5 דברים לשים לב אליהם – #12

בעוד עונת ה-NBA עוברת את מחסום ה-60, רוקיז מתחילים להיתקע ב"Rookie Wall" ואנחנו ממשיכים לחשב את הזמן לאחור עד לגמר המערב בין הווריורס לספרס, תמיד יש איפשהו בליגה חמישה דברים לשים לב אליהם. תמיד. איפשהו.

1. הגריק פריק השתגע

19.9 נק', 10.9 ריב', 7.6 אס', 1.8 חט', , 2.1 חס', 47.9% מהשדה ושלושה טריפל דאבלים. אלו המספרים של יאניס אנטטונקמפו, האלפבית האנושי, מאז פגרת האולסטאר. זה לא ממש עזר למילווקי לנצח יותר מדי משחקים (מאזן של 5-4 מאז הפגרה), אבל זה כן עזר במדד ההייפ.

בעקבות חוסר האמון של הבאקס במייקל קרטר וויליאמס, המגבלות הידועות של ג'ארד בייליס והתחושה של "מה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" אנטטונוקמפו הפך להיות הרכז דה-פקטו של הבאקס מאז הפגרה. הוא נוגע בכדור 92.1 פעמים בממוצע במשחק מאז האולסטאר (9 בליגה בפרק הזמן הזה) לעומת 58.5 בממוצע לפני הפגרה. לפני האול-סטאר יאניס מסר רק 40.1 פעמים בממוצע, אולם אחרי הפגרה הוא מוסר 66.2 פעמים בממוצע למשחק (10 בליגה, יותר מג'ון וול וכמעט כמו ראסל ווסטברוק). לפני הפגרה הוא מסר רק 5.3 אס' פוטנציאליים. אחריה הוא מוסר 12.9 כאלו, שכאמור, הפכו ל-7.6 אסיסטים בפועל.

עדיין קשה לומר עד כמה המגמה הזו היא קונסיסטנטית ויעילה, אבל היא בהחלט נראית ככה, ועלולות להיות לה השפעות משמעותיות על המשך תהליך הבנייה של הבאקס. אם יאניס באמת יתברר כפוינט פורוורד שלא חושש להוביל כדור במשך רוב המשחק, לבאקס אין צורך ברכז שצריך את הכדור. מייקל קרטר וויליאמס הופך להיות רצוי כמו הרפס בסיטואציה הזו, ולמילווקי כדאי יותר לשים עין על שחקנים מהסוג של ג'ורג' היל או פטריק בברלי, רכזים שלא צריכים את הכדור ביד ומסוגלים לרווח את המשחק, בדיוק מה ש-MCW לא מסוגל לעשות.

זה לא נדיר שבתקופה אחרי האול-סטאר אנחנו רואים קפיצת מדרגה לא צפויה מצד שחקני הליגה. בעונה שעברה ראינו את רודי גובר הופך לתופעה ומשנה את כל ההסתכלות שלנו על יוטה בזכות נתוני הרים-פרוטקשן ההיסטוריים שלו. למעבר של אנטטונוקמפו לעמדת הפוינט-גארד יש פוטנציאל להפוך לתופעה דומה.

2. גולדן סטייט נחה

אפרופו מגמות של אחרי האול-סטאר, מישהו שם לב שה-Net Rating של הווריורס אחרי האול-סטאר עומד על 0 עגול? הווריורס קולעים 106.9 נק' ל-100 פוזשנים וסופגים כמות דומה מאז שארון גורדון נשדד בתחרות ההטבעות.

קשה לשים לב לזה כי גולדן סטייט ניצחה 7 מ-9 המשחקים שלה אחרי הפגרה ונראה שכל פעם שהיא פוגשת יריבה מהצמרת היא לובשת בגדי חג ומספקת משחק לפנתיאון, ובאמת אין יותר מדי ממה להתרגש. הסטטיסטיקה המוזרה הזו נובעת מכך שגודל המדגם קטן ומכך שבשני ההפסדים שלהם הווריורס לחלוטין לא היו במשחק, כך שהאמת היא שאין יותר מדי מה לדאוג לגבי הלוחמים. עם זאת, יש נתון אחד שלטעמי כדאי להתעכב עליו והוא ה-Usage של סטף קרי.

ה-MVP של הליגה הוא מן הסתם השחקן שנוגע בכדור הכי הרבה בגולדן סטייט ומעורב בהתקפה יותר מכל שחקן אחר, אולם מאז האול-סטאר נראה כי התלות בקרי הולכת וגדלה. עד הפגרה ה-Usage של סטף היה 31.6%, אולם לאחר הפגרה הנתון הזה קפץ ל-34.7%. רק דמארקוס קאזינס ודמיאן לילארד מעורבים ביותר פוזשנים של הקבוצות שלהן מסטף. לכאורה, זה לא אמור להיות נתון מדאיג, מכיוון שאם אתה סטיב קר, אתה אמור לרצות שהשחקן ההתקפי הכי טוב בקבוצה שלך (ובליגה בכלל) יהיה מעורב בכמה שיותר פוזשנים בהתקפה, אולם זה בניגוד לכל הרעיון של גולדן סטייט. במשחק מול הת'אנדר באוקלהומה סיטי זה בלט שהווריורס הפכו להיות קצת One-Man-Show של קרי. זה נהדר וזה מלהיב, והיי, זה גם עובד, אבל זו יכולה להיות התחלה של תסמונת לא בריאה בגולדן סטייט, של פיתוח תלות מוגזמת בקרי.

מתחילים להיות תלויים בו יותר מדי?

3. הת'אנדר מפשלים במאני-טיים

נתחיל מהנתונים. ב-3 הדקות האחרונות של משחקים שהוכרעו ב-5 נק' או פחות ה–Net Rating של הת'אנדר הוא 10.6- והם מדורגים במקום ה-23 בליגה. עכשיו, בואו נתחיל את הדיון.

