השוק החופשי של קיץ 2019 הבטיח הרבה וגם קיים. כבר ביום הראשון נסגרו חוזים בסך של כמעט 3 מיליארד דולר! מאזן הכוחות בין הקבוצות בליגה השתנה. המזרח נחלש והמערב נפתח לחלוטין. התהליך שהתחיל לברון ג'יימס ב-2010, עם המעבר המתוקשר שלו למיאמי, הסתיים בניצחון הסופרסטארים, שהוכיחו שהם אלו ששולטים היום בליגה. יוצאים לעונה חדשה בלי פייבוריטית ברורה.
לקראת פתיחת עונת 2019-20, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.
הקבוצה היום: יוסטון רוקטס
לדף הקבוצה:
נשארו: ג'יימס הארדן, פי ג'יי טאקר, קלינט קאפלה, אריק גורדון (הוחתם מחדש) דניואל האוס (הוחתם מחדש), אוסטין ריברס (הוחתם מחדש), ג'רלד גרין (הוחתם מחדש), ננה (הוחתם מחדש), גרי קלארק, אייזאה הארטנשטיין, מייקל פרייז'ר.
עזבו: כריס פול (טרייד לת'אנדר), קנת' פאריד (ללא קבוצה כרגע), אימאן שאמפרט (ללא קבוצה כרגע), כריס צ'יוזה (ללא קבוצה כרגע).
הגיעו: טייסון צ'נדלר (שוק חופשי), ת'אבו סאפולושה (שוק חופשי), אנתוני בנט (שוק חופשי), בן מקלמור (שוק חופשי), וויליאם מקדואל-ווייט (שוק חופשי), ראסל ווסטברוק (טרייד מהת'אנדר), שאמורי פונדס (חוזה דו-כיווני).
חמישייה: ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן, אריק גורדון, פי ג'יי טאקר, קלינט קאפלה.
ספסל: טייסון צ'נדלר, דניואל האוס, אוסטין ריברס, ג'רלד גרין, בן מקלמור, גרי קלארק, ננה, אייזאה האטרנשטיין, ת'אבו ספולושה, אנתוני בנט.
המהלכים הגדולים של עונת 2018-19:
אז מה היה לנו שם?
יוסטון, מאוכזבת מההדחה הכואבת מול גולדן סטייט בעונה הקודמת (27 החטאות רצופות מהשלוש, זוכרים?), הגיעה לעונת 18-19 עם תקוות גדולות לנקמה. כדי לממש את התקוות האלה נתנו הטקסנים חוזה חדש לכריס פול המזדקן ופינקו אותו בצירוף החבר הוותיק כרמלו אנתוני לקבוצה. כי זה בדיוק מה שהיה חסר לחדר ההלבשה מלא האנשים הכה נוחים שלהם. פתיחת העונה היוותה סטירת לחי לתקוות של הרוקטס. הם פתחו עם חמישה הפסדים בששת המשחקים הראשונים והתקשו לייצב את הסירה. כרמלו שוחרר אחרי עשרה משחקים בלבד, מה שבמפתיע לא ממש שינה את המאזן, ואחרי רבע העונה הרוקטס היו עדיין במאזן שלילי.
באמצע דצמבר, בדיוק כשנראה היה שהרוקטס חוזרים לעצמם, כריס פול נפצע לחודש והתחושה הייתה שהעונה של יוסטון בסכנה של ממש. ENTER ג'יימס 'מה לעזאזל קרה פה עכשיו' הארדן. הזקן הבין שאין לו ברירה ונכנס לביסט מוד התקפי היסטורי. ב-17 המשחקים שבהם פול נעדר הארדן קלע 43.6 נקודות בכמעט 30 זריקות למשחק (ולא פחות מ-17 מהשלוש!) וחשוב מכך, הוביל את הרוקטס ל-12 ניצחונות בתקופה קשה שבה גם אריק גורדון וקלינט קאפלה החמיצו משחקים. כשכריס פול והפצועים חזרו יוסטון כבר חזרה להיראות כמו הקבוצה שהיא נראתה עונה קודם לכם, סיימה את העונה הסדירה עם פוש של 20 ניצחונות מול ארבעה הפסדים בלבד, מאזן 53-29 ומקום רביעי במזרח.
למרות תחזיות היפסטריות שניבאו להם שחורות במפגש הסיבוב הראשון מול יוטה, הרוקטס טאטאו את הקבוצה המורמונית בג'נטלמנס סוויפ והמתינו בסבלנות להזדמנות שלהם לנקום בווריורס, שהתקשו באותה העת מול הקליפרס המפתיעים. הסדרה המצופה מול גולדן סטייט בסיבוב השני נפתחה בדיוק כמו שכל הקהל קיווה. אחרי ארבעה משחקים המאזן בין הקבוצות עמד על 2-2 כשאף משחק לא הסתיים ביותר משש נקודות הפרש. משחק מספר חמש נפתח בבליץ של הווריורס, אבל הרוקטס חזרו ברבע השלישי עד ששתי דקות לסיומו, דוראנט עלה לזריקה רגילה לחלוטין, העלה את הווריורס ליתרון שלוש אבל נפצע בנחיתה ונאלץ לעזוב את המגרש במה שיתברר מאוחר יותר כאחד הרגעים המשמעותיים של השנים האחרונות ב-NBA. הווריורס הצליחו לשרוד את משחק מס' 5 ללא דוראנט, אבל הפציעה התבררה כחמורה והטקסנים הרגישו שהפעם זה שלהם, והנקמה במובי דיק הפרטי שלהם קרבה. אז הרגישו, אז מה. הקלישאה המוכרת, אף פעם אל תזלזלו בלב של אלוף (שנאמרה במקור דווקא על הרוקטס), חזרה לנשוך את הארדן וחבריו בישבן. המחצית הראשונה של משחק מספר שש ביוסטון נתנה לרוקטס סיבות לאופטימיות. סטף קרי נראה רע ולא הצליח לקלוע אפילו סל שדה אחד והווריורס נאבקו בעור שיניהם כדי להישאר במשחק, בעזרת משחק אולדסקול של קליי, איגי וליווינגסטון. קרי, התעורר ברבע השלישי, התפוצץ לחלוטין ברבע הרביעי והוציא את הרוח מהמפרשים של הרוקטס. חפויי ראש הם הודחו במגרשם הביתי שלהם ונשלחו לעשות חושבים.
קיץ חם
אחרי ההפסד לווריורס התחושה ביוסטון הייתה שחלון האליפות נסגר. כריס פול והחוזה המפלצתי שלו המשיכו להזדקן ולהיראות פחות טוב ככל שעבר הזמן, הספסל התקצר כדרכו של ספסל בקונטנדריות ותיקות, ונראה היה שאם לא יעשה מעשה הקבוצה הזו תיכנס לתהליך הזדקנות ארוך וללא הישגים ממשיים. אמרתם מעשה, אמרתם דריל מורי. אין מנהל יותר פעיל בליגה מהמשיגאנע שעומד בראש הרוקטס. ההתפרקות של אוקלהומה סיטי התבררה כהזדמנות המושלמת מבחינתו. מורי העביר את החוזה ה(מסתבר שלא) בלתי-סחיר של כריס פול פלוס בחירות דראפט תמורת ראסל ווסטברוק והצליח, במידה מסוימת, להשיב את התקווה למועדון שהיה על סף ייאוש. קו המחשבה של מורי בטרייד הזה היה זהה לקו המחשבה של מסאי יוג'ירי בטרייד על קוואי. שני המנהלים מאמינים שלקבוצה שהגיעה לתקרה שלה שווה לעשות טרייד שירים את התקרה, גם אם הסיכון בו גדול. לרפטורס זה עבד מדהים ועל-הפנים בו זמנית. זה תסריט שמורי יחתום עליו בשמחה. מעבר לראס, יוסטון לא ממש נגעה בסגל שלה. שבעה מתוך שמונת השחקנים שהובילו אותה בדקות בעונה שעברה נשארו וככל הנראה ימשיכו לעשות זאת גם השנה. טייסון צ'נדלר בן ה-37 ות'אבו ספולושה בן ה-35 הם בגדר נוכחות בחדר ההלבשה בשלב זה יותר מאשר על הפרקט, ובן מקלמור, שאיכזב עד כה בקריירת ה-NBA שלו, הוא קלע סביר עם פוטנציאל להשתדרג לטוב במערכת של יוסטון, אבל כדברי יונה וולך, "זה לא מה ש…"
ועכשיו מה, מה עכשיו?
המשוררת ארין הנסון כתבה פעם "יש חירות שמחכה לך/ על פני רוחות השמיים/ ואתה שואל 'מה אם אפול?'/ הו, אבל יקירי/ מה אם תעוף?" כן, רוב הסיכויים שהארדן ו-ווסטברוק לא יצליחו למקסם את היכולות שלהם זה לצד זה. רוב הסיכויים שהם לא יצליחו להוביל את יוסטון לאליפות, אבל זה כבר היה המצב גם עם כריס פול, אז אולי… רק אולי…
הסיבות לכך שזה כנראה לא יעבוד ברורות לכולם. מעבר לזה ששניהם בול הוגס בקנה מידה היסטורי, כשהכדור לא בידיים שלהם שניהם בעיקר עומדים במקום ללא תנועה וללא משמעות מיוחדת להתקפה. ווסטברוק הוא קלעי איום ונורא (29% מהשלוש בעונה שעברה, 31.9% בקץ' אנד שוט) ואילו הארדן, שדווקא קולע קץ' אנד שוט בכמעט 42%, פשוט לא אוהב לעשות את זה ובעונה שעברה עשה את זה פחות מפעם אחת בממוצע למשחק. כשמוסיפים לזה את העובדה שאף אחד מהם, על אף נתונים פיזיים מרשימים, לא מחזיק ביכולות הגנתיות ששווה לרוץ לספר עליהם לחבר'ה, מקבלים בעיית יעילות שעל הנייר מכינה את יוסטון לנפילה. מצד שני, ואני יודע שזה לונג שוט, מה אם זה יעבוד? מה אם נעוף? התקופה של כריס פול ברוקטס הסתיימה עם לחשושים על נתק בינו לבין ג'יימס הארדן, שייתכן מאוד שהשפיעו על הנעשה במגרש בין שני שחקנים שמלכתחילה ההתאמה ביניהם לא מובנת מאליה. ההתאמה בין הארדן לווסטברוק אפילו פחות ברורה, אבל לפחות הם מגיעים לסיטואציה הזו כחברים טובים ששיחקו יחד בעבר (גם אם הארדן לא היה עדיין הארדן כמו שאנחנו מכירים אותו כיום). הם חוזרים לשחק יחד בנקודה בקריירה שבה שניהם מבינים ששיתוף הפעולה ביניהם הוא ההזדמנות הטובה ביותר שלהם לאליפות. זה שווה משהו.
