אחרי עשר שנים של שיפוט בן אדם אומר לעצמו שהוא ראה כבר הכל, שמע כבר הכל ומה כבר יכול להפתיע אותי במשחק בליגת ילדים? אני מגיע לאולם שהפעם ממוקם בתוך קאנטרי קלאב. הדרך לאולם עוברת במסדרון, עם 172% לחות, וחוצה בין הג'קוזי בו משתכשכים שישה גברים בגיל הממוצע 132, לבין הבריכה ובה שיעור התעמלות מים לנשים בגיל ממוצע של 127, שייבדלו לחיים ארוכים ובריאים.

כבר במדרגות בדרך לאולם מתחיל הבלגאן. באולם יש שתי קבוצות שמתחממות על הפרקט, ועוד שתי קבוצות שבדיוק הגיעו. מסתבר שיש עוד משחק באולם, אך בעקבות טעות, לא הודיעו לקבוצות על שינוי השעה. כמובן שכל התלונות מופנות אלי, על אף שאין לי מושג קלוש בדבר ואני אפילו לא נשאר לשפוט את המשחק השני. "אז תעשה את זה לפחות מהר", אומר לי אחד המאמנים המתוסכלים.

אני נכנס לאולם ומאמן שאינני מכיר בא ללחוץ את ידי. "נעים מאוד", אני אומר. "איפה מאמן הקבוצה השנייה?". המאמן מסתכל עלי בחיוך נבוך ואומר "אז זהו… יש איזה בעיה קטנה, אני המאמן של שתי הקבוצות". אני עומד מולו בשקט במשך עשר שניות עם מבט מבולבל בעיניים כאילו הציגו לי עכשיו תרגיל בפיזיקה גרעינית ואני בקושי סיימתי שלוש יחידות מתמטיקה.

"מה זאת אומרת?!?" אני שואל, "איך זה קרה?". הוא מספר לי שממש שבוע לפני תחילת העונה הוא הבין שיש לו הרבה ילדים ולכן הם פיצלו את זה לשתי קבוצות והוא מאמן את שתיהן. "בדרך כלל אין לי בעיה, רק פעמיים בעונה יש דרבי ואז זה קצת משונה". "איך אתה מתכוון לנהל את הסיפור הזה?", אני שואל. "אה, זאת לא בעיה. תשמע, הקבוצות לא ברמה גבוהה. קבוצה אחת ברמה של חוג מתחילים ואחת ברמת חוג אבל קצת יותר מתקדם, לא נראה לי שיהיה משחק צמוד". באותה שנייה אני מחליט שאני הולך ליהנות מהמשחק הזה, ויהי מה. "טוב, תעשה מה שנראה לך". המשחק עומד להתחיל ואין לי ילדי מזכירות. "אה, זה לא בעיה", אומר הדאבל קואצ'. "השחקנים שעל הספסל יעשו מזכירות, וכשיגיע תורם להיכנס מי שיוצא יעשה מזכירות בשבילם". החיוך שלי רק גדל מרגע לרגע.

יאללה JUMP BALL. המשחק מתחיל ואני מבין שכשהוא התכוון לרמת חוג, הוא התכוון לרמה של חוג אפרוחי כדורסל. בעוד הקבוצה הטובה יותר מראה ניצוצות שקשורים לענף, הקבוצה השנייה מאבדת כדורים בלי סוף, לא מצליחה להגיע למצב זריקה לסל, מסתבכת עם לעבור את קו מחצית המגרש תוך שמונה שניות (וזה בלי הגנת לחץ של הקבוצה השנייה), בקיצור- חגיגה. בכל הזמן הזה המאמן עומד אל מול שולחן המזכירות, כי בכל זאת יש שתי קבוצות לחלק להן הוראות, וצועק הערות שגורמות לי לדמוע מרוב צחוק. "רועי, יופי של חטיפה! אבל אביתר, אמרתי לך לא לכדרר כל כך הרבה". "חדירה מעולה אורן. עמיר, אל תיתן לו לעבור אותך ככה!", "שחקו תרגיל מספר שתיים, קדימה, נגד שתיים בהגנה".

אני, שכל רחמיי עם הקבוצה הפחות טובה, מנסה לעזור להם קצת באופן יזום לעלות על לוח התוצאות. כל שחקן שעולה לסל מקבל שתי זריקות גם אם מישהו רק התעטש לידו. אני מבליג על כמות צעדים, דאבלים ועבירות שמספיקות לעונה שלמה. כל זאת כדי שהקבוצה תסיים את המשחק אחרי ארבעים דקות של כדורסל, עם תשע נקודות שלמות! בכל אמצע רבע, בדיוק לאחר חמש דקות המאמן מבקש לעשות חילופים, ומחליף ביחד את כל עשרת השחקנים שעל המגרש. כבר אמרנו חוג בקאנטרי… כל כך לא נעים לי שהוא מבקש ממני לעשות חילוף כשאין עצירה במשחק אז אני פותח לעצמי את השרוך בנעל ושורק לעצירה כדי שיוכל לבצע את החילופים.

המשחק מסתיים בארבעים נקודת הפרש, אך נראה ששני הצדדים מרוצים, ובעיקר מרוצות הקבוצות שחיכו בחוץ ולא האמינו שזה ייגמר כל כך מהר. אני חותם על הטופס ומודה למאמן על חוויה בלתי נשכחת. הוא בתמורה מודה לי על הבנה של רוח המשחק. בדרכי החוצה אני מתעכב במסדרון הלח של הבריכה. לפחות נזיע קצת, שלא יחשבו בבית שהלכתי להיפגש עם המאהבת.