תהליכים

קרה לכם שהתבוננתם בתופעה חברתית והרגשתם שמה שכולם עושים פשוט שגוי מן היסוד? זו התחושה שתוקפת אותי בכל שנה עם תחילת החתמות השחקנים החופשיים.

 

הרי המטרה אמורה להיות התמודדות על האליפות, והשיטה ב-NBA מאפשרת לכל קבוצה לבנות את עצמה כדי לעשות זאת. אז למה רוב המנהלים בליגה מציגים חשיבה בנאלית ושבלונית שמכשילה את הקבוצות שלהן כל פעם מחדש?

 

לרגל פתיחת שוק השחקנים החופשיים אני רוצה לספק עבורכם חומר למחשבה על העקרונות שבאמצעותם כל אחד יכול לבנות קבוצה מנצחת בליגה, דרך מהלכיו של האיש שקרא תיגר על השיטה ועשה זאת, עד שגורש.

 

חלק ראשון – הקדמה, ושכר.

 

 

"בליגה של 30 קבוצות, זה לא מספיק להיות מעל הממוצע", סם הינקי, לשעבר הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה 76'.

 

במהלך העונה האחרונה הסתיים ב-NBA אחד הניסויים הקיצוניים בתולדות הספורט המקצועני, שמסתכם במילה יחידה ורבת משמעות, "התהליך".

 

התהליך, כפי שכונה על ידי מייסדו סם הינקי, נודע ברבים בתור ניסיון ציני להשתמש בכללי המשחק הנהוגים בליגה על מנת לאגור את מירב הנכסים שיאפשרו הצלחה בטווח הארוך. במהלך השנתיים וחצי של הינקי בתפקיד, פילדלפיה הקריבה כל נכס שמאפשר לנצח משחקים בהווה, לטובת נכסים ערטילאיים כמו בחירות דראפט עתידיות. בשלוש העונות הללו הקבוצה הפסידה יותר מכל קבוצה אחרת לאורך התקופה תוך ספיגת עלבונות בערך מכל איש תקשורת ואוהד בליגה. "בקטריה טורפת על הכבוד הקולקטיבי של ה-NBA", כינה אותם מגזין SLAM. במהלך העונה השלישית הונחת בקבוצה ג'רי קולנאנג'לו כיועץ מיוחד לענייני כדורסל ומספר חודשים לאחר מכן התפטר הינקי מהקבוצה. הדעה הרווחת היא שכישלון "התהליך" הוא שדחק אותו החוצה. אלא שכמו מרבית הדעות הרווחות, גם הדעה הזו מוטעה. התהליך הצליח ובגדול. פילדלפיה גירשה מהעיר את החוואי שנטע את הפירות, והשאירה את מלאכת הקטיפה לאחרים.

 

ג'ורדן ברנר מ-ESPN פרסם השבוע כתבה נפלאה בשם האיש שלא היה מסוגל לנצח. הכתבה חושפת פרטים רבים ולא ידועים על התקופה של הינקי בפילדלפיה, ונותנת הצצת עומק לחשיבה האסטרטגית שמאחורי כל צעד וצעד. ברנר מתאר איך מיד לאחר הזכייה של פילדלפיה בבחירה הראשונה בדראפט השנה פרצו האוהדים בשמחה ספונטנית והתחילו לשיר בקצב "תודה לך הינקי". יש להם הרבה על מה להודות לו.

 

במבט של שלוש שנים אחורה, היו הסיקסרס קבוצה הרוסה ומדולדלת מנכסים. בקיץ 2012 קידם המועדון את איש המערכת, טוני דלאו, לתפקיד ה-GM. דלאו פעל לפי הספר ובמהלך קלאסי, שזכה לתשואות ממרבית קהילת הכדורסל, העביר את מרבית הנכסים של הקבוצה, כולל אנדרה איגואדלה, שני צעירים שעונים לשמות ניקולה ווצ'ביץ' ומוריס הארקלס ובחירת דראפט עתידית תמורת אנדרה ביינום. אלא שביינום לא שיחק משחק אחד לזכות הסיקסרס והקבוצה פשוט התרסקה עם מאזן של 53-29. בקיץ 2013, הינקי קיבל את תפקיד המנג'ר בקבוצת תחתית במזרח, ללא נכסים ועם בחירת דראפט שממוקמת במקום ה-11.

