העשור האחרון היה עשור שופע בסיפורים ובשיאים, אבל אלו שהגדירו באמת את העשור הזה התרחשו בפלייאוף. בטור זה דירגתי את 10 סדרות הפלייאוף הגדולות ביותר לדעתי בעשור הזה, בהתחשב במספר פרמטרים: רמת המתח והתחרותיות בסדרה, גודל המעמד, ההשפעה שלה על הקבוצות שהשתתפו בה, רמת הכדורסל ששוחקה בה, היריבות בין הקבוצות והסיפור שהיה סביב אותה סדרה. בסופו של דבר, זכינו בעשור מדהים של כדורסל ובסדרות פלייאוף שייזכרו לדורות. נברך את עצמנו בעשור אפילו טוב יותר. זה חלק ב' של הטור, מקומות 5 עד 1. ולמקרה שפספסתם, חלק א' כאן.
5. לוס אנג'לס לייקרס נגד בוסטון סלטיקס – גמר 2010 (3-4)
היריבות הגדולה של שנות ה-80 ב-NBA חזרה בשנת 2008 ונמשכה עד 2010. אחרי הניצחון בגמר הקודם, בוסטון הגיעה לגמר ללא רגשי נחיתות, למרות שיתרון הביתיות לא היה בידיים שלה כמו בפעם שעברה. הגמר הזה התאפיין בהגנה קשוחה מאוד, ורק פעמיים אחת מהקבוצות עברה את רף ה-100 נקודות. קרב אדיר בין כוכבי הקבוצות, קובי בראיינט ופאו גאסול מצד אחד, ופול פירס, קווין גארנט וריי אלן הבטיח המון וקיים.
5 משחקים בסדרה המותחת הזו הסתיימו בהפרש חד ספרתי, כולל משחק 7 שבו הכוכבים לא הצליחו לקלוע הרבה, אך תרמו בקטגוריות אחרות (בראיינט עם 18 ריבאונדים), ודווקא שחקני המשנה – מטה וורלד פיס עם שלשת קלאץ' והגנה אדירה וסשה וויצ'יץ' האלמוני עם קליעות עונשין – היו אלו שהעניקו ללייקרס את הניצחון והנקמה. האליפות הזו הייתה משמעותית מאוד למורשת של קובי (אליפות חמישית בקריירה), והגמר הזה היה לפעם האחרונה שבה הקבוצות הכי מעוטרות בהיסטוריה של הליגה הגיעו לגמר.
למה הסדרה לא מדורגת גבוה יותר? הסדרות שמדורגות מעליה היו סדרות עם איכות גבוהה יותר לטעמי, והיו עם השפעה לא פחות גדולה.
תקציר משחק 7:
4. מיאמי היט נגד בוסטון סלטיקס – גמר מזרח 2013 (3-4)
לברון ומיאמי נגד הקבוצה שגרמה לו לעזוב את קליבלנד ולעבור למיאמי. מיאמי הגיעה לסדרה הזו כפייבוריטית, אך לאף אחד לא היה ספק שבוסטון תתן פייט, במיוחד אחרי שכבר הצליחה להדיח את לברון בעבר הלא רחוק. המשחק הראשון הלך לידי מיאמי די בקלות, אך השני כבר היה הרבה יותר מותח ונגרר להארכה. למרות תצוגה אדירה של רונדו (44 נקודות), מיאמי יצאה עם ידה על העליונה והובילה בבטחה 2-0 בסדרה.
משחקים 3 ו-4 בבוסטון התנהלו כבר באופן אחר. שניהם נפתחו בבליצים של בוסטון והסתיימו בניסיון חזרה של מיאמי. במשחק השלישי זה עוד היה די רחוק, אך במשחק הרביעי מיאמי הצליחה לחזור כמעט לחלוטין והפסידה לבסוף ב-2 הפרש בלבד. משחק 5 במיאמי היה משחק קריטי והיה צמוד לכל אורכו, אך שלשה ענקית של פול פירס על הראש של לברון 52 שניות לסיום נתנה לבוסטון יתרון של 4 נקודות ואת הניצחון במשחק.
