בשתי הקבוצות שהגיעו לגמר השנה משחקים שניים מהשחקנים הגדולים בדורנו, אי אפשר להתעלם מכך שהם וחבריהם לקבוצה שיהיו על המגרש, בפועל יכניסו את הדבר הכתום העגול הזה לתוך החישוק וייקבעו גורלות. התחושה הזו, שההתמודדות תלויה כל כך בכוכבים הגדולים נגזרת לא רק מהעובדה שהשחקנים עצמם כל כך דומיננטיים ושאנחנו חיים בתקופה בה הפרנצ'ייז פלייר הוא הנכס החשוב ביותר למועדון, אלה גם מכיוון שמשני הצדדים מדובר בסוג כזה של מאמנים, שמאפשרים ורוצים להעניק לנו את התחושה הזו. המאמנים בסדרת הגמר הבאה עלינו לטובה עוד זוכרים טוב מאוד את הקריירה הפעילה שלהם, הם יודעים מה דרוש בשביל לקחת אליפות (קר מתוך 11 הופעות בפלייאוף לאורך הקריירה זכה ב5 אליפויות, ולו מתוך 4 הופעות הצליח לזכות ב2 אליפויות). נראה שמה שדרוש אם כך זה שקט, לא סתם אנחנו מרגישים שהסדרה תקום או תיפול על הפוקוס של לברון או על השלשות של קרי, כי זה מה שהם רוצים שנחשוב, שהשחקנים הם בקדמת הבא, שהם המובילים. אבל בשקט בשקט מאחורי הקלעים לו וקר יעשו הכל בשביל להביא את אותם שחקנים לסיטואציות הנוחות ביותר בשביל להיות מי שהם, ולא טיפה פחות.

 

האישיות

ההגדרה הטובה ביותר לניתוח האישיות של שני המאמנים היא שהם "מאמנים של שחקנים", כיום ג'נרל מנג'רים מבינים שיחסים אישיים, הבנה וחברות זהו נדבך לא פחות חשוב מתרגילים מרשימים או מאזן של 30-11 (סתם דוגמא היפותטית). לכולנו צבט בלב שדיוויד גריפין פיטר את הניסיון של דיוויד בלאט עם המאזן הטוב במזרח לטובת התמימות ויחסי האנוש של טיירון לו, אבל במבחן התוצאות עד עכשיו הוא צדק, הקאבס נראים מחוברים יותר, כאילו כל מה שהם היו צריכים זה עוד חבר לקבוצה ולא איזה ציוני שיגיד להם מי מוציא את האאוט ומתי.

עד עכשיו לו היה פחות או יותר על קרוז קונטרול עד לגמר, הוא לא נתקל ביותר מדיי מהמורות, היחסים האישיים בינו לבין הקבוצה זרמו ונראו מחיוכים מתמיד, במיוחד בחגיגות (נסו לדמיין את דיוויד בלאט בסיטואציה הזו):

 

מעבר להיבט המקצועי בסדרה, לו יצטרך להתמודד עם אינספור לחצים אחרים שעד עכשיו לא הכיר, בראשם עומד לברון ג'יימס. אמנם מערכת היחסים בין הכוכב למאמן הצעיר נראית נהדרת אך כמו בכל זוג, הפרפרים של התחלת הקשר לא יישארו לנצח, המבחן האמתי יגיע במצבי לחץ. אפשר להניח שבגמר זו תהיה הזדמנות נפלאה לבדוק את היכולת של לו להנחיל תורה ולשלוט על הקבוצה שלו ועל הכוכב בפרט במצבים בהם דרושה המשמעת טקטית ולא בהכרח החברות.

בניגוד לטיירון לו הטירון, סטיב קר מגיע אחריי המבחן הגדול ביותר שלו בתור המאמן הראשי של גולדן סטייט מזה שנתיים. אוקלהומה סיטי העלתה את הרף, הצליחה למשוך את הווריורס עד קצה גבול היכולת וגרמה לקר להראות שהוא לא רק חבר שיודע להסביר איך עוברים בחסימות ממש טוב, אלא שהוא גם מנהיג. המנהיגות שקר מקרין היא השוני העיקרי במנטליות של שני המאמנים, זה מרגיש כמו שינוי פנימי שקשה להאמין אם טיירון לו אי פעם יגיע אליו, בעיקר בגלל שזה לא משהו שאפשר ללמוד. כמו בתקופתו בבולס ובספרס בתור שחקן, ההימצאות של קר במועדון מסוים מקרינה שקט, יסודיות וווינריות, אפילו את המצלמה הוא מצליח לכבוש ולגרום לנו לחשוב שהכל יהיה בסדר, מצד אחד צוחק ומתקרב אבל מצד שני מרוחק ובטוח בעצמו.

