המושכים בחוטים: האיש, הג'ל והחליפה

אנשי המפתח במיאמי: מיקי אריסון (בעלים), פט ריילי (נשיא הקבוצה), אנדי אליסבורג (ג'נרל מנג'ר).

מאמן נוכחי: אריק ספולסטרה (מ-2008. עוזר מאמן בקבוצה מ-1997)

6 משחקים מפתיחת עונת המשחקים של 1981-82 מג'יק ג'ונסון ביקש מהלייקרס טרייד מכיוון שנמאס לו לשחק תחת פול ווסטהד. 24 שעות אחרי זה ד"ר ג'רי באס ז"ל פיטר את ווסטהד. במסיבת עיתונאים עם הג'נרל מנג'ר ג'רי ווסט הוא הכריז על ווסט כמאמן הראשי, אלא שווסט לא ממש היה מעוניין בתפקיד ואילץ את באס למנות אותו ואת ריילי למאמנים משותפים. ווסט היה אמור להיות אחראי על ההתקפה, ריילי על ההגנה אבל ווסט הבהיר שמבחינתו פט ריילי הוא המאמן הראשי, והוא רק עוזר.

ככה יצאה לדרך קריירת האימון המוצלחת מאוד של פט ריילי. ריילי לקח את הלייקרס ל-4 גמרים רצופים, מתוכם הלייקרס זכו באליפות פעמיים (ב-82 ו-85). ב-86 רצף הגמרים נפסק, אבל התחדש עם הזכייה באליפות נוספת ב-87 נגד הסלטיקס. במסיבת האליפות הזו ריילי לא היסס והבטיח לאוהדי הלייקרס אליפות נוספת ב-88.

הוא קיים את ההבטחה שלו, אחרי שהלייקרס זכו באליפות נוספת ב-1988 נגד הפיסטונס של אייזאה תומאס (המקורי). הפעם ריילי לא התחייב על אליפות נוספת, אבל הלך ורשם את המושג "ת'ריפיט" כסימן מסחרי. זו לא מטאפורה – הוא באמת עשה את זה למרות שלצערו לא זכה להשתמש בו, כשהפיסטונס ניצחו את הלייקרס במפגש חוזר בגמר.

בעונת 89-90 פט ריילי זכה לראשונה בתואר מאמן העונה, אבל עזב את הלייקרס אחרי הפסד בפלייאוף לפיניקס והלך לפרשן לרשת NBC. ריילי היה אחראי על השואוטיים בלוס אנג'לס, והמראה המוקפד שלו הפך אותו לדמות מוכרת ופופולרית גם מחוץ ל-NBA. הוא תמיד הקפיד להופיע כששערו מוחלק לאחור, לבוש בחליפה של ארמאני, מראה שעליו הוא מקפיד עד היום גם אחרי ששערו הלבין.

אחרי שנה מאחורי המיקרופון ריילי חזר לעמוד על הקווים, הפעם של הניקס. בניקס הוא בנה קבוצה שונה לחלוטין מהלייקרס של שנות ה-80, קבוצה שמבוססת על קשיחות והגנה, אבל זה לא עזר לו נגד מייקל ג'ורדן והבולס.

פט ריילי במראה האופייני

ב-1995 הגיעה ההצעה שריילי לא יכל לסרב לה. מיאמי היט הצטרפה לליגה ב-1988 כאחת מארבע קבוצות הרחבה, ולא זכתה להצלחה נרחבת. באותה שנה רכש את הקבוצה מיקי אריסון, והוא הציע לריילי לבוא לאמן, כשבנוסף ישמש כנשיא הקבוצה. הניקס זעמו, ובסופו של דבר ההיט פיצו אותם בבחירת סיבוב ראשון כדי להחתים את המאמן המצליח. ככה התחילה הקריירה שלו כמנהל הבכיר.