הסדרה הזו מדורגת כל כך גבוה כי היא השפיעה רבות על המורשת של ג'יימס, ככל הנראה השחקן הכי טוב בעשור, שכן אם הוא היה מפסיד בסדרה הזו, יכול מאוד להיות שהיינו מסתכלים עליו אחרת. לברון הוכיח שהוא מהקליבר של הגדולים באמת ונתן לדעתי את משחקו הגדול ביותר בהיסטוריה, משחק 6 בחוץ מול בוסטון, עם 45 נקודות, 15 ריבאונדים, 5 אסיסטים ושליטה מוחלטת על המשחק. במשחק 7 המכריע בוסטון עוד החזיקה ביתרון במחצית הראשונה, אך מחצית שנייה אדירה של מיאמי, שבה ניצחה 55-35, העניקה לה את הניצחון בסדרה ובדיעבד את האליפות הראשונה של לברון.
למה הסדרה לא מדורגת גבוה יותר? שלוש הסדרות שמדורגות מעל היו מותחות ודרמטיות יותר לדעתי.
משחק 6 ההיסטורי של ג'יימס :
3. גולדן סטייט ווריורס נגד אוקלהומה סיטי ת'אנדר – גמר מערב 2016 (3-4)
אחרי המפגש האדיר ביניהן בעונה הסדירה, כל אוהדי הכדורסל שמחו לראות שהמפגש הזה הולך להתרחש בגמר המערב. גולדן סטייט אחרי עונה סדירה היסטורית ופלייאוף דיי קליל למרות היעדרותו של סטף מרוב המשחקים, ואוקלהומה סיטי שהרשימה בסיבוב השני מול סן אנטוניו.
הסדרה נפתחה עם ניצחון חוץ צמוד ומפתיע של אוקייסי, ובמשחק השני גולדן סטייט הביסה אותה והשוותה את הסדרה. במשחקים הללו עלתה התחושה שהת'אנדר מצאו תשובה להרכב המחץ של הווריורס ויותר מכך, מצאו הרכב מחץ משל עצמם. במשחקים 3 ו-4 התחושה הזו קיבלה אישוש חזק עם 2 תבוסות שהנחילו הרעמים ללוחמים. בפיגור 3-1 ועם הגב אל הקיר גולדן סטייט נראתה גמורה וחסרת תשובות מול הכישרון והאורך של הת'אנדר, אך היא לא ויתרה במשחק 5 בביתה והצליחה לנצח ולצמק את הסדרה ל- 3-2.
במשחק 6 באוקלהומה סיטי, הווריורס היו שוב פעם בפיגור עד לכניסת הרבע האחרון, אך שם קליי תומפסון במשחק אדיר סחב את הווריורס והיה הפקטור המשמעותי שלהם במשחק הזה עם 41 נקודות ושיא פלייאוף של 11 שלשות. הזכרתי מקודם את משחק 6 האדיר של ג'יימס, אך לקליי תומפסון יש לא פחות משחקי 6 אדירים בעשור הזה. סלים של סטף קרי בסיום העניקו לגולדן סטייט את הניצחון, השוואת הסדרה וקיום משחק 7 באורקל ארינה.
