בשבוע שעבר כתבתי כאן על מהפכת הסטטיסטיקות המתקדמות ועל המושג ערך מצופה (expected value) מזריקה. ערך מצופה מזריקה הוא הגרסה המשודרגת של אחוזים מהשדה. ערך מצופה מזריקה חוזה בעצם את הסיכוי שהזריקה תכנס בדיוק רב יותר מהמדדים הקיימים היום. אם עד עכשיו התייחסנו לשלשות\זריקות ליד הסל\עונשין, עכשיו אנחנו מכניסים נתונים נוספים למשוואה (ותודה לספורט ויו שמשנים את המשחק) כמו מרחק מדויק מהסל, מרחק השומר הקרוב, כמות הכדרורים לפני הזריקה ועוד. הערך המצופה אמור לתת לנו את אחוזי השדה של שחקן שעולה לזריקה אחרי 3 כדרורים עם שומר צמוד אליו למשל (קובי, אבל בלי שמות), או אחוזי השדה של שחקן שזורק שלשה מטר מאחורי השלוש במרווח של 30 ס"מ מהשומר שלו (קארי, אבל אמרנו בלי שמות). ככל שהערך המצופה מהזריקה הוא יותר גדול, כך הסיכוי שהזריקה תיכנס גדול יותר. כדי לחשב את הערך המצופה כתבתי תוכנה (פרוייקט אישי בתיכון) שעוזרת לסדר את הדאטה. הדאטה נלקח מהשרתים של הNBA (הסבר על דרך החישוב נמצא בכתבה הקודמת).
ההתקפות בליגה עברו להתבסס על הנתונים הללו, כך שאנו רואים הרבה יותר זריקות מחוץ לקשת והרבה ריווח. אבל על ההתקפה כבר דיברנו, ועכשיו נעבור לצד השני של המגרש – ההגנה. ההגנות בליגה מתפתחות כמו אנטי וירוסים למחשב – בכל פעם שנמצא וירוס חדש, נוצר אנטי וירוס שיחסום אותו. כך גם ההגנות בNBA מתפתחות בהתאם להתפתחות של ההתקפות. לפיכך, באופן הגיוני ההגנות הטובות מנסות להרחיק את ההתקפות מקו השלוש ולא לאפשר להן להגיע לזריקות קרובות לטבעת. למרות ההתקדמות הגדולה מעידן הביג מנים ששולטים בליגה, רוב ההגנות עדיין מתבססות על איש גדול בצבע שיכריח את היריבים לזריקת קשות. לכן, בהשוואה לעונה שעברה נתייחס לקבוצות שהחליפו את השומר הדומיננטי שלהן בצבע, ונראה איך ההגנה שלהן הושפעה מכך.
הגרף מתייחס ל4 קבוצות : אינדיאנה, מילווקי, ניו יורק ומינסוטה. כל ה4 החליפו את הקו הפנימי בקיץ. ניתן לראות שנגד אינדיאנה איכות הזריקות עלתה, וגם האחוזים. נגד מילווקי איכות הזריקות עלתה, אבל האחוזים מהשדה של היריבות זינקו בצורה לא פרופורציונלית, מה שמעיד על הגנת פנים רעה (כן גרג מונרו, מדברים אליך). בניו יורק ומיניסוטה לעומת זאת איכות הזריקות של היריבות ירדה, והאחוזים צללו בצורה משמעותית.
מינסוטה היא ללא ספק אחת מהפתעות העונה. אחרי עונת טנקינג שבה היא הייתה אפילו יותר גרועה מפילדלפיה, היא השיגה את מה שרצתה – הבחירה הראשונה בדראפט, ובחרה את קארל-אנתוני טאונס. הזאבים החלו השנה את הדרך בחזרה למעלה, עם חבורת צעירים מוכשרים וכמה וטרנים בדמות קווין גארנט, טיישון פרינס ואנדרה מילר שיעזרו לנווט את הספינה למקום הנכון.
ההגנה של מינסוטה בעונה שעברה הייתה במקום האחרון בליגה, עם יעילות של 109.6. השנה היא במקום ה-13 עם יעילות של 100.4. את ההתקדמות הענקית הזו אפשר לייחס לכמה גורמים, והראשון בהם הוא טאונס.
כמו שאפשר לראות בגרף שלמעלה, השחקנים הבכירים של מינסוטה מאפשרים אחוזים מהשדה נמוכים יותר מאיכות הזריקות, וזה השלב הבא בהגנה טובה – אחרי שמורידים את איכות הזריקות (הערך המצופה), שומרים טובים מצליחים להוריד גם את האחוזים מהשדה מתחת לערך המצופה.
