בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
הקבוצה היום: סן אנטוניו ספרס
נשארו: ויקטור וומבניאמה (הארכת חוזה), קלדון ג'ונסון, סטפון קאסל, דילן הארפר, ג'וליאן שמפאני, דוין ואסל, לוק קורנט, דיארון פוקס, קרטר בראיינט, האריסון בארנס (הארכת חוזה), ג'ורדן מקלאפלין (הארכת חוזה), דיוויד ג'ונס גארסיה (חוזה דו כיווני).
עזבו: ביסמארק ביומבו (שחקן חופשי), קלי אוליניק (חתם באיטליה), האריסון אינגראם (שחקן חופשי ליוטה), מייסון פלאמלי (שחקן חופשי), לינדי ווטרס III (חתם בסין).
הגיעו: טוביאס האריס (שוק חופשי), ג'יידן קווינטאנס (דראפט), טאריס ריד ג'וניור (דראפט), מאליק בראון (חוזה דו כיווני), ג'קובי ג'ילספי (חוזה דו כיווני).
מאמן: מיץ' ג'ונסון (שנה שניה כמאמן ראשי קבוע).
חמישייה: ויקטור וומבניאמה, דיארון פוקס, סטאפון קאסל, דוין ואסל, ג'וליאן שמפאני.
ספסל: קלדון ג'ונסון, דילן הארפר, לוק קורנט, קרטר בראיינט, האריסון בארנס, ג'ורדן מקלאפלין, טוביאס האריס, ג'יידן קווינטאנס, טאריס ריד ג'וניור.
המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:
אז מה היה לנו שם?
אחת העונות המרגשות והמפתיעות של המועדון התחילה עם הדבר שאוהדי הספרס חיכו לו יותר מכל, החזרה של ויקטור וומבניאמה למגרשים. אחרי ששנה קודם לכן העונה שלו נעצרה כבר בפברואר בעקבות קריש דם, וומבי חזר נחוש להמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסיק.
חמישה משחקים, חמישה ניצחונות ופתיחת עונה מושלמת – שיא מועדון – נתנו לספרס התחלה נהדרת. אלא שהפציעות לא איחרו להגיע. דיארון פוקס ערך את הבכורה שלו רק במשחק התשיעי, והספיק לשחק לצד וומבי בחמישה משחקים בלבד לפני שהצרפתי נפצע ונעדר ל-12 משחקים. גם בלעדיו הספרס המשיכו לנצח, עם תשעה ניצחונות ב-12 משחקים.
וומבניאמה חזר בדיוק בזמן לחצי גמר טורניר הגביע, וב-21 דקות בלבד סיפק 22 נקודות, 9 ריבאונדים ו-2 חסימות בדרך לניצחון 111:109 על אוקלהומה סיטי. הניצחון שלח את הספרס לגמר הטורניר וקטע לת'אנדר רצף של 16 ניצחונות. בדיעבד הבנו שזו הייתה תחילתה של יריבות מופלאה. הקבוצות נפגשו עוד ארבע פעמים בעונה הסדירה, הספרס ניצחו בשלושה מהמפגשים וזכו לכינוי הקריפטונייט של הת'אנדר.
בגמר הטורניר חיכו להם הניקס. הספרס הובילו לאורך רוב המשחק ואף פתחו פער, אבל ניו יורק חזרה ולקחה את הניצחון. כמה חודשים מאוחר יותר, בגמר הליגה, התסריט הזה יחזור על עצמו: הספרס יבנו יתרונות, והניקס יזכירו להם שהחלק הקשה באמת הוא לשמור עליהם עד הסוף.
הספרס המשיכו לדהור וסיימו את העונה הסדירה עם 62 ניצחונות ו-20 הפסדים, כולל פברואר מושלם של 11 ניצחונות ב-11 משחקים. בניגוד לתחזיות, ואפילו לציפיות שלהם עצמם, שש שנות בצורת הסתיימו עם חזרה לפלייאוף מהמקום השני במערב.
