כן כן, אני יודע… עוד לא התחילה העונה. גם אני לא יכול לחכות כבר למגרשים החמים עם ריח הזיעה בקירות, לשחקן ההוא מליגה ב' שבדיוק רב עם אשתו, או שהבוס שלו כעס עליו, אז הוא בא להוציא את זה עלי, לאבא בקהל שבטוח שהבן שלו הוא לברון ג'יימס הבא, ורק השריקה שלי לעבירת תוקף שלו זה מה שמונע ממנו את הפריצה הגדולה למרות שאנחנו בליגה נערים מחוזית מחוז דרום מזרח פיונגיאנג.
אבל מכיוון שיש לנו עוד קצת זמן להעביר החלטתי הפעם לשתף אתכם בתקופת הפגרה של שופט בן עמכם. אז כמובן שצריך לשמור על כושר, לאכול נכון ולהתחיל לעבור על שאלות חוקה לקראת המבחנים שנערכים בתחילת השנה. כמובן שכבר עליתי 7 קילו, לא רצתי לשום מקום שהוא לא המקרר שלי כבר חודשיים ועל שאלות החוקה אני כבר אעבור מחר, או מקסימום באיזשהו מחר אחר.
העונה נפתחה באופן רשמי בבדיקות המאמץ השנתיות. כל ספורטאי מכיר את החוויה המדהימה הזאת. עוד בדרכי למקום התפללתי שחוק הספורט יחוס עלי, ולא אפול בשנה שצריך לעשות את הבדיקה במאמץ, אבל כמובן שבדיוק השנה זכיתי לרוץ על ההליכון. הגברת הנחמדה מבקשת ממני להוריד חולצה ובידיה היא כבר אוחזת במדבקות שהיא הולכת לשים לי על כל אזור החזה. היא שואלת בנימוס "מה אתה מעדיף, להדביק אותם ככה ושיכאב לך להוריד אותם או שאני אגלח לך את השערות באזור"? כמובן שמדובר בשאלה המקבילה ל"כיצד אתה מעדיף למות, בטביעה או בשריפה?" ניסיון העבר מזכיר לי שעדיף לסבול רגע בתלישת המדבקה ולא להסתובב חצי קיץ בבריכה ובים עם מבטים של הסביבה על הקרחות שיש לי באמצע החזה, מה גם שתהליך צמיחת השיער בחזרה הוא הדבר המגרד ביותר עלי אדמות.
אני מתחיל לרוץ על ההליכון וכאילו שזה לא קשה מספיק בנוסף למהירות המתגברת עולה גם השיפוע בו אני רץ. חגיגה. היתרון הגדול בלהגיע לא בכושר זה שהדופק עולה כל כך מהר, שהעינוי מסתיים תוך 10 דקות. אני תולש לעצמי את המדבקות (חוץ מהאלה שאתה מגלה אחרי 3 ימים ששכחת על הגב). מישהו מוכן להסביר לי מה זה הריר המגעיל הזה שהמדבקות משאירות על הגוף? אני מרגיש כאילו חוללתי ע"י חילזון. משם אני ממשיך עם התוצאות לרופא שמתעניין בי כמו שאני מתעניין בקריירה של ג'סטין ביבר (באמת שאני לא!) ושולח אותי לדרכי.
התחנה הבאה בדרך למגרשים היא כנס תחילת השנה של שופטי המחוז. מדובר במפגש בו מתחילים במבחן כושר שגורם לך לפחד מצפצופים להמשך חייך. הרציניים יסיימו אותו בקלות, חלקנו יסיימו בלי אוויר, על חלקנו שולחים שופטים בכירים בעבר ובהווה להשגיח שחלילה אף אחד לא יגנוב איזה 20 סנטימטר ויסתובב לפני הזמן. סיימנו לעשות כושר, מה עכשיו? לא נתכבד באיזה בורקס? קצת קולה או מיץ מזין? מה עם איזה קוראסון לקינוח? "אה, יש גם עם שקדים? איפה הגביניות? מה נגמר כבר? רגע, אבל שים קצת ירקות בצלחת שיהיה מאוזן ובריא".
לאחר ששבענו, נשמע ברכות, הרצאה מקצועית עם דגשים לעונה וניגש למבחן החוקה. בשלב הזה, אנחנו עוברים להיות כיתה טיפולית. "נא לשבת במרחק של 3 כסאות אחד מהשני, שורה כן, שורה לא. יש למבחן כמה נוסחים אז אל תעתיקו!", "למה לא הבאתם עטים?? ביקשנו שכל אחד יבוא עם עט", "די לדבר נו! אני אקח לכם את המבחן. מי שמעתיק יעשה מועד ב' ולא ישפוט עד דצמבר 2034".
סיימנו את ההכנות. בגדי השיפוט כבר כובסו (כמובן כולל המשרוקית שנשכחה בכיס) ומוכנים לתחילת העונה. יאללה JUMP BALL.