המשחק השביעי היה בשליטת הספלאש בראדרס, שקלעו לאורך כל המשחק ללא הכרה זריקות משוגעות והצליחו לנצח במשחק צמוד ולהפוך את הסדרה מפיגור של 3-1 לניצחון 4-3. קווין דוראנט לעומתם, שבמשך רוב הסדרה היה בלתי ניתן לעצירה, היה חלש במשחק השביעי והחולשה שלו תרמה רבות להדחה של הת'אנדר. יכול להיות שאם הוא היה מנצח את הסדרה הזו הוא היה גם זוכה באליפות וכל המשך העשור הזה היה נראה אחרת לחלוטין. הסדרה הזו הייתה עם לא מעט משחקים שהסתיימו בהפרש מוחץ, אבל היה מדהים לראות בה את החוסן המנטלי של הווריורס ואת היכולת שלהם להרים את עצמם מפיגור כזה כשיש עליהם לחץ עצום. אנדרה איגודאלה שיבח את אוקלהומה סיטי ואמר שהיא הייתה הקבוצה הכי טובה בפלייאוף 2016. יש סיכוי טוב מאוד שהוא לא טעה.
למה הסדרה לא מדורגת גבוה יותר? המעמד של שתי הסדרות הבאות היה גמר ה-NBA, והדרמה שם לא נפלה מהסדרה הזו.
משחק 6 של תומפסון באוקלהומה סיטי (ההיילייטס מתחילים ב- 0:55):
2. מיאמי היט נגד סן אנטוניו ספרס – גמר 2013 (3-4)
הגמר בין ההיט לספרס היה אחד מהגמרים הכי מותחים ודרמטיים אי פעם. הראשונה במזרח נגד השנייה במערב. מיאמי בעונה הטובה ביותר של הביג טרי (העונה שבה ניצחו 27 משחקים ברצף) וסן אנטוניו בעונה מצוינת עם כדורסל יפה וחכם. הגמר הזה גם היה האחרון שנערך במתכונת של 2-3-2 (כלומר הטוב מ-7 כשהקבוצה עם יתרון הביתיות מארחת את השניים הראשונים והאחרונים).
סן אנטוניו הצליחה לנצח במשחק הראשון בחוץ בזכות סל בלתי אפשרי עם הלוח של טוני פארקר, אך במשחק 2 ההיט התפוצצו על הספרס וניצחו ב-19 הפרש בחוץ. במשחק 3 סן אנטוניו הביסה את ההיט בבית וקלעה שיא של 16 שלשות בגמר בזמנו, כאשר דני גרין צלף 7 (וקבע שיא שלשות לשחקן בגמר באותו הזמן) וגארי ניל הוסיף 6 משלו. במשחק 4 מיאמי הצליחה להשוות את הסדרה בזכות משחקים נהדרים של ג'יימס ודוויין ווייד שקלעו 33 ו-32 בהתאמה, אולם משחק חמישי אדיר של ג'ינובילי, שסוף סוף הגיע לסדרה, בתוספת 4 שחקנים נוספים שקלעו בדאבל פיגרס היה גדול מדי על ההיט.
למשחק 6 הספרס הגיעו במטרה לסגור את הסיפור והיו מאוד קרובים לכך עם תצוגה אדירה של דאנקן (30 נקודות ו-17 ריבאונדים). הם גם הובילו ב-5 על ההיט כשנותרו 28 שניות לסיום. אבל אז שלשה של ג'יימס צימקה את היתרון ל-2 והחטאת עונשין של לנארד הצעיר מהצד השני נתנה לספרס רק יתרון 3. האם הספרס יעשו עבירה? לא אם אתם שואלים את פופוביץ'. במהלך תמוה הוא הורה לשחקניו לשמור ולא לעשות עבירה. זה עבד עם לברון שהחטיא את השלשה, אך פופוביץ' קיבל עוד החלטה לא ברורה – להוריד את דאנקן לספסל. המהלך הזה אפשר לבוש לקחת את ריבאונד ההתקפה ולמצוא את ריי אלן לשלשה המיתולוגית הזו:
כנראה שאם פופוביץ' היה נמנע מאחת מההחלטות השגויות הללו, הכל היה נראה אחרת והספרס היו זוכים באליפות הזו. השלשה הזו שברה מנטלית את הספרס שהפסידו בהארכה, ולמשחק 7 הגיעו ההיט עם מומנטום אדיר. למרות הרוח והאנרגיות ומשחק אדיר של לברון ושיין באטייה, סן אנטוניו הייתה בתמונה לכל אורך המשחק. במשחק הזה פופוביץ' גם אפשר ללברון שטח לזרוק בכדי למנוע ממנו לחדור. ג'יימס הצליח להעניש וקלע 5 שלשות ואת הסל האדיר הזה בסוף המשחק שסגר את הסיפור:
למה הסדרה לא מדורגת גבוה יותר? כי במקום הראשון ישנה סדרת גמר אחת שקרה בה משהו שלא קרה מעולם במעמד הזה, והיא השפיעה על המשך העשור בצורה דרמטית.