למה לעזאזל קבוצה שיש לה שני כוכבים עילאיים כמו קווין דוראנט וראסל ווסטברוק מתקשה כל כך בקלאץ'? למה הם קורסים פעם אחר פעם במאני-טיים ולמה יש תחושה כאילו כל רבע רביעי הם עומדים לקרוס? הרי זה עומד בניגוד לכל Conventional Wisdom שאנחנו מכירים, לכל הסיפורים והאגדות שסיפרו לנו כשהיינו קטנים, שבמאני-טיים, כשהטיקים על השעון עומדים להיגמר, אתה צריך כוכב שיכול להבקיע לך סל. ובכן, אין שחקן שיודע להבקיע סלים יותר טוב מקווין דוראנט. הוא אחד השחקנים הכי יעילים בליגה בבידודים ובפוסט-אפ, ואילו ווסטברוק הוא אתלט אדיר שמסוגל להגיע לסל בכל מצב. אז איך זה שעדיין הת'אנדר נראים כמו קבוצת די-ליג ברבעים האחרונים?

הסיבה המרכזית היא ששני הכוכבים הללו מגיעים בדרך כלל סחוטים לדקות המכריעות. ווסטברוק ודוראנט ביחד הם הצמד שהיה מעורב בהכי הרבה פוזשנים עבור הקבוצה שלהם. לפי האתר Nylon Calculos, שחוץ מאת כמות הפחמן הדו-חמצני שפולט כל שחקן בממוצע ל-48 דקות מודד פחות או יותר הכל, ווסטברוק ודוראנט היו מעורבים בלמעלה מ-4300 פוזשנים העונה. הצמד שמדורג אחריהם, סי.ג'יי מקולום ודמיאן לילארד, היו מעורבים בערך ב-3700 פוזשנים עבור הקבוצה שלהם, וכך גם קייל לאורי ודמאר דרוזן. הנתון הזה אומר שבממוצע, ווסטברוק ודוראנט מעורבים ב-10 מהלכים יותר כל משחק מלילארד ומקולום. זו מעמסה אדירה שבאיזשהו שלב גובה את המחיר שלה, וזו אולי עוד השפעה לא ישירה של הטרייד על ג'יימס הארדן.

עם זאת, אי אפשר להפיל את הכל על המאמנים ועל סם פרסטי, גם ווסטברוק ודוראנט אשמים בקריסות של הת'אנדר ברבעים האחרונים. דוראנט מאבד בסיטונות בקלאץ' ואילו ווסטברוק נוטה להמר יותר מדי במהלכים מכריעים ומפקיר את המשימות שלו. שימו לב איך בסרטון כאן ווסטברוק זונח את ג'ורג' היל, קלעי של 41% מהשלוש, חופשי לחלוטין מחוץ לקשת ואפילו לא מנסה להתאמץ לחזור לשים לו יד על הפנים. הת'אנדר הפסידו את המשחק הזה, דרך אגב.

מבחינת כשרון, לת'אנדר יש את כל מה שצריך כדי להתמודד עם הווריורס והספרס, אולם חסרים להם מרכיבים אחרים, חמקמקים יותק, שקשה יותר להגדיר אותם. ברמת סם פרסטי, חסר להם עוד שחקן כשרוני לרוסטר שיוריד קצת את העומס מווסטברוק ודוראנט (מצטער, רנדי פוי, אתה פשוט לא). ברמת בילי דונובן, חסר להם קצת ניהול דקות נכון יותר של ווסטברוק ודוראנט כך שהם יגיעו רעננים יותר למאני-טיים, וברמת ראסל ו-KD, חסר להם מאמץ של 100% כל פוזשן. כל עוד זה לא ישתנה, אנחנו נראה יותר ויותר מחזות כאלו.

4. מה זו הגנה טובה בכלל?

לאורך שנים השתרשה התפיסה שהגנה טובה מתחילה מעוגן הגנתי בצבע. לאורך דורות שחקנים גבוהים עם חוש הגנתי זכו לכבוד אדיר ברחבות ואף תואר שחקן ההגנה של העונה היה כמעט לחלוטין נחלתם של הביג-מנים. עד לפני שנתיים שחקן כמו רוי היברט נחשב לנכס, ובעונה שעברה כולנו מיהרנו לסמן את יוטה כמועמדת לפלייאוף בגלל הנוכחות בצבע של רודי גובר ודרק פייבורס. אולם הכדורסל השתנה, ואיתו גם המשימות ההגנתיות שזוכות לקרדיט.

מה שווה רודי גובר מול קבוצות כמו הווריורס או הרוקטס, שזורקות יותר משליש מהזריקות שלהן מחוץ לקשת? מהו אפקט ההרתעה של חסן ווייטסייד אם פחות ופחות שחקנים חודרים לצבע? למה טוב רוי היברט מול קבוצה שמשחקת עם חמישה שחקני חוץ?

בעידן השלשות, העוגן ההגנתי עם החוש לחסימות הוא כבר לא ה-Holy Grail של ההגנות ב-NBA. לספרס יש קבוצת הגנה היסטורית לאו דווקא כי יש להם הגנה מטורפת בצבע (מקום 7 בליגה בהגנה על הטבעת, 50.1%), אלא דווקא כי הם שומרים על קשת השלוש בחירוף נפש כאילו הקשת היא הגבול עם לבנון. זה הרבה יותר קשה להגיע לרמה כזו, וזה הרבה פחות מוערך בעוד חסימה וירטואוזית של ווייטסייד, אבל לפעמים יש מהלכים, כמו אלו פה למטה, שממחישים לך כמה השינוי כבר פה.