קשה לי להאמין שיש ספורטאי שנכתבו עליו כל כך הרבה מאמרים, כתבות, פוסטים ותגובות כמו לברון. כל מה שאפשר לכתוב כבר נכתב. כל מה שאפשר לנתח כבר נותח.
אז מה אני כבר יכול להוסיף – רק זווית אישית קטנה.
היחס שלי כלפיו היה אמביוולנטי ונע בין הערכה לסלידה ובין הרצון לראות אותו נופל לתחושה שבכל זאת מדובר באחד מהגדולים בכל הזמנים. אני די בטוח שאני לא היחיד שמרגיש כך.
ועוד הבהרה קטנה – שום דבר ביחסים בינינו אינו קשור למערכת היחסים שלו עם בלאט.
אני מודה שבשנותיו הראשונות בליגה היחסים בינינו היו די קרירים. בתור אוהד בוסטון התקשיתי לפרגן לו בגלל המאבקים עקובי הדם בשנים הטובות של ה"ביג 3".
הסצינה ההזויה של מסיבת "ההחלטה" והמעבר למיאמי רק הוסיפו לחוסר ההערכה ההדדית בינינו ובנוסף נסחפתי עם המבקרים שטענו שהוא לוזר או "צ'וקר" וכו' וכו'.
במשך הזמן קראתי חלק קטן מאינסוף הכתבות והתחקירים עליו, והדמות שהצטיירה מהם היתה בסה"כ אנושית וחיובית הרבה יותר. נכון שהקריירה שלו מנוהלת בצורה מחושבת ומדוקדקת שדואגת לכל הפרטים הכי הכי קטנים ומקפידה לפרסם רק את הדברים ה"נכונים", אבל לאור רמת הסיקור ההדוקה אחריו, אני בטוח שאם היה "לכלוך" הוא כבר היה יוצא החוצה. ההתרשמות שלי היא שמדובר באדם שתורם לקהילה ולוקח על עצמו, אומנם במינון מדוייק כדי לא להרגיז אף אחד, גם מחוייבות והצגת עמדה בנושא הגזענות והאלימות בחברה האמריקאית.
אז נכון שהוא הפסיד די הרבה סדרות גמר, ונכון שהקבוצות שלו לא משחקות את הכדורסל ה"נכון" והזורם, ונכון שהיו פעמים שהוא ויתר ולא נלחם עד הסוף, ונכון שמבחינה פיזית הוא מושלם ואף אחד לא יכול להתחרות בו, אבל זה מה שמרשים בדמות הזו – הוא בן אדם, הוא אנושי. יש לו יתרונות וחסרונות. היו לו עליות והיו גם ירידות. הוא לא מושלם.
תודו שלהיות כל כך הרבה שנים בצמרת, להגיע שש שנים ברציפות לסדרת הגמר ולשמור על עצמך במצב פיזי מצויין ובמצב נפשי תמידי של תחרות ושאיפה להצטיינות זו משימה ענקית וכמעט בלתי אפשרית. אסור לשכוח שמעמסת הציפיות יושבת עליו עוד מימי התיכון ולא רק בליגה, מה שהופך את העובדה שהוא שומר על מקומו בצמרת כל כך הרבה שנים וסוחב כמעט לבד קבוצות לגמר, לעוד יותר מרשימה.
בשנים האחרונות הפסקתי להתייחס אליו כסמל הרוע או הנבל האולטימטיבי. אני מניח שזה בעיקר מכיוון שאני התבגרתי ולמדתי להסתכל על דברים בצורה אחרת, כי הרי לברון הוא אותו לברון. בסופו של דבר אנחנו חוזים באחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים, וזה ממש לא חשוב אם הוא בחמישייה הראשונה, השניה או הרביעית. זה לא כל כך מהותי שיש לו פחות אליפויות ממג'יק, דאנקן או בירד.
מקומו בהיכל התהילה מובטח, ובצדק רב, ואני מרוצה שזכיתי לראות אותו משחק.
בשורה התחתונה – אני ולברון השלמנו אחד עם השני ומצפות לנו עוד הרבה שנים טובות ביחד.
ואם יורשה לי תחזית קטנה לסידרת הגמר המתקרבת, אז למרות הרנסנס בינינו, אני לא חושב שלקליבלנד ולברון יש סיכוי מול סטף והווריירס: 1-4 לגולדן סטייט.
