יש מין דחף לצייר את הסיפור של לאמאר אודום כסיפור של עלייה ונפילה. הילד השחור שהכדורסל היה כרטיס היציאה שלו מהגטו, שהפך לכוכב גדול, לאלוף, אבל לא ידע להתמודד עם ההצלחה והתרסק בסטייל הוליוודי. המציאות הרבה פעמים מורכבת יותר מסיפור של המראה זריזה ונחיתת אונס, ובמקרה של לאמאר אודום, היא הרבה יותר מורכבת.
סיפור חייו של לאמאר אודום דומה יותר לרכבת הרים, כאשר בכל פעם משהו אחר משמש לו כחגורת הצלה. בכל פעם שאודום היה קרוב לקריסה, משהו אחר בא לעזרתו. קל להגיד שהכדורסל הציל אותו, אבל זה לא תמיד היה המצב. לפעמים זה היה המאמן שלו בתיכון, לפעמים זה היה הקבוצה שלו, לפעמים זה היה הוא עצמו. אבל בסופו של דבר נדמה כאילו רכבת ההרים של חייו פשוט הפכה להיות מהירה מדי ומסוכנת מדי. חגורות ההצלה המאולתרות הללו פשוט לא יכלו להחזיק אותו יותר, והוא החל להתרסק עד שאתמול בצהריים דווח כי הוא מחוסר הכרה בבית זונות בנוואדה.
לאמאר אודום בימים יפים יותר
רכבת ההרים הזו החלה את דרכה כבר בגיל 12, כאשר אמו של אודום נפטרה מסרטן והוא חווה מוות בפעם הראשונה, ולא האחרונה, בחייו. אביו היה לוחם לשעבר בצבא ארה"ב ומכור להירואין ולכן לא היה כשיר לטפל בו. כתוצאה מכך, אודום מצא את עצמו מתגורר עם סבתו. באותן שנים הוא החל לגלות את עולם הכדורסל והיה אחד השחקנים הבולטים בשכונה שלו בקווינס. בגיל 15 החל לשחק בתיכון בקווינס (Christ The King Regional High School), ובשנה השנייה שלו צמח מ-1.87 מ' ל-2.05 מ'. הכישורים שלו כגארד עדיין היו שם, ולכן החלו השוואות מתחייבות למג'יק ג'ונסון ולויד דניאלס, עוד אגדה ניו יורקית שערבבה בין כשרון טהור לבלאגן אטומי בחייה האישיים. בראיון לספורטס אילוסטרייטד אודום אף טען כי חבריו היו קוראים לו "לויד הקטן".
אודום הוביל את התיכון שלו לגמר האליפות המקומית של בתי הספר הקתוליים (כן, יש טורניר כזה) אחרי תצוגה מופלאה של 36 נק'. שם הוא וקבוצתו הפסידו לקבוצה של סטפן מרבורי, אבל זה לא מנע מאודום להפוך לגיבור מקומי. עם זאת, ההתעסקות המרובה בכדור הכתום באה על חשבון הישגיו הלימודיים, וזה הוביל להשעייתו מ-Christ The King. המסלול של אודום נראה בירידה לאחר שעבר בתיכון נוסף בניו יורק, אלא שאז שוב הוא מצא את דרכו דווקא בקונטיקט, בתיכון השלישי שלו (St. Thomas Aquinas).
שם אודום פגש את ג'רי דה גרגוריו, מי שהיה המאמן של קבוצת התיכונים. דה גרגוריו לקח את אודום תחת חסותו והמשיך ללוות אותו במשך הקריירה שלו, גם מבחינה מקצועית (היה עוזר מאמן במכללה של אודום וגם בקליפרס) וגם מבחינה אישית (היה השושבין בחתונה של אודום). אודום המשיך להרשים את הסקאוטים בשנה הזו, הוא זכה בתואר שחקן השנה בתיכונים של מגזין Parade (קובי ברייאנט, לברון ג'יימס, גרג אודן, ג'ייסון קיד וקווין לאב הם רק חלק מהשמות האחרים שגם זכו בהישג הזה) ונבחר לשחק בכל משחקי האולסטאר הארציים של התיכונים. כל מה שהוא היה צריך זה להתייצב אקדמית, ובזה דה גרגוריו עזר לו.
כשהגיע לגיל 18, לאמאר התלבט האם לקפוץ ישירות ל-NBA או ללכת לקולג'. בסופו של דבר הוא החליט ללכת ל-UNLV, אבל שוב, כשהכל נראה ורוד אצל אודום, זה סימן לא טוב. דיווחים על מעצר בגין שידול לזנות, רמאות במבחנים בתיכון וקבלת כסף ממגייסי כישרונות החלו לצוץ בתקשורת ואודום לא הגיע בסופו של דבר ל-UNLV. באותה נקודת זמן אודום חשב אפילו ללכת לשחק באירופה או ב-CBA, אלא שלבסוף, בזכות התערבות של דה גרגוריו, הוא הגיע למכללת רוד איילנד.