 

כעבור שלוש שנים בלבד, פילדלפיה פותחת את העונה שכשהיא מחזיקה בכוכב הצעיר והמדובר של הליגה, בן סימונס. הסגל מסביבו צעיר, מוכשר ולא פחות חשוב מכך – חתום על חוזים זולים למשך השנים הקרובות. נרלנס נואל כבר מראה סימנים של מי שיהיה רים פרוטקטור בכיר בליגה. על ג'ואל אמביד אומרים שהוא יותר מוכשר מרוקי העונה שעברה, קארל-אנתוני טאונס. דריו סאריץ' עתיד להגיע העונה מאירופה. ג'אליל אוקאפור אמנם לא מתאים לסגל, אבל יש בליגה קבוצות שיהיו מוכנות לתת תמורה נכבדה עבורו. תוסיפו לחבורה הזו צוות משלים מוכשר, שתי בחירות לוטרי בעונה הקרובה וה-מ-ו-ן כסף מתחת לתקרת השכר בארבע השנים הקרובות לפחות, וקיבלתם מהפך מטאורי תוך שלוש שנים. אף אחד לא רצה להיות במקום של פילדלפיה לפני שלוש שנים. לעומת זאת, אם אתם צריכים לבחור כעת סגל לרוץ איתו בעשור הקרוב – כמעט אין בחירה טובה יותר מהסיקסרס.

 

הינקי לא גורש מכיוון שהתהליך נכשל, אלא משום שקרא תיגר על חוקי המשחק. הוא גרסת העולם האמיתי של אחת הדמויות המרתקות שנראו על מסך הטלוויזיה, סטרינגר בל מסדרת המופת "הסמויה". בסדרה בל היה סוחר סמים רפורמטור שפעל לנהל את מסחר הסמים הקשים בבולטימור כמו כל ביזנס מהעולם העסקי. תחת ניהולו התנקה השוק מהאלימות הטבועה בו והתרכז במטרה שלשמה כולם התכנסו מלכתחילה – העלאת הרווחים. "מה זה משנה מי עומד בפינה של מי, כל עוד כולם מרוויחים יותר?". אלא שהיה זה דווקא שותפו של בל שלא הצליח להסתגל לכללי המשחק החדשים וראה באלימות לא אמצעי אלא מטרה בפני עצמה, מה שפוצץ את העסק כולו.

 

באופן דומה, המסר שהרפורמה של הינקי מעבירה הוא "מה זה משנה מי מחתים את חסן וויטסייד, כל עוד אין להחתמה הזו השפעה על מה שחשוב באמת – מאבק האליפות?". עיקר הביקורת על פילדלפיה הייתה שהקבוצה הזו מתחילה עונה עם מוכנות להפסיד את רוב המשחקים. אבל באותה מידה, אפשר להעביר ביקורת על 80 אחוז מהקבוצות בליגה שפותחות עונה ללא סיכוי לזכות בגביע הקדוש של הכדורסל, באליפות. ספורט הוא על תחרותיות, ללא ספק, אבל מה תחרותי בלהתמודד על המקום השביעי?

 

ההיסטוריה זוכרת את האלופים, אבל מרבית האנשים לא שואפים להיות אלופים. זוהי השאיפה להיות מעל הממוצע ואפילו יותר מכך, הפחד להיות מתחת לממוצע, שמניע את רובנו. לכן מנג'ר כמו מסאי יוג'ירי, שמביא את טורונטו למצב שבו היא מסוגלת לסיים במקום השני במזרח אך נמצאת שתי דרגות מעל הקונטנדריות האמיתיות, זוכה לשבחים. לעומתו הינקי, שמוכן להקריב שלוש-ארבע שנים של בינוניות לטובת גדולה בעתיד, הפך לדמות הנלעגת בליגה.