ריילי הביא תוצאות כמעט בצורה מיידית כשהצליח להביא לקבוצה את אלונזו מורנינג וטים הארדאווי. בתוך שנתיים הוא הפך מאזן של 32 ניצחונות בלבד לעומת 50 הפסדים ל-61 ניצחונות. לצערו מייקל והבולס עדיין היו בסביבה, ולמרות שזכה בתואר מאמן העונה בפעם השלישית (השנייה הייתה ב-93 עם הניקס), זה לא עזר לו להשיג את האליפות הנכספת. חלפו עוד שנתיים, הגיעה העונה המקוצרת של 98-99 וההיט שוב נראו כמועמדים לאליפות, כשהם סיימו ראשונים במזרח, אבל לרוע מזלם הודחו במפתיע נגד הניקס בסיבוב הראשון.

מאז 97 ובמשך 5 עונות הקבוצה הצליחה לשמור על מאזן של מעל 60% ניצחונות תחת הנהגתו של ריילי, עד העזיבה של טים הארדאווי. אחר כך באו שנתיים שבהן מיאמי דישדשה בתחתית, כשבנוסף לאבדן הארדאווי, ב-2002-3 היא גם איבדה את מורנינג לכל העונה בעקבות מחלת כליות.

חוסר ההצלחה של מיאמי בשנתיים האלה הוביל לכך שבקיץ 2003 ריילי עזב את עמדת המאמן כדי להתרכז בתפקידו כנשיא הקבוצה. ריילי כל כך נגעל מהתפקוד של ההיט ואף צוטט כמי שאומר שהוא צריך לפטר את עצמו. הוא מינה את סטן ון גנדי למאמן הקבוצה, אבל לא זו ההחתמה שהביאה את המפנה. בצורה די נדירה בקריירה של ריילי כמנהל, המפנה הגיע מהדראפט.

כשבוחנים את 22 השנים האחרונות במיאמי, אפשר להצביע אולי על שחקן וחצי שההיט בחרו בדראפט והפכו לכוכבים בליגה. השחקן הזה הוא דוויין וייד כמובן, כשהחצי מתייחס לקארון באטלר שנבחר שנה לפני וייד. להיט אמנם לא היו יותר מדי בחירות לוטרי בתקופה של ריילי כנשיא הקבוצה, אבל זה לא תירוץ. קבוצות אחרות ידעו למצוא כוכבים גם בבחירות נמוכות.

הסיבה לכך היא שריילי לא מאמין בדראפט. הוא לא מאמין בגידול רוקיס, אלא מעדיף להביא שחקנים מוכנים בטריידים או בשוק החופשי, כמו שעשה עם רוב הכוכבים של מיאמי (הארדאווי, מורנינג, שאקיל, לברון ובוש). זו גם הסיבה שהוא לא ממש מהסס למסור בחירות סיבוב ראשון בטרייד, כמו שעשה בשביל להנחית את גוראן דראגיץ' בהיט. למעשה, ריילי ויתר בטרייד על 2 בחירות סיבוב ראשון עם הגנה מינימלית.

לכל אורך תקופתו ההיט בחרו שחקנים שמישים, שחקנים שעשו ועושים קריירות ארוכות בליגה, אבל אף אחד מהם לא הצליח בצורה יוצאת דופן – אדי האוס, דורל רייט, ג'ייסון סמית', בויאן בוגדנוביץ'. מצד שני, אפשר לרשום על שמם של ההיט רק פספוס ענק אחד – מייקל ביזלי ב-2008.

למרות חוסר האמון בדראפט, אי אפשר להתעלם מההצלחה של מיאמי עם שחקנים שהגיעו משום מקום, כמו יודוניס האסלם, אשר הוחתם ב-2003 אחרי שלא נבחר בדראפט. בעונה הקרובה הוא יסגור 15 עונות במדי ההיט עם קריירה מרשימה מאוד לשחקן שלא נבחר בדראפט. הוא לא היחיד. יש דוגמאות נוספות, חלקן מהשנים האחרונות כמו חסן וייטסייד וטיילר ג'ונסון שהגיעו משום מקום. ההיט גם החיו את הקריירות של דיון וייטרס וג'יימס ג'ונסון (בינתיים, בואו נקווה שלא היה מדובר בעונת חוזה הידועה לשמצה).