גם הפרסים האישיים לא איחרו להגיע. וומבניאמה, שפרש את המטרייה האווירית שלו מעל ההגנה של סן אנטוניו, נבחר פה אחד לשחקן ההגנה של השנה, הצעיר ביותר שזכה בתואר והראשון שעשה זאת בהצבעה פה אחד. קלדון ג'ונסון קטף את פרס השחקן השישי, וגם הגארדים הצעירים סיפקו סיבות לאופטימיות: סטפון קאסל עשה קפיצת מדרגה גדולה בעונתו השנייה, ודילן הארפר, הרוקי, תרם מהספסל 11.8 נקודות, כמעט 4 אסיסטים ו-3.5 ריבאונדים למשחק.
כשהפלייאוף יצא לדרך, כבר כמעט לא היה ספק שהספרס אמורים להגיע לפחות לגמר המערב, והיו גם מי שהרשו לעצמם לחלום על גמר הליגה.
המשוכה הראשונה הייתה פורטלנד טריילבלייזרס, שהגיעה דרך הפליי-אין וממש לא התכוונה לשמש כתפאורה. הבלייזרס נתנו פייט וגרמו לספרס להזיע. במשחק השני לספרס היו לא מעט רגעי חרדה כשוומבניאמה נפל עם הראש על הפרקט ונכנס לפרוטוקול זעזוע מוח. פורטלנד ניצחה על הבאזר, אבל זה היה הניצחון היחיד שלה בסדרה. הספרס סגרו את הסיפור בחמישה משחקים והמשיכו הלאה.
בסיבוב השני חיכתה מינסוטה, שהגיעה פצועה וחבולה, בלי דונטה דיווינצ'נזו שקרע את האכילס מול דנבר, ועם אנתוני אדוארדס שחזר מוקדם מפציעה בברך ועלה מהספסל בשני המשחקים הראשונים. למרות הפציעות, לוולבס הייתה תוכנית ברורה: לתת לוומבי לזרוק מבחוץ, להפעיל עליו לחץ פיזי ולהתיש אותו, בדיוק כפי שעשו ליוקיץ' בסיבוב הקודם.
בהתחלה זה עבד. וומבי קלע רק 2 מ-15 לשלוש בשני המשחקים הראשונים, וגם 12 חסימות ו-15 ריבאונדים במשחק הפתיחה לא מנעו הפסד. אבל הספרס התאוששו מהר, ניצחו את המשחק השני ב-38 הפרש ואת השלישי ניצחו בזכות הצגה של וומבניאמה עם 39 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 חסימות.
במשחק הרביעי וומבי הורחק בעקבות מרפק ללסת של נאז ריד, ואנתוני אדוארדס ניצל את ההזדמנות כדי לקלוע 36 נקודות ולהשוות ל-2:2. אבל ההרחקה לא הייתה הצרה היחידה של הספרס. איו דוסומו נחת על הרגל של דיארון פוקס, שנפצע בקרסול. פוקס המשיך לשחק, אבל הפציעה פגעה במהירות וביעילות ההתקפית שלו וליוותה אותו גם בהמשך הפלייאוף. הספרס לא נעצרו. וומבי הוביל אותם לניצחון במשחק החמישי ובמשחק השישי הגנת ברזל ו-32 נקודות של קאסל השלימו ניצחון 4:2 ושלחו אותם לגמר המערב.
פה כבר חיכתה יריבה ותיקה, אוקלהומה סיטי, שטאטאה את פיניקס ואת הלייקרס בלי יותר מדי מאמץ. הסדרה סיפקה בדיוק את מה שהבטיחה: שבעה משחקים, שתי קבוצות חזקות והרבה מאוד מאבק על כל פוזשן.
המשחק הראשון נמשך לשתי הארכות והסתיים בניצחון של הספרס. את השני הת'אנדר ניצחו, אבל איבדו את ג'יילן וויליאמס, שהחמיר פציעה שממנה חזר רק משחק קודם לכן. בשני המשחקים הספרס שיחקו בלי פוקס, והאחריות עברה לקאסל. הוא חילק 11 ו-8 אסיסטים בהתאמה, אבל גם איבד 11 ו-9 כדורים. פוקס חזר בהמשך, עדיין מוגבל בגלל הקרסול, בזמן שאוקלהומה המשיכה לאבד שחקנים: וויליאמס לא חזר לסדרה ואייג'יי מיטשל החמיץ את ארבעת המשחקים האחרונים. צ'ט הולמגרן, שהיה אמור לקחת על עצמו יותר, לא הצליח לתת לת'אנדר את מה שהיו צריכים ממנו.