 

"כשיש לך 30 מתחרות, אתה חייב למצוא דרכים יצירתיות לפתור בעיות", מתוך מכתב ההתפטרות של סם הינקי

 

מטרת הטור הזה היא לא לעסוק בסם הינקי. למי שמעוניין, אני ממליץ בחום לקרוא את הטור של ברנר. מטרת הטור היא להראות שישנה דרך מובנה בתוך ה-NBA  שכל קבוצה שתלך בה תוכל להתמודד על האליפות, וליותר מעונה אחת. מי שירצו לנשום אוויר פסגות, יוכלו לעשות זאת. דרך שהיא כמעט מובנת מאליה, וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שיימצא מי שינצל אותה. ההפתעה שאחזה בחלקים רבים מעולם הכדורסל לנוכח המהלכים של פילדלפיה, מהלכים שנלקחו מהספר שעוד לא נכתב על בניית קבוצה, רק מצביעה על הקיבעון המחשבתי בליגת הכדורסל הטובה בעולם. ואם במקרה המחשבה המעמיקה שמאחורי המהלכים שהסיקרס ביצעו חמקה ממכם, אני בטוח שלאחר סדרת הטורים הקרובה מצב העניינים יהיה מובן יותר.

 

יחד עם זאת, אין הכוונה לטעון שכל המהלכים שפילדלפיה ביצעו היו נכונים. לפרקים נדמה שהינקי התאהב בתיאוריה, ושכח להתאים אותה למציאות כשהצורך עלה. ל-NBA יש דינמיקה משל עצמו (ולכדורסל בפרט, כמו לכל ספורט קבוצתי), ואי אפשר לנהל קבוצת NBA כפי שמנהלים חברת אחזקות. מעט רגישות לענייני הכדורסל הייתה משאירה את הינקי בתפקיד, וייתכן שמחליפו קולאנג'לו ישכיל לנהל באופן טוב יותר את חלק בתהליך שבו הקבוצה מתקדמת כלפי מעלה ומתחילה להתמודד על התואר.

 

כעת נעבור לפרקטיקה. בהמשך הטור ובחלקים הבאים שיבואו אני רוצה להציג את העקרונות המנחים לבניית קבוצה ב-NBA, ואת האופן שבו ניתן ליישם אותם. במיוחד אחרי הדראפט ובתחילת עונת החתמת השחקנים החופשיים, יכול להיות שמה שתקראו כאן ישנה את דעתכם לפחות על חלק מהפעולות שנעשו והמנג'רים שביצעו אותן. ויכול להיות שלא.

 

חלק ראשון: שכר

 

הפרמטר הראשון בו צריכים להתחשב כשמנתחים כל החלטה בליגה הוא השכר. זה אולי קאונטר אינטואיטיבי למי שרגיל לליגות שבהן אין תקרת שכר, אבל ב-NBA לפעמים יותר הוא פחות, ולהיפך. החתמת FA מבוקש יכולה להיות צעד נהדר תמורת 10 מיליון דולר לעונה, וצעד הרסני תמורת 20 מיליון. חוזים טובים יצרו קבוצות אלופות, בעוד שחוזים רעים הרסו קבוצות.

 

אין דוגמה טובה יותר מאשר ההחתמה של רשארד לואיס בידי אורלנדו בשנת 2007 על חוזה של 120 מיליון דולר ל-7 שנים. כיום כבר אפשר להכתיר אותה כהחתמת השחקן החופשי הגרועה בהיסטוריה, אבל בזמנו היה בה היגיון מסוים לפי הלך המחשבה בליגה. דוויט האוורד עמד לסיים את חוזה הרוקי ולחתום על חוזה מקסימום, ובאורלנדו היו חייבים להזדרז ולהחתים שחקן משמעותי כל עוד יש להם מספיק כסף פנוי כדי לעשות זאת. לואיס, שחקן של מעל 22 נקודות, 6.5 ריבאונדים וקרוב ל-40 מהשלוש, היה הסחורה החמה בשוק באותו הקיץ. ההחתמה של לואיס אפשרה למגי'ק לבנות סגל שהוביל אותם עד להפסד בגמר ב-2009, אבל סגרה את הגולל על חיזוק הסגל. חודש לאחר ההפסד בגמר הקבוצה לא הצליחה לשמר את אחד מפיסות המפתח בהצלחה, הידו טורקוגלו שסיים חוזה, והעבירה אותו תמורת חמוצים לטורונטו. בשלוש העונות הבאות הקבוצה ביצעה מהלכים היסטריים כדי להתחזק לפי אפשרויות התקציב, וסיימה אותן ללא הישג משמעותי ובאיבודו של האוורד. מיותר לציין שלואיס אפילו לא היה קרוב להצדיק את החוזה העצום.  כשפורטלנד מציעה חוזה מקסימום לצ'אנדלר פארסונס, אסוציאציית רשארד לואיס היא הדבר הראשון שקופץ אצלי לראש.