דוויין וייד עם יודינס האסלם

נחזור ל-2004. דוויין וייד הוביל את מיאמי לפלייאוף כבר בעונתו הראשונה, ופט ריילי החליט לבנות את ההיט סביבו. הוא ניצל את הבלאגן בלייקרס בשביל להביא את שאקיל אוניל, והשניים הביאו את ההיט עד גמר המזרח, שם הפסידו לפיסטונס. בקיץ 2005, אחרי שההיט סופית חזרו להיות בין הקבוצות המועמדות לאליפות, היו שמועות על זה שריילי מעוניין לקחת בחזרה את תפקיד המאמן. השמועות האלה התממשו בדצמבר.

מיאמי פתחה את עונת 2005-6 בצורה מגומגמת עם 10 הפסדים, ו-21 משחקים לתוך העונה סטן ואן גנדי פרש מתפקיד המאמן בטענה שהוא רוצה לבלות יותר זמן עם משפחתו. ריילי חזר לכיסא המאמן והקיף את הצמד וייד-אוניל בחבורה של ותיקים כמו גארי פייטון, ג'ייסון וויליאמס ואנטואן ווקר וגם פרצוף אחד מוכר – אלונזו מורנינג. אחרי שנעדר מהליגה עונה אחת בגלל אותה מחלת כליות ואחרי עונה וחצי בניו ג'רזי, מורנינג חזר הביתה להיט, הפעם בתפקיד המחליף של אוניל.

המשך העונה היה נהדר מבחינתה, ולמרות שהיא התקשתה בסיבוב הראשון נגד הבולס ובסיבוב השני הפסידה במשחק הבית הראשון לנטס, היא ניצחה את הפיסטונס בגמר המזרח והעפילה לגמר נגד דאלאס של נוביצקי. ללא יתרון ביתיות, עשר וחצי שנים אחרי שריילי הצטרף להיט, הוא ו-וייד הובילו את ההיט לאליפות הראשונה בתולדות המועדון.

אלא שההמשך היה רע. בעונה לאחר מכן וייד ושאקיל הפסידו המון משחקים וההיט טואטאו בסיבוב הראשון. עונת 2007-8 הייתה רעה עוד יותר עם המון פציעות, כולל של וייד. שאקיל הועבר בטרייד וההיט סיימו עם מאזן של 15-67. ה"פרס" היה מייקל ביזלי. בסוף אותה עונה ריילי עזב את כיסא המאמן, אליו לא חזר מאז. במקומו מונה לתפקיד אריק ספולסטרה. מה שהחזיר אותם לפלייאוף ב2009 היה עונה פלאית של דוויין וייד, אבל גם זה הספיק רק לסיבוב ראשון, כמו בעונה לאחר מכן. לקיץ 2010 ריילי הגיע כמעט בלי אף חוזה בקבוצה, כשגם דוויין וייד סיים חוזה. סוף עידן? תחשבו שוב.

האם ריילי ידע על התוכנית של הביג 3 להתאחד? האם וייד שיתף את ריילי בתוכניות שלהם? אין עדות לכאן או לכאן, אבל קשה להאמין שריילי רוקן את הקבוצה מחוזים בלי להסתמך על מידע כלשהו. כולם רדפו אחרי לברון ג'יימס, ואולי כוכב נוסף, אבל פט ריילי היה היחיד שרדף אחרי לברון, וייד ובוש. ראשונים הודיעו וייד ובוש שהם מגיעים למיאמי, ואז הגיעה ה"החלטה" ולברון הצטרף ויצר את הסופר טים הראשונה.