מבין השחקנים החשובים של הטימברוולבס, טאונס גורם לירידה הכי גדולה בערך המצופה. הסנטר הראה את יכולותיו בליגה מהרגע הראשון, כשבמקביל ליכולותיו המגוונות בהתקפה, הוא התבסס כשומר מצוין במגוון הדרכים שדרכן אפשר לשים את הכדור בטבעת. הוא אחד מהרים פרוטקטורים הטובים בליגה בשלב זה של העונה, כשהוא מאפשר ליריביו לקלוע עליו ב-44.6% בלבד ליד הטבעת (שני רק לדריימונד גרין) וחוסם 2.3 כדורים למשחק (מקום 7 בליגה). טאונס הוא גם שומר פוסט מעולה – על אף היותו אחד השחקנים שעושים עליהם הכי הרבה פוסט אפים, יריביו קולעים עליו ב-0.7 נקודות לפוזשן מהפוסט בלבד. לסיום, הזריזות שלו מאפשרת לו להיות שומר טוב בפיק אנד רול.
ביחד עם אנדרו וויגינס, שמתפתח להיות שומר פרימיטר מעולה, ריקי רוביו, שתמיד היה שומר טוב, וקווין גארנט, שלא יכול להזיק בצד הזה של המגרש, מינסוטה הופכת לקבוצת הגנה טובה, וככל שהיא תצבור יותר ניסיון ההגנה שלה תשתפר עוד יותר.
עוד קבוצה שרשמה שיפור גדול בהגנה היא ניו יורק. הניקס עברו מהפך בקיץ, כשהפכו מקבוצת די ליג (במקרה הטוב) לקבוצת NBA לכל דבר ועניין. התהליך הזה הוליד קו קדמי חדש בדמותם של רובין לופז וקריסטפס פורזינגיס. שני השחקנים האלו מהווים מרכיב משמעותי בשיפור הענק של ההגנה – יעילות הגנתית של 109.6 נקודות למאה פוזשנים בעונה שעברה (מקום 28 בליגה), הפכה ליעילות הגנתית של 101.4 (מקום 17 בליגה).
רובין לופז הוא כמובן החשוד העיקרי. לופז, שהיה סנטר הגנתי מצוין בפורטלנד, הגיע לניקס והמשיך לעשות את מה שהוא יודע (חוץ מלהציק למאסקוטס).
לופז שומר על הטבעת ב-51.4%, חוסם 1.2 כדורים למשחק ובעיקר משמש כעוגן בהגנה שלא היה לניקס בעונה שעברה (ג'ייסון סמית', אנדראה ברניאני וסמואל דלמבר לא בדיוק תואמים את ההגדרה).
לופז נהדר, אבל הוא לבדו לא יכול לשפר את ההגנה של הניקס עד כדי כך. האיש שהשפיע על ההגנה של הניקס לא פחות ועדיין עבר קצת מתחת לרדאר (בצד הזה של המגרש) הוא פורזינגיס. ממרומי 221 הסנטימטרים שלו, פורזינגיס הראה עד עכשיו הרבה כישרון בשני צדי המגרש. למרות שההילייטס מתמקדים בהתקפה, הוא משחק טוב גם בהגנה, ומסיר את הדאגות מכך שהוא חסר מסה. הפריק הלטבי מגן על הטבעת ב-50.5%, חוסם 1.8 כדורים למשחק וחוטף 0.7, כשאת כל זה הוא עושה ב-27.5 דקות למשחק בלבד. למרות כל אלה, הסטטיסטיקה הכי מרשימה היא כנראה זאת – כשפורזינגיס על המגרש, הניקס ביעילות הגנתית של 99. כשהוא יורד לספסל המספר יורד ל-104.4. ההפרש הזה הוא הכי גדול בקבוצה, וזה מראה על החשיבות הגדולה שלו בהגנה.
הנתונים האלה יפים, אבל תרומתם של לופז ופורזינגיס לא מסתכמת בזה. העובדה שישנם שני רים פרוטקטורים טובים בצבע מאפשרת לשחקני הקו האחורי לשמור חזק:
כרמלו מציג הגנה טובה מאוד, בעיקר בזכות העובדה שהוא שומר על שחקנים בעמדה 3 ולא 4, כפי שעשה ברוב העונה שעברה כשגם חוסה קלדרון וג'ריאן גראנט הרוקי מציגים הגנה טובה. עוד היבט של הגנת הפרימיטר הוא הגנה על ספוט אפים (מהלכים שנגמרים בקאץ' אנד שוט או שחקן שמקבל כדור וחודר). הניקס ראשונים בהגנה בתחום, כשהם מאפשרים הכי מעט זריקות כאלו עד כה, וכשזריקות כאלו כן נזרקו, הן נכנסו ב-0.78 נקודות לפוזשן בלבד (ראשונים בליגה).
עדיין אפשר למצוא בניקס שרידים לעונה המחפירה בשנה שעברה (לו אדמונסון, לאנס תומאס), אבל בסך הכול אפשר להכריז על כך שהניקס פינו לנטס את תפקיד הקבוצה הכושלת מניו יורק. הניקס במאזן 8-8 (בעונה שעברה הם היו עם 4-12 בשלב הזה של העונה), ונראה שאם כרמלו יתעורר, הם יכולים להתחרות אפילו על מקום בפלייאוף. סוף סוף אפשר להגיד שמשהו טוב קורה במדיסון סקוור גארדן, והעתיד נראה אפילו ורוד יותר. אם להיות יותר ספציפיים, העתיד נראה לטבי רזה בגובה 2.21.