 

למרות המורכבות הרבה בחוקי השכר, ישנם שני עקרונות שתקפים לכל סיטואציה:

 

חוזה המקסימום

 

ב-NBA ישנו סכום מקסימאלי שקבוצה יכולה לשלם לשחקן. סכום זה תלוי בוותק, בסטטוס ובשאלה האם השחקן ממשיך באותה הקבוצה.

 

מהתקנה הזו נגזר כי:

 

אל הורפורד ירוויח כמו לברון ג'יימס

 

רודי גיי ירוויח כמו ראסל ווסטברוק

 

מקסימום לא אומר שרק אחד, שניים או חמישה שחקנים שנמצאים ברמה אחרת מעל הליגה ירוויחו את הסכומים הללו. מקסימום פירושו שכל שחקן דרג ראשון, וכמה שחקני דרג שני עם יחסי ציבור מעולים, ילטשו עיניים לכיוון החוזה הזה.

 

המקסימום גם מגדיר את החוזים ששחקני הדרג השני – שלישי ישאפו לקבל. דמאר דרוזן לא יגיד לעצמו ש – "לברון מקבל 25 מיליון לעונה ואני במקרה הטוב שווה חצי לברון, לכן אבקש 12.5 מיליון לעונה". השאיפה שלו תהיה להתקרב לסכום המקסימלי ככל האפשר. העובדה שבליגה צד ההיצע מצומצם בהרבה מצד הביקוש מובילה לתחרות מחירים אגרסיבית בסופה שחקנים כמו דרוזן זוכים לחוזה העתק שאינם ראויים לו. האריסון בארנס דחה בקיץ האחרון חוזה של 64 מיליון ל-4 עונות שהציעו לו בגולדן סטייט. למרות ההופעה המזעזעת בגמר, אפשר להמר בביטחון שהסירוב עוד ישתלם עבורו.

 

אז מה עושים? לא משחקים במשחק המחירים. מאחורי הפילוסופיה של פילדלפיה והינקי, עמד מחקר שבחן 40 קבוצות שהגיעו לגמר ומצא כי השחקן הטוב ביותר שלהן היה בממוצע באחוזון ה-96 בליגה מבחינת יכולת. המחשבה הראשונה שעולה לראש בעקבות המחקר עוסקת בסטאר קוואליטי, אבל ההגיון הכלכלי תופס כאן במידה זהה: כמה שחקנים בטופ 50 צריך להביא כדי לספק את אותו הערך ששחקן טופ 15 מביא לקבוצה?

 

 

 

כדי לתקן את המצב הזה הליגה מאפשרת לכל קבוצה להחתים "שחקן מיועד" אחד. השחקן המיועד זכאי לחריגה חוזית ולסכומים של 25-30% מתקרת השכר, סכומים ששחקנים אחרים רחוקים מלקבל אותם. אולם גם כאן, בליגה של 30 קבוצות אפשר לצפות לזליגה באיכות השחקנים שיקבלו חוזה מיועד. שחקנים כמו אנת'וני דיוויס, ואולי גם דמיאן לילארד, הם האבטיפוס של החוזה הזה. אבל מה יעשו קבוצות ללא שחקן ברמה הזו, כמו דנבר או אורלנדו?

 

רבים מהמנג'רים ישלמו סכום מקסימלי גם לשחקנים בינוניים, במידה ויהיה כסף פנוי מתחת לשכר וזו תהיה התקרה של הקבוצה מבחינת הישג בקיץ הנוכחי. עם זאת, עדיף לחכות קיץ אחד ללא חיזוק מאשר להחתים שחקן אשר החוזה שלו יהווה נטל על הקבוצה בשנים הבאות. פילדלפיה ויוטה הן שתי קבוצות שניצלו בחוכמה את הכסף הפנוי מתחת לתקרת השכר – על מנת לקבל מדנבר וגולדן סטייט חוזים רעים (של ג'אוויל מגי ואנדראס ביידריס, בהתאמה) יחד עם בחירות דראפט בסיבוב הראשון. בחירות דראפט בסיבוב הראשון הן נכס יקר ערך בליגה, בעיקר כתוצאה משיקולי שכר.