האמת היא שריילי מאז ומעולם ידע לשכנע כוכבים להגיע לקבוצה שלו. הסיפורים מסביב לתהליך הגיוס שלו אומרים שריילי, אמן הדיבורים, לא צריך לומר יותר מדי. הוא פשוט מניח את 5 טבעות האליפות שלו כמאמן על השולחן, ונותן לשחקנים להבין את המסר. חשוב לזכור שריילי לא רק גייס את השלושה, אלא גם הצליח לשכנע אותם לקחת פחות מהמקסימום בשביל לפנות את הדרך לשחקנים נוספים. בכסף שנותר הוא החתים את מייק מילר ושורה של ותיקים וצעירים על שכר מינימום, ומילא את הסגל.

השמועות שוב דיברו על כך שהוא ידחוף את ספולסטרה החוצה ויחזור לעמדת המאמן, אלא שהפעם ספולסטרה החזיק מעמד, למרות פתיחה חלשה, ולמרות שההיט הפסידו את האליפות ב-2011. ריילי המשיך לחזק את הקבוצה בהחתמות מדויקות כשהביא את שיין באטיה שעזר לאליפות הראשונה, ואת ריי אלן, שבלעדיו – תשאלו כל אוהד סן אנטוניו שמתעורר מדי פעם בלילה עם סיוטים על משחק 6 – לא הייתה אליפות שנייה.

ההפסד לסן אנטוניו בשחזור הגמר ב-2014 סימן את המפנה. לברון ג'יימס היה השחקן הטוב בעולם ללא עוררין, ולא נראה שהוא מתכוון להוריד קצב בקרוב. הבעיה הייתה מה שמסביב. הברכיים של דוויין וייד החלו להראות סימני עייפות, ולמעט כריס בוש, לא היה להיט יותר מדי מה להציע למלך.

העזיבה של לברון מסמנת בעיה נוספת של ריילי כמנהל. לברון עטף את העזיבה ברצון שלו לחזור ולתרום לקליבלנד, אבל מאחורי הקלעים רצו לא מעט שמועות על מערכת יחסים בעייתית עם ריילי. בניגוד למה שקרה אחר כך בקליבלנד, ההיט לא איפשרו ללברון לעשות ככל העולה על רוחו. כך למשל, הם הגבילו את הפמליה שלו ואת כמות הכרטיסים שיכל לחלק.

סיפור נוסף היה שלאחר משחק בלוס אנג'לס, לברון רצה להישאר למסיבת יום הולדת של חברו הטוב כריס פול בזמן שהקבוצה הייתה אמורה לטוס לדנבר, אבל ריילי לא אישר את הבקשה. בשורה התחתונה, ריילי לא היה מעוניין לטפח ולטפל באגו של לברון. זה לא היה בשביל מאמן במעמדו. בהמשך, חוסר היכולת ללטף את האגו של הסופרסטארים גם הוביל לפיצוץ עם וייד ובוש.

האם עדיין יש לריילי משקעים על לברון?

תגידו מה שתגידו, זה נראה כמו דרמה אמריקאית במיטבה.

למרות העזיבה של לברון, מיאמי חיפשה להשאר רלוונטית. היא הצליחה להשאיר את בוש על חוזה רב שנתי, ואת וייד על חוזה קצר יותר. במהלך עונת 2015-15 היא גילתה את חסן וייטסייד, והביאה את גוראן דראגיץ' בטרייד מפיניקס. זה לא הספיק לה בשביל להגיע לפלייאוף, בעיקר עקב קריש דם שהתגלה אצל בוש וגרם לו להפסיד את כל החצי השני של העונה.

קיץ 2015 היה יותר אופטימי. דוויין וייד שוב חתם על חוזה לעונה אחת בלבד, ומיאמי החתימה את גוראן דראגיץ' על חוזה ארוך טווח. ביחד עם וייטסייד וחזרה של בוש העתיד נראה ורוד. ההיט הגיעו לפלייאוף, למרות שהסיפור עם קריש הדם של בוש חזר וגרם לו להפסיד את כל החצי השני של העונה. בהיעדרו, דויין וייד הזכיר את השנים הטובות שלו והוביל את ההיט לחצי גמר הפלייאוף, במה שהתברר כשירת הברבור שלו במיאמי.