אודום נתן שנתיים מצוינות ברוד איילנד, כולל כמה רגעים היסטוריים, וב-1999 החליט לצאת לדראפט. הוא חתם אצל סוכן בשם ג'ף קליין, אבל קליין ויתר עליו כשהבין שאודום הבריז מהדראפט קומביין ולא הגיע לפגישות עם נציגים של קבוצות הליגה. בעקבות זאת, אודום חתם עם ג'ף שוורץ. היום שוורץ נחשב לאחד הסוכנים החזקים בליגה כאשר הוא מייצג את למרקוס אולדריג', קווין לאב, דרון וויליאמס ואחרים, אולם באותה תקופה הוא רק החל את דרכו כסוכן ב-NBA, וזה נחשב כהימור מבחינת אודום.
אבל למרות כל סימני השאלה, הכישרון והורסטיליות של אודום היו כל כך בולטים, שלא הייתה ברירה לאחת מקבוצות הלוטרי אלא לבחור בו. הקליפרס בחרו בו בבחירה הרביעית ולפחות בעונה הראשונה שלו, לא התחרטו לשנייה. אודום העמיד מספרים מצוינים לרוקי (16.6 נק', 7.8 ריב', 4.2 אס', 1.2 חט') ועל אף שהקליפרס סיימו עם המאזן הגרוע בליגה (67-15) הנוכחות של אודום נתנה הרבה סיבות לאופטימיות אצל אוהדי הקבוצה המקוללת של LA.
אבל כמו תמיד אצל אודום, ברגע שיש אופטימיות, מגיעה הנפילה. בעונה השנייה שלו הוא הושעה ל-5 משחקים אחרי שהתגלה שעישן מריחואנה, אולם הקליפרס, שחשו שיש להם גרעין צעיר ומבטיח עם אודום, דריוס מיילס, מייקל אולווקאנדי, קורי מגטי וקוונטין ריצ'רדסון, עמדו לצידו ומנעו מהמעידה להפוך להדרדרות. אודום סיים את עונת הסופמור שלו עם 17.2 נק' (שיא קריירה), 7.8 ריב', 5.2 אס' ו-1.6 חס' (שיא קריירה) והקליפרס סיימו את העונה עם מאזן 51-31, שיפור דרמטי ביחס לעונות הקודמות.
אודום והקליפרס המשיכו להתקדם בעונת 2001/2 וסיימו עם מאזן 43-39, אבל בעונה שלאחר מכן אודום נפל קורבן לפציעות ושיחק רק 49 משחקים (הכי מעט בקריירה). ההיעדרויות הללו וסימני השאלה סביב המחויבות של אודום למשחק בעקבות כל הפרשיות מעברו היו אמורות לפגוע בערכו כשחקן חופשי באותו קיץ, אבל שוב, הכשרון והורסטיליות שלו האפילו על הכל ואודום חתם במיאמי ל-5 שנים תמורת 65 מיליון דולר ובעונה הראשונה (והיחידה) שלו בפלורידה ההיט הגיעו לחצי גמר המזרח. אנחנו זוכרים בעיקר את הרוקי המדהים דוויין ווייד מאותה קבוצה, אבל גם אודום היה שם והיה חלק בלתי נפרד מההצלחה של אותה קבוצה.
אולם כשלפט ריילי הייתה הזדמנות להנחית את שאקיל אוניל במיאמי, הוא לא היסס ושלח את אודום בחזרה לקליפורניה. למרות המעבר התדיר בין קבוצות, אודום שמר על יכולת גבוהה ובעונת 2005/6 העמיד מספרים מצוינים לצד קובי ברייאנט של 14.8 נק', 9.2 ריב', 5.5 אס', 48.1% מהשדה ו-37.2% מהשלוש. הוא החל ללמוד את התקפת המשולש של פיל ג'קסון ולקראת סוף העונה הרגילה הגיע רצף של שני משחקים עם טריפל דאבל שלו. אודום והלייקרס נראו בדרך הנכונה, אבל שוב רכבת ההרים פגעה באודום, והפעם בצורה הקשה ביותר שאפשר לדמיין.
באותו קיץ, ב-28 ביוני, אודום הגיע לביתו וגילה כי בנו, ג'יידן, בן ה-6 וחצי חודשים מת בעריסה, 3 שנים בדיוק אחרי היום שבו סבתו שגידלה אותו נפטרה.
באותו קיץ אודום גם נשדד ע"י צעיר בקווינס, מה שהפך את כל הקיץ של 2006 לסיוט אחד גדול עבורו. קשה להגיד מה הייתה ההשפעה של האירועים הללו על אודום, כי כנראה גם הוא לא ידע איך להתמודד איתם. מאוחר יותר בקריירה שלו אודום סיפר כי "התחלתי להתאבל על הבן שלי בערך שנה וחצי אחרי שקברתי אותו".
ככל הנראה, אודום השתמש בכדורסל כדי להתמודד עם האירועים הקשים שפקדו את חייו. בין 2006 ל-2011 הוא היה בשיא הקריירה שלו, והיה חלק אינטגרלי מהקבוצה הגדולה של הלייקרס שהגיעה לשלושה גמרים וזכתה בשתי אליפויות. למרות שפינה את המקום בחמישייה הפותחת לאנדרו ביינום, הערך של אודום לא נפגע וב-2011 הוא זכה בתואר השחקן השישי של העונה ב-NBA. למי שחושב שמדובר בסתם תואר חסר חשיבות, אני ממליץ לראות את אודום עוצר את הדמעות שלו בנאום הזכייה שלו.