מי שדווקא לא נראה מוטרד מהמעמד היה דילן הארפר. כבר במשחק הראשון הרוקי סיפק 24 נקודות, 11 ריבאונדים ו-7 חטיפות. בכך שבר שיא NBA בחטיפות לרוקי בגמר קונפרנס.
למרות הפציעות, הסדרה נשארה פתוחה עד הרגע האחרון. במשחק השביעי הספרס כבר פתחו פער דו-ספרתי, אבל הת'אנדר סירבו להיכנע. כשנותרו 7.5 דקות למשחק, וומבניאמה ביצע את העבירה החמישית ונשלח לספסל. לוק קורנט נכנס במקומו, וכבר בפוזשן ההגנתי הראשון סיפק את אחד המהלכים הגדולים של המשחק: אייזיאה הארטנשטיין חטף כדור וטס למתפרצת, אבל קורנט דהר אחריו וחסם אותו ליד הטבעת. בצד השני קאסל קלע, הספרס שוב התרחקו והפעם אוקלהומה סיטי כבר לא הצליחה לחזור.
הולמגרן סיים את המשחק השביעי עם ארבע נקודות ושתי זריקות בלבד מהשדה ב-33 דקות, סיום מאכזב לסדרה שבה הת'אנדר היו זקוקים ממנו להרבה יותר. סן אנטוניו ניצחה 111:103, וומבניאמה, שבסיום כבר לא הצליח לעצור את הדמעות, נבחר ל-MVP של גמר המערב.
לספרס לא היה הרבה זמן לחגוג. שלושה ימים אחרי הזכייה בגמר המערב הם כבר פגשו בגמר ה-NBA את אותה קבוצה שלקחה מהם את גביע אמצע העונה. הספרס, הקבוצה השנייה הכי צעירה בתולדות הליגה שהגיעה למעמד, הצליחו שוב ושוב לבנות יתרונות משמעותיים, אבל הניקס כמעט תמיד מצאו דרך לחזור. ככל שהמשחקים התקרבו לסיום, ניו יורק הייתה זו שידעה טוב יותר איך לסגור אותם.
שני המשחקים הראשונים הלכו לניקס, ורק כשהסדרה עברה למדיסון סקוור גארדן הצליחו הספרס לשמור על היתרון ולצמק ל-2:1. גם לפוקס, שהקרסול עדיין הגביל אותו, היה חלק חשוב בניצחון. למרות ערב קליעה קשה, הוא סיפק חסימה חשובה על קארל-אנתוני טאונס 2.5 דקות לסיום המשחק וזריקה קשה מחצי מרחק מעל או ג'י אנונובי, כשנותרו 12 שניות לסיום.
ואז הגיע המשחק הרביעי, שבו נדמה היה שהפעם אפילו הניקס יצטרכו להיכנע. הספרס הובילו ב-29 נקודות במחצית השנייה והיו בדרך להשוות את הסדרה, אלא שניו יורק התחילה לנגוס בפער. סל אחרי סל, עצירה אחרי עצירה, עד שהיתרון העצום נעלם. כשנותרו 13 שניות והספרס עוד הובילו בנקודה, פוקס השתלט על כדור חופשי. כל מה שהיה צריך לעשות היה למשוך עוד קצת זמן מהשעון, אבל במקום זאת הוא רץ לסל ונחסם על ידי אנונובי. 1.2 שניות לסיום הגיע הטיפ-אין של אנונובי, והמשחק שהיה אמור להחזיר את הספרס לסדרה הפך לקאמבק הגדול בתולדות גמר ה-NBA ולפיגור 3:1.
במשחק החמישי שוב הספרס פתחו פער, הפעם של 16 נקודות, ושוב הניקס מחקו אותו. ברונסון, עם 45 נקודות, סגר את הסדרה והשאיר את הספרס עם שיעור כואב במיוחד: בשלב הזה של העונה לא מספיק להיות טובים במשך רוב הערב, צריך לדעת להיות טובים גם בדקות ההכרעה.
קיץ חם
העונה הנהדרת של וומבי וסן אנטוניו הסתיימה עם טעם חמצמץ בעקבות ההפסד בגמר. וומבי, שלאורך הפלייאוף הצליח לעורר לא מעט ביקורת מצד שחקנים ואוהדים, בין היתר בעקבות המרפק לנאז ריד והדחיפה לראש של ברונסון שהשופטים פספסו, התייחס במסיבת העיתונאים אחרי המשחק בעיקר לניסיון שצבר וללקחים שלמד בדרך.