1. גולדן סטייט ווריורס נגד קליבלנד קאבלירס – גמר 2016 (4-3)
הסדרה הכי טובה של העשור האחרון ויש שיגידו של המילניום היא סדרת הגמר מפלייאוף 2016 המצוין. מצד אחד גולדן סטייט, הקבוצה המוצלחת ביותר בהיסטוריה בעונה רגילה בודדת עם MVP שנבחר בפה מלא ועם מומנטום עצום מהקאמבק מול אוקלהומה סיטי, ומנגד קליבלנד של לברון ג'יימס, הפעם מחוזקת גם בקיירי אירוינג וקווין לאב בריאים.
סדרת הגמר נפתחה בשני משחקי בית חד צדדיים מצד הווריורס, כאשר בראשון דווקא שון ליבינגסטון הוא זה שמתעלה, ובשני זה דריימונד גרין. במשחק השלישי באקרון הגיע תורה של קליבלנד להתפוצץ והיא הצליחה לצמק את הסדרה ל-2-1. במשך כל הסדרה הקאבס שמו להם למטרה להקשות על סטף קרי, שגם ככה לא היה בריא באופן מוחלט, וזה עבד להם, אך במשחק הרביעי קרי התפוצץ ל-38 נקודות והעלה את הלוחמים ליתרון מבטיח של 3-1 עם משחק מכריע בבית שלהם.
הבעיה היחידה של הווריורס הייתה שדריימונד גרין, לאחר תקרית לברון ג'יימס, קיבל עבירה טכנית, ובעקבות הצטברות העבירות הטכניות שלו הורחק ממשחק 5, הרחקה שתברר בהמשך כקריטית. כנגד כל הסיכויים, הקאבס באו למשחק החמישי בחוץ עם רוח לחימה מטורפת ובזכות משחק הירואי מצד ג'יימס ואירווינג, שקלעו 41 נקודות כ"א, הצליחו לנצח בצורה משכנעת מאוד באוקלנד.
משחק 6 בקליבלנד היה לאחד מהמשחקים הרועשים בהיסטוריה. קליבלנד פתחה בצורה מדהימה ועלתה ליתרון גדול, גולדן סטייט הצליחה לצמצם את הפער, לרדוף אחרי קליבלנד ואפילו להיות קרובה, אבל לא מספיק כדי לקחת את המשחק. הרגע ששבר את הרוח של גולדן היה ההרחקה של סטף קרי לאחר השריקה המפוקפקת לעבירה השישית שלו, שגרמה לקרי לזרוק בתסכול את מגן השיניים שלו לעבר הקהל ולקבל טכנית נוספת. קליבלנד הצליחה להכריע את המשחק השישי, והנה התקבלה ההרגשה שאולי הקאבס מסוגלים לעשות משהו שלא נעשה מעולם – לחזור מפיגור 3-1 בסדרת הגמר, ממש מעט זמן אחרי שגולדן סטייט עשו את אותו דבר בדיוק לאוקלהומה סיטי בסיבוב הקודם.