 

חוזה רוקי

 

בקצה השני של הסקאלה נמצא מבנה חוזי שגם הוא מוגבל מלמעלה, אך פוטנציאל הסיכון שבו מזערי עד אפסי. החוזה המקסימאלי שבן סימונס, הנבחר הראשון בדראפט 2016 יכול לקבל עומד על 27 מיליון דולר ל-4 עונות. מדובר על כמעט חצי מיליון דולר פחות לעונה מהחוזה שג'רמי לאמב משארלוט חתם עליו בקיץ שעבר.

 

חוזה הרוקיז נראה אפילו טוב יותר כשמסתכלים על הנבחרים במורד הרשימה.

 

יקוב פרטל מהבחירה התשיעית ירוויח 13 מיליון בארבע שנים

 

דיאנדרה באמברי שהגיע לאטלנטה מהבחירה ה-21 ירוויח 8 מיליון בארבעת השנים הללו

 

דיימון ג'ונס שנבחר במקום האחרון של הסיבוב הראשון יעלה לגולדן סטייט מיליון דולר בעונה הראשונה שלו, וקצת יותר מ-2 מיליון דולר בשנתו הרביעית.

 

האטרקטיביות של חוזי רוקי לא מסתכמת בשכר הנמוך. אכזבת? נפצעת? הקבוצה מתחייבת רק לשנתיים הראשונות. אחר כך זה כבר תלוי האם הקבוצה תרים את האופציה על השחקן ותאריך את החוזה בשנתיים נוספות, או לא.

 

אפילו רוקיז שלא תורמים מיידית, הופכים לנכס חם בשנתיים האחרונות שלהם, אז מדובר בשחקנים לגיטימיים פלוס בליגה (לפעמים אפילו שחקנים מובילים) בשכר עלוב. ספק עד כמה מוצלחת הייתה הרוטציה של גולדן סטייט בשנתיים האחרונות, אלמלא בארנס ואזילי היו מרוויחים רבע מהשכר הריאלי שלהם בשוק.

 

מבחינה עסקית, I just can't get enough חוזי רוקי. זו צריכה להיות מטרה מרכזית של כל מנג'ר שיש לו מושג.

 

כשמשלבים את שני התנאים שלמעלה, מקבלים את הפרס הגדול ביותר שקבוצה יכולה לקבל ב-NBA, והוא לבחור סופרסטאר בדראפט. ההשפעה של בחירה כזו היא כה משמעותית, שאפשר להבין מדוע סם הינקי הקריב שנים כדי להשיגה. צחוק הגורל שהינקי לא היה שם כשפילדלפיה זכתה בפרס, אבל הקרדיט כולו שלו.

 

אז מה כל כך מדהים בלבחור סופרסטאר בדראפט? קודם כל מדובר בשחקן-על במחיר מצחיק. אנת'וני דיוויס הוביל את ניו אורלינס לפלייאוף בעונתו השלישית בליגה, כשהוא משחק על חוזה רוקי. שנתיים לאחר מכן, המשכורת שלו קפצה ביותר מ-20 מיליון לעונה. קבוצה שהייתה משתמשת בכסף הזה בחוכמה הייתה מקיפה אותו בסגל מסייע טוב יותר, ולא מסתפקת בסיבוב הראשון בפלייאוף. אבל היבט משמעותי לא פחות הוא הנאמנות. אחרי ארבעת השנים הראשונות, הקבוצה יכולה להשוות כל הצעה שהסופרסטאר הצעיר שלה יקבל. קבוצה שבוחרת שחקן מקסימום אמיתי בסיבוב הראשון יכולה לנעול אותו לשמונה שנים לפחות. כך הפכו קבוצות עם הנהלה נוראית כמו קליבלנד ואורלנדו של אמצע שנות ה-2000 לקונטנדריות ואורחות קבועות בשלבים האחרונים של הפלייאוף.

 

הטענה הנגדית הרווחת היא שמדובר ברולטה. ההסתברות לבחור באסט באחת מהבחירות הראשונות גבוהה מההסתברות לבחור סופרסטאר כזה. בטח גם יש לכם רשימה מוכנה של בחירות גבוהות בדראפט שהולידו שחקנים כושלים.

 

שווה או לא שווה? בדיוק בזה יעסוק הטור הבא – על בחירות דראפט