שהגיע הכי קרוב לזמן המשחק מאז תחילת העונה.

בזמן שאני בודק את כרטיסי השחקניות מתברר ששעון המשחק לא עובד וכמובן שאין מה לדבר על שעון 24 שניות. "לא נורא, אפשר לוותר על השעון 24", מסכימים ביניהם מאמני הקבוצות, ואני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות… "יש בדלית אל-כרמל מגרש חדש מצוין", אמר לי המאמן, "אבל בגלל פוליטיקה של ראש העיר לא קיבלנו אישור לשחק שם". בחמש הדקות הבאות קיבלתי סקירה על כל החמולות של דליה ואיך זה קשור לכדורסל. "אני צריך מפה כמו ב"מאה שנים של בדידות" כדי לעקוב אחרי כל מה שסיפרת לי", אני אומר לו וזוכה למבט של- לא הבנתי מה אתה רוצה מהחיים שלי. "טוב, לפחות לא ירד היום גשם והאולם לא מלא בשלוליות כמו שכבר קרה לי פה בעבר", אני מנסה לנחם את עצמי.

15879365_10154448086114011_1799109506_n

יאללה JUMP BALL. היציע מאוכלס בארבעה הורים ושלושה שחקנים של קבוצת הילדים שנשארו מהאימון שלהם. מהר מאוד מתברר שגם כדורסל גדול לא נשפוט פה הערב. אחרי 3 דקות (זמן מוערך, לא היה שעון שראיתי) אני מתחיל לקבל מבטים בסגנון שאומרים לי שלא באמת חייבים לשרוק על כל עבירה או צעדים או הקפצה כפולה, כי אחרת נישאר פה עוד הרבה מאוד זמן ובאמת שכולם רוצים ללכת הביתה. האיזון העדין הזה בין לשמור על שיפוט מכובד ועל חוקת הכדורסל לבין הבנה של רוח המשחק הוא מאוד בעייתי במשחקים מהסוג הזה.

סוף הרבע הראשון מגיע בקרוב. אני מזהה אותו בזכות הילד במזכירות שמתחיל לצעוק לי בספירה לאחור 10…9…8… אני שורק לסיום הרבע כמו שופט כדורגל, עשרים הפרש לקבוצה האורחת. הפער הזה יגדל בקצב דומה בכל רבע עד לסוף המשחק. "על משחקים כאלו צריך לשלם לי כפול", אני ממלמל לעצמי תוך כדי ריצה קלה מצד אחד של המגרש לצד השני. יאללה הביתה, אבל לא לפני פרס הניחומים – הכנאפה בכניסה לשוק. הכי טוב באזור.

עוד ערב של כדורסל שפל מאחורי.