באוף-סיזן הספרס לא עשו שינויים גדולים, וטוב שכך. הגרעין שהביא אותם עד לגמר נשאר יחד, ויגיע לעונה הקרובה עם עוד ניסיון ולא מעט מוטיבציה לחזור לאותו מעמד. במקום לשנות את מה שעבד, בסן אנטוניו העדיפו להתמקד בחיזוקים נקודתיים ולחשוב גם על השנים הבאות.
ומי שדאג לתת להם קצת יותר מרחב תמרון לעתיד היה וומבי. הצרפתי, שהגיע לקיץ כשהוא זכאי להארכת סופר-מקס של 30% מתקרת השכר, בחר לחתום על מקס רגיל של 25% – חוזה לחמש שנים תמורת 252 מיליון דולר. ההחלטה הזאת תאפשר לספרס גמישות כלכלית גדולה יותר בהמשך, בעיקר כשיגיע הזמן להאריך את חוזי הרוקי של קאסל והארפר ולשמור על הגרעין הצעיר לאורך זמן.
ובינתיים, את החיזוק לקיץ הנוכחי הם מצאו בדמותו של טוביאס האריס. הווטרן, שמביא איתו ניסיון, יכולת מוכחת וקליעה של כמעט 37% מהשלוש בעונה החולפת, הצטרף בחוזה לשנתיים תמורת 31 מיליון דולר. חיזוק לא רע בכלל לקבוצה שכבר הגיעה לגמר. אלא שההתחלה שלו בסן אנטוניו לא בדיוק הולכת לפי התוכנית. מתיחה בשריר התאומים ברגל שמאל תשאיר אותו מחוץ למשחקי קדם העונה, וכרגע גם לא ברור אם יהיה כשיר לפתיחת העונה.
גם האריסון בארנס נשאר בסן אנטוניו, עם הארכת חוזה לעונה נוספת תמורת 8 מיליון דולר. בעונה החולפת הוא עוד פתח ב-52 משחקים וקלע כ-38% מהשלוש, אבל בפלייאוף כבר מצא את עצמו בתפקיד קטן בהרבה. מיץ' ג'ונסון העדיף לתת את הדקות לשחקנים אחרים ברוטציה, ובארנס ירד לכ-9 דקות למשחק. למרות זאת, הספרס בחרו להשאיר בסגל את הניסיון והקליעה שלו.
גם בצוות המקצועי נרשמו שינויים. שון סוויני, שהיה אחראי על ההגנה של הספרס, עזב לטובת משרת המאמן הראשי באורלנדו מג'יק. במקומו הצטרף לצוות של ג'ונסון בילי דונובן, שמגיע עם ניסיון כמאמן ראשי באוקלהומה סיטי ובשיקגו.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
בתחילת העונה שעברה, כששאלו את וומבי מה ייחשב מבחינתו להצלחה, הוא דיבר על מקום שישי במערב והעפלה לפלייאוף. שנה אחת, 62 ניצחונות והופעה בגמר ה-NBA מאוחר יותר, רף הציפיות כבר נמצא במקום אחר לגמרי.
כשנשאל ביום התקשורת לקראת העונה הקרובה אם ההפסד בגמר מספק לו את המוטיבציה הגדולה ביותר, הוא לא היה צריך יותר ממשפט אחד: "אני לא יכול לדמיין מוטיבציה טובה יותר".
אצל וומבי, השאפתנות הזאת היא רק חלק מאישיות שקשה להישאר אדישים אליה. גם בליגה שמלאה בטיפוסים יוצאי דופן, הצרפתי מצליח להיות עוף מוזר במיוחד, ולא רק בגלל הגובה והיכולות הפיזיות שלו. הוא נותן בראיונות תשובות רציניות ובוגרות ומתאמן עם נזירי שאולין, ומצד שני הוא בסך הכול ילד בן 22, עם ביטחון עצמי עצום ואמונה שהוא מסוגל לעשות דברים שאף אחד אחר לא יכול. ככל שהפלייאוף התקדם, הביטחון העצמי הזה התחיל להיראות בעיני חלק מהצופים קצת פחות כמו ביטחון וקצת יותר כמו שחצנות, אבל נראה שוומבי לא ממש מתכוון להתנצל על זה. ההגעה לגמר הוכיחה שהביטחון העצמי והשאיפות הגדולות שלו לא מנותקים מהמציאות, ובאותה נשימה גם הפכה את הציפיות ממנו לגבוהות מאי פעם.
אלא שגם עם כל הכישרון והביטחון העצמי של וומבי, אליפות לא תהיה תלויה רק בו. גם עבור מיץ' ג'ונסון העונה הקרובה תהיה מבחן מסוג אחר. בעונה שעברה הוא הצליח להוציא את המיטב מקבוצה צעירה, לבנות היררכיה ולמצוא פתרונות. עכשיו הוא יצטרך לעשות את כל זה שוב, רק עם הרבה יותר ציפיות ועם סגל שבו לא מעט שחקנים יכולים לטעון, ובצדק, שמגיע להם תפקיד גדול יותר. ניהול הרוטציה הוא לא רק עניין של כדורסל. הוא גם עניין של אגו, כימיה והיכולת לגרום לשחקנים לקבל החלטות שלא תמיד יהיו לטובתם האישית, אבל כן לטובת הקבוצה.
אחת המשימות המרכזיות שלו תהיה למצוא את השילובים הנכונים בסגל עמוס הכישרון הזה, ובעיקר להחליט איך תיראה החמישייה הפותחת. אחת ההתלבטויות היא מי מבין פוקס, קאסל והארפר יפתח בחמישייה ומי יעלה מהספסל. דיארון פוקס, שהפציעה בקרסול הגבילה אותו בחלק האחרון של הפלייאוף, חוזר לעונה החדשה בתקווה להזכיר לכולם מה הוא מסוגל לעשות כשהוא בריא. סטפון קאסל, אחרי קפיצת המדרגה שעשה בעונתו השנייה, כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהחמישייה, וגם דילן הארפר מגיע לעונה החדשה אחרי פלייאוף ראשון מרשים במיוחד.
הארפר, שעלה מהספסל לאורך רוב עונת הרוקי שלו, סיים את הפלייאוף עם 14.1 נקודות ו-5.6 ריבאונדים למשחק, ועל הדרך גם שבר את שיא המועדון לנקודות של רוקי בפלייאוף, שהיה שייך לדיוויד רובינסון. הוא גם הפך לרוקי הראשון במערב מאז מג'יק ג'ונסון ב-1980 שמגיע לפחות ל-250 נקודות ו-100 ריבאונדים בריצת פלייאוף אחת.
מצד שני, החמישייה של פוקס, קאסל, ואסל, שמפאני ו-וומבי כבר הוכיחה שהיא עובדת מצוין. השילוב בין המהירות של פוקס, היכולות של קאסל בשני צדי המגרש, הקליעה של ואסל ושמפאני והנוכחות של וומבי יצר חמישייה מאוזנת שקשה להתמודד איתה. לפוקס יש כאן תפקיד חשוב במיוחד, לא רק בזכות היכולת שלו לייצר מצבים לעצמו ולאחרים, אלא גם בזכות ניהול המשחק והשמירה על הכדור. בעונה החולפת הוא מסר 6.2 אסיסטים מול 2.3 איבודים בלבד למשחק, נתון שממחיש עד כמה הוא יכול להיות משמעותי לצד הגארדים הצעירים. לכן לא בטוח שיש סיבה לשנות את החמישייה שעבדה כל כך טוב. הארפר אמנם הראה שהוא ראוי לתפקיד משמעותי יותר, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא צריך לפתוח. ג'ונסון יצטרך להחליט אם לשמור על ההרכב שהצליח בעונה שעברה ולתת להארפר להוביל את החמישייה השנייה, או לשנות את ההרכב הפותח כדי לפנות לו מקום.
וההתלבטויות של ג'ונסון לא מסתיימות בקו האחורי. גם בעמדות הכנף יש לו כמה אפשרויות מעניינות, בעיקר בכל הקשור לקליעה ולריווח סביב וומבי. ואסל, שקלע בעונה החולפת 38.4% מהשלוש, מסוגל גם לקלוע מבחוץ וגם לייצר לעצמו זריקה. לצידו נמצא שמפאני, שהקליעה שלו מבחוץ הייתה חלק חשוב מההצלחה של הספרס בעונה החולפת, ואליהם מצטרף טוביאס האריס, שמביא איתו ניסיון ויכולת לייצר נקודות. כשיחזור מהפציעה, ג'ונסון יצטרך למצוא דרך לשלב אותו ברוטציה שכבר הוכיחה את עצמה, בלי לפגוע במה שעבד כל כך טוב בעונה שעברה.