המשחק השביעי היה צמוד, הגנתי ובעיקר מותח לכל אורכו. מהצד של הקאבס אלו היו לברון וקיירי, ומהצד של הדאבס זה היה בעיקר דריימונד גרין, שנתן משחק מדהים (ולדעתי היה מקבל את תואר ה-FMVP אם הווריורס היו זוכים באליפות). המשחק היה בשוויון 89 לאחר סל של תומפסון, 4:39 דקות לסיום, ובמשך כמעט 3 דקות שום קבוצה לא הצליחה לקלוע, עד שלאחת מהמתפרצות האיקוניות בתולדות הגמרים.
קיירי אירווינג החטיא זריקה, שגרמה לגולדן סטייט לצאת עם איגודאלה וקרי בראש ורק ג'יי אר סמית' נותר מאחור. איגי מסר לקרי, שהחזיר במסירה נהדרת לקרי, סמית' ניסה להגן בכל כוחו ועושה זאת נהדר אך איגודאלה אתלט נהדר והצליח להתגבר עליו בדרך להעלות את הווריורס ליתרון. אלא שאז הגיע לברון, שדפק ספרינט אדיר מתחילת המגרש, ניצל את העיכוב שסמית' יצר וחסם באופן מדהים את איגי:
החסימה האדירה הזו הייתה הסיפתח לתרחיש אירועים משמעותי ביותר של כל אחד מהשלישייה של קליבלנד. כ-40 שניות לאחר מכן הקאבס חזרו מטיים אאוט, הצליחו להשיג חילוף של קרי על קיירי אירווינג ואפשרו לקיירי לקחת אותו לאחד על אחד. סטף דווקא עשה עבודה לא רעה בכלל אבל קיירי עם קליעה אייקונית הוכיח שהוא סקורר עם דם קר והעלה את הקאבס ליתרון 3:
אז מה עשה הכוכב השלישי, קווין לאב בתרחיש הזה? לאב ביצע מהלך הגנתי לא פחות משמעותי משל ג'יימס לאחר שקיבל את סטף בחילוף. בדרך כלל כשגבוהים מקבלים את סטף בחילוף זה מתכון לאסון, אך לאב, בזכות עבודת רגליים מדהימה ולא אופיינית, הצליח להישאר דבוק לקרי וגרם לו להחטיא זריקה קשה מאוד. לברון ג'יימס נשלח לאחר מכן לקו העונשין אחרי שכמעט שבר את הסל בניסיון הטבעה, הצליח לקלוע זריקה אחת והפך את היתרון למשחק של 2 פוזשנים.
הווריורס חזרו מהטיים אאוט עם זריקה יחסית טובה שסטף הצליח לייצר לעצמו, אך היא לא נכנסה והמשחק נגמר. קליבלנד זכתה באליפות היסטורית עם הקאמבק הכי גדול כנראה בתולדות הליגה. לווריורס היו לא מעט תירוצים, רובם מוצדקים: החיסרון של בוגוט, הבריאות של קרי ובעיקר ההרחקה של גרין במשחק 5. הכל נכון. אבל היתרון היה אצלם, זאת הייתה הסדרה שלהם לנצח, והם לא עשו את זה.
את ההשפעה שהסדרה יצרה קשה לתאר במילים. קודם כל היא הציבה את לברון ברשימה של הגדולים באמת. הוא חזר לקליבלנד בכדי להביא לעיר הזאת, לעיר הולדתו, אליפות וצלח בזה. בנוסף, אפקט הדומינו הבולט של הגמר הזה היה הצטרפותו של קווין דוראנט למדי הווריורס, צירוף שהתברר כקטלני כמו שכולם חזו והעניק לווריורס שתי אליפות ו-3 גמרים נוספים, שהיו חלק משמעותי מהשושלת שלהם. ללא הסדרה הגרועה של האריסון בארנס וההפסד של הווריורס, רוב הסיכויים שדוראנט לא היה מצטרף לשם, וכל המחצית השנייה של העשור הייתה נראית אחרת לגמרי.
למה הסדרה לא מדורגת גבוה יותר? כי באמת אין יותר גבוה מזה.