 

הטקטיקה

אפשר לומר שהפלייבוק של גולדן סטייט הוא לגמרי בצלמו ובדמותו של סטיב קר. כמו שהאישיות של המאמן נותנת חופש ואוטונומיה לשחקנים אך בו זמנים דורשת ומציבה מטרה ברורה, כך התרגילים נותנים מסגרת ברורה של מהלך, אבל מאותו רגע הכל פחות או יותר תלוי בהגנה. ההתקפה של גולדן סטייט כל כך טובה כי היא תמיד לוקחת מה שההגנה נותנת לה. מילת המפתח בעניין הזה היא אופציות, בכל רגע נתון בתרגילים של הווריורס יש שחקן בעל יכולת מסירה עם אינספור אפשרויות התקפיות שנובעות מתנועה בלי כדור וספייסינג.

כמובן שהתרגיל המפורסם והיעיל ביותר בו קר משתמש השנה הוא ההיי פיק אנ רול בין סטף קרי לדריימונד גרין. זה מהלך קטלני שיוצר מלכוד 22 להגנה בעיקר בגלל שני אלמנטים, יכולת הקליעה של קרי אוף דריבל, ויכולת המסירה של דריימונד גרין. אפשר להבין הרבה על הרציונל של קר מהמהלך הזה בגלל כל הנוסחים השונים שהקבוצה מייצרת ממנו תוך כדי משחק, חיתוכים, תנועה בלי כדור ללא הפסקה וערנות התקפית יוצאת דופן.

הנה דוגמא בא קרי מושך דאבל טים לאחר החסימה, גרין מקבל את הכדור ומוצא את בוגוט פנוי מתחת להגנה:

 

ועוד וריאציה שבוצעה בגמר של השנה שעברה ובא ההגנה של קליבלנד מפחדת להתכווץ וכך נוצר נתיב לגרין ללכת עד הטבעת:

 

מעבר לשימוש במהלך כזה או אחר, ההתקפה של הווריורס תלויה מאוד בכך ששני הגבוהים המובילים שלה (כאמור גרין אך גם אנדרו בוגוט) הם מוסרים מצויינים. זה מאפשר לה להריץ המון תנועה ושטף סביב הגבוה שעולה להיי פוסט ומנהל את ההתקפה משם, בדרך כלל שניי הגארדים חוסמים חסימה ללא כדור לשחקני הקו הקדמי כדי שאלו יפתחו אופציות מסירה על קשת השלוש. העובדה שכל ארבעת השחקנים מסוגלים לקלוע מעבר לקשת באחוזים גבוהים (ולפעמים גם חמשתם במידה והגבוה הוא גרין) לא מאפשרת עזרה, מנקה לחלוטין את הצבע ומשאירה מקום לחדירות, חיתוכים ובק-דורים.

הנה מקבץ של דוגמאות מכל הסוגים לאופציות ההתקפיות שנוצרות מהמהלך:

 

אוקלהומה סיטי במשחקים 3-4 בסדרה נגד הווריורס הצליחה להתגבר על הסיכונים השונים שהמהלכים האלה יוצרים בעזרת חילופים אוטומטיים והרכב נמוך, העובדה ששחקניי הת'אנדר כל כך אתלטיים הקשתה על השטף ההתקפי והיעילות של הווריורס.

יהיה מעניין לראות אם לו יהיה מסוגל למצוא את הפתרון הנדרש, לקליבלנד יש שני חורים הגנתיים בדמותם של קיירי אירווינג וקווין לאב ולכן אופציה של חילופים נקודתיים היא לא על הפרק שכן. גמר הNBA הוא נקודת הזמן הקריטית ביותר לבצע התאמות שמנצחות סדרה וייתכן שהקושי ההגנתי יאלץ את לו למצוא פתרונות יצירתיים כדי להחביא את אותם חורים בעמדות 1 ו4. עוד נגזרת ליכולות המסירה הנהדרות של הקו הקדמי של הווריורס היא הדלילות שנוצרת מתחת לסלים של קליבלנד, טריסטן תומפסון הוא הריבאונדר המוביל של הקאבס ובמידה ויעלה עם השחקן שלו להיי פוסט הוא יחסר לקליבלנד בעזרות, מה שיחייב את לו ליצור רוטציות מהירות יותר.