בקיץ 2016 שוב ריילי היה צריך לשבת למו"מ עם וייד, כשהשניים צברו המון משקעים מהשנים הקודמות. וייד ויתר על המון כסף כדי להביא את לברון והרגיש שההיט מתקמצנים עליו וצריכים לפצות אותו על השנים בהן ויתר. ריילי מצידו הרגיש שוייד "בגד" בו ב-2014 כשלא סיפר לו על התוכניות של לברון (לטענתו, וייד ידע שלברון הולך לעזוב).

למרות שבסופו של דבר מיאמי הייתה מוכנה להתפשר על הכסף ולשלם, וייד החליט לעזוב. הפרידה הזו לא הייתה הכרחית. וייד יכל לסיים את הקריירה בהיט, וזה היה חשוב יותר מכל הוויכוחים הקטנים שהיו שם. גם עם בוש זה הלך לפיצוץ. הרופאים של ההיט מיהרו לקבוע שהשחקן לא יוכל לשחק יותר ב-NBA אבל השחקן עדיין חלם על קאמבק. התחושה הייתה שמיאמי מעוניינת בעיקר להוריד אותו מהספרים.

 

הגענו כמעט להווה. בעונה הקודמת ההיט לא הלכו לטנקינג, ולמרות שאיבדו את 2 הכוכבים הגדולים, ולא הצליחו לגייס חדשים, הם דאגו לשמור על וייטסייד והוסיפו חבורה של אנדראצ'יברים במחיר זול, כמו דיון וייטרס, ג'יימס ג'ונסון ועוד. אחרי פתיחה נוראית מיאמי בראשות ספולסטרה עשתה קאמבק מרשים, וסיימה את העונה במאזן של 50%, שהספיק לה רק למקום תשיעי במזרח. על אף חוסר ההעפלה לפלייאוף, היו לא מעט אנשים שחשבו שלספולסטרה מגיע תואר מאמן העונה.

הקיץ ההיט כבר היו צריכים לשלם לכל אותם שחקנים שבאו בזול, גם משום שלא נמצא אף כוכב שהיה מוכן להגיע (גורדון הייוורד היה על הכוונת, והעדיף את בוסטון). ההיט מסתכלים קדימה עם חוזים ארוכי טווח של וייטסייד, דראגיץ', וייטרס, ג'ונסון (טיילר וג'יימס) וקלי אוליניק.

בצד הצעיר של העניינים יש להם את ג'סטיס ווינסלו ובאם אדאביו המאוד מסקרן (תראו אותו, ילד בגוף של איש גדול מאוד). זה כנראה לא מספיק טוב בשביל אליפות, אבל מיאמי הוכיחה בעונה האחרונה שהיא יודעת להוציא את המיטב משחקנים שמגיעים אליה, גם כאלה שלא הצליחו במקומות אחרים.

ריילי מן הסתם לא יסתפק בזה וישאף להמשיך את מסורת האליפויות שלו. האם נותרו לו שפנים בכובע?

3 קטנות לסיום:

1. ריילי נכנס להיכל התהילה ב-2008.

2. ריילי הגדיר את "מחלת העוד". לדבריו הצלחה היא הצעד הראשון בדרך לאסון. הסיבה שלקבוצות שזכו באליפות קשה לזכות באליפות נוספת היא ששחקנים רוצים עוד. עוד כסף, עוד דקות משחק, עוד זריקות.

3. מי זה אנדי אליסבורג? ובכן על הנייר אליסבורג הוא הג'נרל מנג'ר. אין הרבה מה לומר מלבד אנדקוטה על תחילת דרכו בהיט. ב-1988 אליסבורג היה סטודנט לניהול ספורט. הוא יצא להתמחות בוושינגטון בולטס וחזר ללימודים בפלורידה. הבוס שלו בבולטס קיבל את התפקיד במיאמי בתחילת הדרך והיה צריך להקים מחלקת יח"צ מאפס. הוא גייס את אליסבורג, שנמצא בקבוצה מאז תחילתה. אז מה המסקנה? לפעמים רק צריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון.