לאורך כל הפלייאוף אני מוצף ברגשות וכל כך רציתי לכתוב משהו מהקרביים. רציתי לכתוב על יוקיץ' הילד השמן ואיך הוא מחזיר אותי אחורה לילדות ואיך אני רואה אותו ורוצה שהוא ינצח גם דרך העיניים שלי בתור הילד השמנמן הלא מקובל שיודע שהוא שווה הרבה יותר.
כל הפלייאוף חשבתי מה אני אכתוב על יוקיץ', תכננתי את זה לפרטי פרטים אבל באיזשהו שלב הבנתי שהסיפור של הגמר הזה והקבוצה הזאת פוגש אותי במקום אחר לגמרי, דווקא דרך דמות אחרת.
המשפט שאני הכי שונא לשמוע או לקרוא כשמדברים על הליגה זה "It’s a business". ככה במשפט אחד פוטרים כל סוג של רגש אפשרי. מעבירים בן אדם ששיחק שנים בקבוצה, זה עסק. אני לא תמים ובטוח לא טיפש ואני יודע שזה נכון, אבל אני יודע שהמשפט הקר הזה מנוגד למהות של הספורט, שספורט זה לא עסק, ספורט זה משהו שמייצר רגש ואם הרגש ימות לי אישית תמות האהבה לספורט.
כן, אני רומנטיקן ואני לא מבין איך אנשים נסחפים רק אחרי ניצחונות והפסדים ומפספסים את כל האמצע. בגלל זה אני חוזר תמיד לאותם סיפורים. לחזרה של פול פירס לגארדן בפעם האחרונה, למרות שמעולם לא אהבתי את פירס, או לנאום הפרישה של רג'י מילר שבדמעות הוא מודה על הזכות להיות 18 שנה הוז'ייר ופייסר או לחיבוק שמארק קיובן הביא לנוביצקי אחרי שקלע את הנק' ה-30000. חוזר לראות את האהבה.
אני רומנטיקן, אבל אני לא נאיבי, אני יודע שזה עסק, או יותר נכון, גם עסק. אבל אני יודע שלא משנה איפה, ברגע שאתה עובד עם אנשים, במיוחד אם אתה מדריך אותם, מאמן אותם, מלמד אותם, יש רגש ולא סתם רגש, יש אהבה.
הגמר הזה הוא ניצחון אדיר לכל הרומנטיקנים ולא רק, לדעתי הוא ניצחון אדיר לספורט ולערכים הכי יפים שיש לו להציע. שתי קבוצות עם תרבות אירגונית מדהימה, אחת ידועה והשנייה בהתהוות. שתיהן מאמינות בתהליך, שתיהן עם מאמן שכבר שנים רבות מאמן את הקבוצה. אחת עשתה את הדרך הכי מרגשת שיכולה להיות מהמקום השמיני במזרח עד לגמר נגד כל הסיכויים, קבוצה מאומנת ומפוקסת עם כוכב אחד ענק עם לב עצום שכל הזמן דיבר על "לעשות את זה ביחד". באטלר הוא ממש לא דמות הכוכב הסטנדרטית. הוא אנדרדוג מהשניה שהוא נולד בערך והסיפור שלו כבר סופר המון פעמים. הריצה של הקבוצה המופלאה הזאת השנה נראית כאילו התמזגה עם סיפור החיים של באטלר והמהות של הקבוצה זו לגמרי המהות שלו. קבוצה שידעה לנצל כל שביב הזדמנות שהיה לה, ידעה לקחת מהידיים של קבוצות אחרות ולנצל את כל החלונות הקטנים של הזדמנויות שהיו לה. קבוצה של שורדים. קבוצה של באטלרים. לאורך כל הדרך בכל הראיונות שלו באטלר דיבר על "ביחד". לעשות את "ביחד". "אני בוטח בחברים שלי לקבוצה".
זה יפה ,זה מרגש וזה עבד נגד כל קבוצה אחרת, אבל בגמר הזה הקבוצה שפגשה את הקבוצה הכל כך מרגשת הזאת של מיאמי הייתה מאותו הסוג. לאורך כל הפלייאוף בראיונות סוף המשחק השחקנים של הנאגטס דיברו על כמה הם אוהבים לשחק אחד עם השני, כמה הקבוצה הזו מיוחדת כי כולם משחקים שם אחד למען השני, מה שמעניין את כולם זה לנצח ביחד ולא משנה מי קולע את הנקודות. הסיפור של הנאגטס זה סיפור על חבורת ילדים מוכשרת בטירוף שגדלו תחת אותו מאמן מהרגע שהם הגיעו לליגה בערך ושבשלב מסוים הכל היה נראה שחור בגלל פציעות קשות שהם עברו. זה הסיפור של ג'מאל מארי שנתן את העונה הכי טובה בקריירה שלו עד שנפצע למשך שנה וחצי ושהיה בטוח שהולכים לעשות עליו טרייד. הסיפור הזה התפרסם בפלייאוף הנוכחי. מאלון ומארי דיברו באוטובוס בדרך לשדה התעופה אחרי הפציעה ומארי אמר למאלון שהם הולכים לעשות עליו טרייד. התגובה של מאלון הייתה לחבק אותו ולהגיד לו "אתה שלנו, אנחנו אוהבים אותך. אנחנו נעזור לך לחזור ואתה תהיה שחקן יותר טוב בגלל זה".
זה הסיפור של מייקל פורטר שהיה הפרוספקט מספר אחד בתיכונים ואז נפצע בגב בפציעה שהתברר שהיא כרונית ודנבר הימרו עליו אחרי שנפל לבחירה ה-14. ואז שנה שעברה, כשהיה אמור לפרוץ בלי ג'מאל מארי נפצע בגב בצורה יותר חמורה. זה סיפור על שחקן שלמרות שנראה שהוא אגואיסט על המגרש הוא ההיפך הגמור מזה. בראיון אחרי האליפות הוא אמר " אני בכלל לא הייתי אמור להיות פה אם להיות כנה, אחרי כל מה שאני עברתי, אני בכלל לא אמור להיות פה, אלוף עולם". אותו פורטר במהלך הסדרה נגד פיניקס פנה למאלון ואמר לו שאם צריך לספסל אותו בשביל ברוס בראון אז שיעשה את זה. בראיון הוא ביוזמתו אמר כשדיברו על בראון שהוא שמח שמאלון ספסל אותו והכניס את בראון בסיום.
זה הסיפור של ארון גורדון ששנים שיחק באורלנדו, מועדון שהחליף באופן תכוף מאמנים כך שגורדון היה צריך כל הזמן להתרגל מחדש לסגנון משחק אחר ואף אחד מהם לא באמת הלם את היכולות שלו, בלי רכז אמיתי שיפעיל אותו. בכמה אותנטיות הוא סיפר על איזה כיף זה לשחק כדורסל נכון, כמה כיף לו בקבוצה וכמה הם משחקים אחד בשביל השני. כששאלו אותו אחרי משחק אחד בו היה מצוין במחצית הראשונה האם הוא מקבל את הקרדיט שמגיע לו הוא ענה בחיוך "אני לא פה בשביל הקרדיט, אני פה בשביל הניצחונות".
זה הסיפור של ברוס בראון, שחקן שדטרויט ויתרה עליו בחינם ומהנטס הוא ברח בעקבות הבלגאן של העונה שעברה. שחקן ששיחק פורוורד כשהוא בעצם גארד ורצה להוכיח את עצמו ולשחק בתפקיד שלו סוף סוף והנאגטס האמינו בו וחטפו אותו מהר לפני שמישהי אחרת תספיק ונתנו לו להוכיח את עצמו. עוד שחקן שנלחם על המגרש וכל הזמן מנסה להשתפר. עוד בחירת סיבוב שני שבהתחלת הדרך אף אחד לא ספר.
וזה הסיפור של יוקיץ', סיפור של שחקן חד פעמי אבל גם אישיות שונה מאוד בנוף של השחקנים בליגה. בלי הסיפור של יוקיץ' היה אפשר להטיל ספק באותנטיות של המסרים של השחקנים של הנאגטס, אבל כמו שמייקל פורטר אמר בראיון האחרון שלו, " זה הקטע בקבוצה שלנו, אנחנו ממש לא אנוכיים, כל עוד אנחנו מנצחים את המשחקים לאף אחד לא באמת אכפת מעצמו, וזה נובע מאיך אנחנו בנויים כארגון אבל גם בגלל ניקולה, השחקן הכי טוב שלנו, איך הוא מתנהג. לא אכפת לו אם הוא קולע או מוסר או לוקח ריבאונד, כל עוד אנחנו מנצחים." יוקיץ', שחקן התקפה מהעלית הכי גבוהה בהיסטוריה שמקפיד לתת קרדיט לכולם פרט לעצמו, לעתים אפילו בצורה מוגזמת ומרגיזה, אבל זה הוא וזו המהות שלו.
ומעל כולם, זה הסיפור של מייק מאלון. לא הסיפור האישי שלו, כי כשאתה המאמן, הסיפור האישי שלך לא מעניין, זה הכל הסיפור שאתה יוצר עם הקבוצה שלך. זה מה שמאלון יצר בכל השנים האלה עם הנאגטס, עם הילדים שלו שגידל שם. מאלון מאמן טקטי סופר מרשים, כמו שהוא הוכיח כבר הפלייאוף כשכל תכנית משחק שלו עבדה נהדר, אבל מעבר לזה, החוזקה שלו היא הדרך שבה הוא משפיע על השחקנים שלו. איך הוא מעודד, מפקס, מרים וגם מלמד. לאורך כל הפלייאוף הזה מאלון ידע לפקס את הקבוצה אחרי הנפילות הלא רבות שהיו לקבוצה. הראיונות שלו לפעמים נשמעו כמו אוסף קלישאות חבוטות סטייל "עוד לא עשינו כלום" גם כשהקבוצה משחק אחד מאליפות, אבל במכלול הדברים גם למלים האלה היה ערך. אבל הערך האמיתי שמאלון הביא לקבוצה הוא הרבה יותר גדול גם מזה. מאלון יצר בדנבר תרבות של מועדון. בתור מאמן עם אוריינטציה הגנתית במועדון עם שחקני התקפה אדירים אבל שחקני הגנה מפוקפקים הייתה לו המון עבודה, אבל עם השנים הוא יצר תרבות אחרת במועדון. אחרי כל ניצחון מאלון מפרגן לשחקנים שלו, למי ששיחק טוב כשהוא מקפיד לפרגן גם על פעולות קטנות וחשובות. אחרי זה הוא נותן את שרשרת ההגנה, שרשרת בסגנון חגורת אליפות שהוא נותן לשחקן שנתן את ההגנה הכי טובה באותו יום, וכמו מחנך אמיתי, לפעמים הוא דואג לתת אותה לשחקן שהכי שיפר את ההגנה שלו. זה עוד אחד מאותם מנהגים קטנים שמייצרים מסורת ותרבות.
אחרי פלייאוף הגנתי די מרשים של הנאגטס, קל לשכוח את נקודת המוצא שבה קיבל את השחקנים. מארי בעונות הראשונות שלו בליגה היה שחקן הגנה מחריד, אין מלה אחרת. כבודו של דרק וייט במקומו מונח, אבל זה לא שחקן שאמור לשרוף אותך לאורך סדרה ככוכב של הקבוצה היריבה ואתה לא אמור לעשות התאמות הגנתיות בגללו, וזה בדיוק מה שהיה בפלייאוף של 2019, כשהנאגטס פגשו את הספרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף. מארי פשוט לא הצליח להתמודד עם דרק וייט, הוא חיסל אותו. הוא היה איטי בתגובות שלו ולא ממוקדם נכון. פשוט מזעזע. גם היה נראה שזה לא כל כך מזיז לו, שזה הכי גרוע. נעשה פאסט פורוורד למרץ 2021, אז פורסמו מועמדים ריאליים לשחקן ההגנה של העונה באתר של הליגה. ג'מאל מארי היה חמישי ברשימה הזו. אז כן, מארי לא באמת שחקן עלית בהגנה אבל היום, אחרי שחזר מהפציעה אנחנו עדים להיותו שחקן הגנה סולידי לגמרי ובטוח לא שחקן שמזלזל או לא עושה את המיטב שלו. סיפור דומה היה עם יוקיץ' שלקח זמן אבל היום האיכויות המדהימות שלו מתורגמות בצורה מיטבית גם בהגנה. גם פורטר, שעדיין מפגין לפעמים חוסר התמצאות בהגנה ויש לו עדיין המון לאן לגדול כמגן, התחיל מנקודת מוצא מאוד נמוכה. קל לשכוח את זה, אבל בריצת הפלייאוף של 2020 לפעמים הנוכחות שלו על המגרש הייתה בלתי אפשרית בגלל שהוא היה פשוט בור הגנתי. גם הוא עשה צעדים עצומים בהתפתחות שלו כשחקן שלם יותר. "בקבוצה שלנו אין מומחים. אם הקליעה שלך לא נכנסת, תדע לתרום במקום אחר במגרש. קח ריבאונד, תילחם בהגנה, תניע כדור." זו אחת המנטרות של מאלון. את בונז איילנד שהיה נראה שחקן מבטיח הנאגטס שלחו, כי הוא לא התאמץ מספיק בהגנה והתלונן על דקות משחק. זה לא התאים למה שהם בונים. במקום כריסטיאן בראון התחיל לקבל דקות והראה יכולת הגנתית סופר מרשימה, במיוחד לרוקי. בראון זה שחקן שבאופי שלו מתאים למועדון ולמה שמאלון בונה שם. שחקן שמחויב לניצחון ושיודע לדבר את השפה.
יש הרבה דברים שאפשר ללמד מורה, אבל יש דבר אחד שפשוט אי אפשר ללמד. אהבה. מאלון אוהב את הילדים שלו. כשעובדים עם ילדים שנה אחרי שנה, כשמגדלים אותם ורואים אותם מתפתחים, גם יש אהבה. הייתה למאלון אהבה למארי כשאמר לו שהוא לא יתן לשחרר אותו, גם הייתה לו אהבה כשהוא נסע למסע לסומבור, עיר הולדתו של יוקיץ' כדי לתת לו את גביע האם.וי.פי שלא הספיק לקחת. יש לו וגם לספולסטרה אהבה לילדים שלהם. שניהם אמרו דברים דומים ומרגשים בראיון הסיום אחרי משחק האליפות. שניהם דיברו על אהבה ועל גאווה ועל הדרך שלהם עם השחקנים ביחד. הגורל של שתי הקבוצות האלה אמנם שונה, אחת אלופה והשנייה נשארת כואבת ומאוכזבת, אבל מי שהסיפור שלו נעצר פה מפספס את הכל. פשוט הכל. הדרך של מיאמי לא הייתה פחות מרגשת או משמעותית מהדרך של דנבר, זה גם לא סיפור פחות מעורר השראה, אולי אף יותר. זה באותה המידה סיפור על הדברים הכי יפים בספורט קבוצתי, על קבוצה שביחד נתנה את כל מה שהיה להם לתת על המגרש, שניצחו והשיגו הרבה מעבר ליכולת שלהם. אלה שני מועדונים שבסופו של דבר מספרים לנו את סיפור מרגש על ספורט תחרותי ושני מאמנים שמזכירים לנו שזה אולי עסק, אבל ממש ממש ממש לא רק עסק.
ושם אני פגשתי את הסיפור של הנאגטס והגמר הזה, כי אני כבר לא ילד קטן ושמנמן שלא בטוח בעצמו, לשמחתי אני כבר ממש לא שם. אני מורה שאוהב את העבודה שלו ואוהב את התלמידים שלו והסיפור של מאלון וגם של ספולסטרה לוקח אותי למקומות האישיים שלי, לסיפורים עם הילדים שאני גידלתי, להצלחות, לכישלונות, לילדים שהלכנו יחד לקצה ואת הגאווה בלראות שהם נתנו כל מה שהיה להם לתת. לדרך.
כי זה הקטע בלהיות מאמן או מורה. אין לך באמת שליטה על התוצאה הסופית. אתה לא שם לקחת את הזריקות, לא זה שעושה את הפעולות על המגרש או זה שכותב את הבחינה. אתה אחראי על הדרך. אתה אחראי להביא אותם לשם בטוחים בעצמם, חזקים, מבינים מה הם צריכים לעשות ולא משנה מה התוצאה הסופית, את הרגש היא לא משנה.
וזה הסיפור שהכי מרגש אותי, מכל הסיפורים המרגשים של הגמר הזה והקבוצה הזאת. הנאגטס לא תיזכר כקבוצת הגנה היסטורית, אבל זו קבוצה לוחמת שמשחקת אחד בשביל השני. קבוצה עם מעט אגו, מחויבות עצומה לניצחון והמון אכפתיות אחד מהשני. זה מה שמאלון רצה ליצור וזה מה שבסוף כל משחק כל הקבוצה מתקבצת וצועקת יחד.
FAMILY ON 3! 1, 2, 3, FAMILY!