ההתקפה של גולדן סטייט מדהימה, אבל מהצד השני של המגרש מצפה לה עבודה לא קלה בכלל. קליבלנד קולעת את כמות הנקודות השנייה בטיבה בפלייאוף השנה (מיד אחרי גולדן סטייט) והיא עושה זאת ביעילות מדהימה של 47.5% מצטברים מהשדה (גם כן מקום שני בליגה אחריי דטרויט). ההתקפה של קליבלנד בעידן טיירון לו מתבססת על שטף, ובעיקר הקפה של לברון ג'יימס בקלעים מצויינים. אחד המהלכים היעילים של קליבלנד לאורך הפלייאוף הוא מהלך ההורנס הידוע, בו ג'יימס תמיד מקבל את הכדור עם הגב רחוק מהסל על החצי פינה (אם אנחנו רוצים להתפלפל אז על עמדת הelbow). ג'יימס כידוע הוא מוסר מצויין ומהעמדה הזו בעזרת הכוח שלו הוא יכול ליצור בערך מה שבא לו.

הנה כמה דוגמאות ממשחק מספר 4 מול טורנטו, אפשר לראות שההגנה של טורנטו כל כך מפחדת מחדירה שלו, כך שתמיד יש שחקן הגנה על האותיות שמחכה לעזור, מה שמשאיר המון אופציות מסירה בין אם לקלעים או לתנועה בלי כדור:

 

הנקודה הבעייתית מבחינת לו במקרה הזה היא שלגולדן סטייט יש את הכלים לעצור השטף של לברון ג'יימס, הכלי העיקרי מבחינתו של קר הוא כמובן אנדרה איגודאלה, הפורוורד המצויין הוא השומר הטוב ביותר של גולדן סטייט ובגמר בשנה שעברה הצליח להצר את צעדיו של ג'יימס. יהיה מעניין לראות איך לו ייתמודד במידה ומשחק הפוסט ויכולת המסירה של לברון יוגבלו ע"י איגוודאלה, יש לקליבלנד שחקנים יוצרים מהשורה הראשונה כמו קיירי אירווינג כמובן, אבל עד כה בפלייאוף קליבלנד ניזונה ממשחק שוטף וחדירות והוצאות לסט שוטרים שניצבים מחוץ לקשת. בשביל שזה יהיה אפקטיבי, לו חייב שלברון יהיה מקבל ההחלטות.

נתון חשוב נוסף מבחינת טיירון לו בסדרה הזו, הוא ה Offensive Efficiency (מספר נקודות של הקבוצה ל100 פוזשנים) של קבוצתו, כחלק מהשינוי המהותי ביותר שלו יצר עם כניסתו לתפקיד, קליבלנד מדורגת במקום הראשון בפלייאוף בנתון הזה עם קצב מדהים של 116.2 נקודות. בנוסף קליבלנד מובילה את קבוצות הפלייאוף בTrue Shooting Percentage (שקלול אחוזי הקליעה משלוש, שדה ועונשין), מה שזה אומר שבשלושת הסדרות עד כה קליבלנד הצליחה לקלוע בצורה יוצאת דופן ובקצב מסחרר. עד כה בפלייאוף קליבלנד התייצבה מול קבוצות פחות טובות ממנה בנתונים הללו ובשלושת הסדרות היא שלטה ביד רמה. אם זאת לו חייב לזכור שמולו ניצבת הקבוצה המדורגת שנייה בשתי הקטגוריות הללו, קבוצה שגם דוגלת בריצה, קצב מהיר והרבה פוזשנים. יהיה מעניין לראות את התגובה של שני המאמנים לנתון הזה, שתי הקבוצות רואות את הקצב המהיר כדלק, הן מחפשות את הזריקות המהירות והחסימות במעבר. נכון, קשה לראות את לו מנסה לשנות ולהאט את קצב המשחק של קליבלנד דווקא בסדרת הגמר, אבל ייתכן שזה הזמן שלו להפתיע, לשבור את הדרך בה שיחק עד עכשיו ולהתאים את הקצב ההתקפי ליריבה כדי ליצור אנטיתזה לגולדן סטייט. יש לו את הכלים לעשות זאת, לקליבלנד תמיד יש ייתרון שמגולם באפשרות לבודד את לברון באותיות ולצבור נקודות מתחת לסלים, נקודה למחשבה.

 

הפלייאוף הקודם ביסס את מעמדו של קר כמאמן יצירתי אחרי שהצליח לפתור את ממפיס, ובגמר לא היסס לעבור לחמישיות נמוכות שסחפו את כל קבוצות הליגה להוריד סנטימטרים. אולי זה הזמן של לו להראות לנו שהוא מסוגל להיות מנהיג ולהוביל שינוי מנצח, בדיוק כמו המאמן מן העבר השני, לו יהי.