זה היה אקורד הסיום של התקופה היפה ביותר בקריירה של אודום. בתקופה הזו הוא גם התחתן עם קלואי קרדשיאן, פצח בקריירת ריאליטי, קיבל מחמאות על השוקיים שלו ב"הפמלייה" ונראה שלמרות כל הקשיים שהוא עבר בחייו, אמו שנפטרה מסרטן, המעבר בין התיכונים, בנו שנפטר בטרם עת, הוא מצא את מקומו.
אלא שכל זה היה רק הטיפוס האחרון של רכבת ההרים המטאפורית של חייו של לאמאר אודום. מאותו רגע הרכבת החלה את דרכה למטה במהירות מסחררת.
בקיץ של 2011 הגיעה השביתה ב-NBA, והסחת הדעת הטובה ביותר של אודום מהחיים עצמם נלקחה ממנו. אבל לא רק שהכדורסל נעלם, אלא הגורל שוב החליט להתגרות בו. באותו קיץ אודום גילה שבן דודו נהרג בניו יורק, ויום לאחר ההלוויה הרכב שבו נסע (לא נהג) דרס ילד בן 15 למוות. בעקבות אותם אירועים אודום אמר את המשפט המטריד "המוות סובב אותי כל הזמן. אני קובר אנשים כבר הרבה זמן".
נראה כאילו המערבולת בחייו האישיים של אודום השתלבה עם המערבולת סביב חייו המקצועניים (באותו קיץ היה הטרייד שנגנז על כריס פול, שבמסגרתו היה אמור לעבור לניו אורלינס ולאחר מכן בוצע הטרייד שבו עבר לדאלאס) וביחד עם הטראומות שלו מן העבר זו הייתה הסערה המושלמת.
מאותו רגע, אודום כבר לא היה אותו שחקן. הגרסה שלו בדאלאס הייתה כבויה וחסרת חשק, והמספרים של אודום מספרים את הסיפור. הוא שיחק רק 50 משחקים, קלע 6.6 נק' ב-35.2% מהשדה ו-25.2% מהשלוש (עונה לפני הוא קלע באחוזים הכי טובים בקריירה שלו), הוריד רק 4.2 ריב', מסר 1.7 אס' והיה בעיקר דמות מזיקה בסגל של המאבס. לקראת סיום העונה הרגילה הוא נכנס לקרב צעקות עם מארק קיובן במחצית של משחק מול ממפיס, וזה היה אקורד הסיום הצורם שלו בטקסס.
עונה לאחר מכן אודום קיבל עוד הזדמנות אצל הקליפרס, אבל הוא כבר הפך לשחקן 9-10 ברוטציה ומחוץ למשחק החלו לצוץ סיפורים בעייתיים. הביטול של תוכנית הריאליטי, הגירושין מקלואי קרדשיאן, השמועות על התמכרות לקראק ולקוקאין. בקיץ של 2013 אודום נתפס על נהיגה בשכרות ובתקשורת החלו להתפרסם סרטונים כמו אלו שכאן למטה. נראה כאילו חגורת ההצלה נטשה אותו לחלוטין.
אודום היה מאז בגמילה, ואפילו שיחק שני משחקים בקאצ'ה לבוראל, אבל אי אפשר להתכחש להתדרדרות שלו. נראה כי עומס הטרגדיות שעברו עליו, ביחד עם הדעיכה שלו על מגרש הכדורסל, שתמיד היה לו סוג של מפלט, האיצו את ההתדרדרות הזו. נקודת השפל הנוכחית, בבית הבושת בנוואדה, הייתה רק עניין של זמן.
נותר רק לקוות בזמן הזה שאודום יתאושש וימצא את הכוחות להחלים, אבל נדמה לי שהסיפור של אודום מחייב אותנו לשאול שאלות. האם שחקן עבר שיצא מן הליגה אחראי לגורלו או שהליגה צריכה לתת לו איזשהו סיוע? האם לליגה יש איזשהו מנגנון שעוזר לשחקנים הללו גם כשהם כבר לא קופצים הכי גבוה או רצים הכי מהר? האם יש דרך למנוע מסיפורים כמו זה של אודום או רוברט סוויפט או אנטואן ווקר להתרחש?
יכול להיות שמדובר בתופעה רחבה יותר שבאמת קשה להתמודד עמה, אבל אין ספק שהמקרה הזה צריך להעלות את השאלות הללו. האם מישהו לוקח אחריות על השחקנים גם אחרי שאור הזרקורים כבה על הקריירה שלהם? האם מישהו נמצא שם כשהם בגיל 35 עם מיליוני דולרים ובלי שום כישורים מלבד להיות גבוהים? או שאולי זה תוצר לוואי בעייתי של החברה האינדיווידואלית שלנו?
לכתבה של נמרוד עופרן על לאמאר אודום במדור "מגרש השדים" לחצו כאן