גם העובדה שראס הועבר בטרייד ליוסטון של הארדן יכולה להוסיף. יוסטון, בהובלת הארדן, הגיעה להישגים טובים יותר באופן משמעותי מהת'אנדר של ווסטברוק ונראה שלפחות בחזית הזו, לראס אמור להיות ברור שהוא מגיע כדי לשחק ככינור שני. השאלה היא אם הוא מסוגל לעשות את זה בצורה טובה. האינסטינקט צועק לא, אבל שווה לדבר על זה. ראס הראה נכונות לעשות את זה בעונה שעברה כשהוא הוריד את ה-Usage Rate שלו ל-30.9%, הנתון הנמוך ביותר שלו בעשור האחרון. זה עדיין גבוה, אבל זו מגמה בכיוון הנכון. הדרך להצלחה של יוסטון עוברת ביכולת של ווסטברוק לשפר את התרומה שלו ללא כדור. מכיוון שאי אפשר לצפות לשיפור עצום בקליעה במחי עונה אחת, התקווה של יוסטון תגיע ממידת הנכונות של ווסטברוק לנוע ללא כדור, בדגש על חיתוכים לסל כשהכדור בידיים של הארדן. האתלטיות, הזריזות והאינטליגנציה שלו תפורות לזה. כשמסביבו קלעים כמו גורדון וטאקר, גם המרווח לעשות את זה יהיה שם. עכשיו חסרה רק הנכונות להשקיע את האנרגיה בפעולה שלעתים קרובות זוכה להתעלמות הן ממוביל הכדור והן מהקהל. לא בדיוק כוס הקפה של ראס. הצירוף של ווסטברוק מרחיב גם את השונות במשחק הרוקטס. הארדן מנהיג התקפה איטית המבוססת ברובה על בידודים בחצי מגרש, מה שהוביל את יוסטון למקום ה-27 בליגה בקצב משחק בעונה שעברה. ווסטברוק, לעומתו, נוטה הרבה יותר להתקפות מעבר והוביל את הת'אנדר לקצב השישי הכי מהיר בליגה. עכשיו היריבות של יוסטון יצטרכו להכיל את שני הסגנונות האלה במהלך משחק אחד, לעתים אפילו בפוזשנים עוקבים. זו לא משימה פשוטה, והיא דורשת לרוב הרכבים הגנתיים שונים שלמרבית הקבוצות בליגה פשוט אין. זה יתרון מובנה בציוות בין הארדן לווסטברוק.
תחזית:
אני לא יודע!!!!! הרוקטס, בעיניי, הם הקבוצה המרתקת ביותר של העונה. בדומה לשונות שאיתה יצטרכו להתמודד היריבות שלה, גם אנחנו, המנסים לחזות כיצד תראה העונה, נאלצים להתמודד עם שתי גרסאות שונות מאוד אחת מהשנייה.
אני אלך על התסריט שבו יוסטון מתקתקת.
הארדן ימשיך להיות כוח בלתי עציר בהתקפה. ווסטברוק, שאת רוב האסיסטים שלו מסר בשנה שעברה לסטיבן אדאמס, יגלה שקלינט קאפלה רץ מהר יותר וקופץ גבוה יותר ויחזור להיות שחקן טרנזישן אימתני. כשהוא לא ירצה למסור פנימה, הוא יגלה שעל קו השלוש מחכים אריק גורדון, פי ג'יי טאקר ולא יבין מאיפה נפל עליו כל הטוב הזה שבת'אנדר התקשו לספק לו בשנים האחרונות. בהגנה יהיה קצת קשה, במיוחד בדקות בהן הארדן וראס נמצאים יחד על המגרש, אבל קאפלה וטאקר יחפו עליהם, וההתקפה תהיה יוצאת דופן, אם כי קשה לעתים לצפייה. האם זה יספיק לאליפות? כנראה שלא, אבל יתרון ביתיות בפלייאוף והזדמנות סבירה להפתיע בעונה פתוחה במיוחד? בהחלט. 52 ניצחונות וגמר המערב זה ההימור האופטימי שלי.