אבל לא כל השאלות של הספרס קשורות למי יפתח ומי יעלה מהספסל. בעונה החולפת הם כבר הוכיחו שהם מסוגלים להסתדר גם בלי וומבניאמה, כשניצחו בתשעה מתוך 12 המשחקים שבהם נעדר בעונה הסדירה. אלא שבפלייאוף הסיפור היה קצת אחר. כשהצרפתי ירד לנוח ולוק קורנט נכנס במקומו, הצבע הפך להרבה יותר נגיש עבור היריבות, שלא היססו לנצל את ההזדמנות ולתקוף את הטבעת. קורנט הוא סנטר מחליף טוב, אבל הוא לא יכול לספק את אותה נוכחות הגנתית שמספק וומבי. הספרס יצטרכו למצוא דרך להקשות על היריבות להגיע לטבעת גם בדקות שבהן וומבי נח, בין היתר באמצעות הגנה טובה יותר על הכדור ועזרה הגנתית מהשחקנים שסביב קורנט.
ומעבר לכל השאלות המקצועיות, מחכה לספרס גם אתגר מסוג אחר. בעונה שעברה הם נהנו מהיתרון של קבוצה שאף אחד לא באמת ציפה ממנה להגיע כל כך רחוק. בעונה הקרובה הפריבילגיה הזאת כבר לא תהיה להם. היריבות יגיעו מוכנות יותר, יחפשו דרכים להאט את וומבניאמה ולנצל את החולשות של הגארדים הצעירים, וכל הפסד יזכה להרבה יותר תשומת לב. הספרס כבר לא יהיו ההפתעה המרעננת של הליגה, אלא אחת הקבוצות שכולן ירצו לנצח. עכשיו הם יצטרכו להוכיח שהם יודעים לשחק גם כשהציפיות והלחץ נמצאים בצד שלהם.
למזלם, הפלייאוף האחרון, ובעיקר הגמר, כבר נתנו להם טעימה מהלחץ שמגיע עם המעמד הזה. הם למדו על בשרם עד כמה המשחק משתנה כשהעונה הסדירה נגמרת: האינטנסיביות עולה, כל טעות עלולה לעלות ביוקר וההחלטות בדקות ההכרעה הופכות לחשובות במיוחד. הניסיון שצברו והלקחים שהפיקו לאורך הדרך אמורים לעזור להם להתמודד טוב יותר עם האתגרים האלה, במיוחד אחרי הקשיים שחוו מול הניקס בדקות ההכרעה בגמר. גם טוביאס האריס, עם השנים ומשחקי הפלייאוף שצבר בליגה, יכול להוסיף קצת קור רוח וניסיון בדיוק ברגעים האלה.
תחזית:
בעונה שעברה הספרס הפתיעו את כולם, כולל את עצמם, אבל אחרי 62 ניצחונות בעונה הסדירה והופעה בגמר, הציפיות מהם לעונה הקרובה בשמיים. הם כבר מזמן לא אנדרדוג, אלא קונטנדרית – אחת הקבוצות שכולן יצטרכו לקחת בחשבון במאבק על האליפות. על הנייר, לסן אנטוניו יש את כל מה שצריך כדי לחזור לגמר: אחד השחקנים הטובים בליגה, גרעין צעיר ומוכשר שכבר הוכיח את עצמו, כמה חיזוקים נקודתיים שאמורים להפוך את הקבוצה לטובה יותר, ולא פחות חשוב – הניסיון שצברו במעמד הכי גדול שיש.
היתרון הגדול של הספרס הוא שהם לא צריכים להתחיל הכול מחדש. החיבור והכימיה בין השחקנים כבר קיימים, וומבי, קאסל והארפר ממשיכים להתפתח ועדיין רחוקים ממיצוי הפוטנציאל שלהם. אם הם יצליחו לשמור על הבריאות, למצוא את האיזון הנכון וליישם את הלקחים מהגמר, אין סיבה שלא נראה אותם שוב במאבק על האליפות. רק שהפעם, הם כבר לא יסתפקו בעצם ההגעה לשם.
