כימיה קבוצתית: התמחות

בספר המעולה  קיצור תולדות האנושות מתאר ד"ר יובל נח הררי את המאבק בין ההומו ספיאנס לאדם הניאנדרטלי. אחד על אחד, הניאנדרטלים היו חזקים בהרבה. אבל למין שלנו הייתה היכולת לשתף פעולה במאסות גדולות, מה שאפשר לקבוצות של 500 בני אדם לנצח קבוצות ניאנדרטלים בסדר גודל דומה. זה בדיוק מה שקורה בכדורסל המודרני. קבוצות, ולא יחידים, מנצחות משחקים. שחקני סטריט בול אגדיים נפלטים מהליגה (זוכרים את הוראס ג'נקינס מירושלים?) ואחרים, מוכשרים פחות, תופסים את מקומם. ושוב השאלה – איך זה קורה? איך קבוצות הופכות ליותר מסכום חלקיהן? אחרי שבטור הקודם בחנו את השאלה הזו ממבט העל של המבנה הקבוצתי, הגיע הזמן לרדת לרזולוציה של השחקן עצמו. בסופו של דבר, לא משנה כמה מעולה יהיה המבנה הקבוצתי, הכול תלוי ב"משתמש הקצה", השחקן הבודד שמבצע את הפעולה. טוב ככל שיהיה גרג פופוביץ' כמאמן, לא הוא זה שמכניס את הכדור לסל. בסופו של דבר אלו פאטי מילס או ג'ונתן סימונס שקולעים יותר נקודות מכפי שהיו קולעים כנראה בכל קבוצה אחרת.

יש כמה גישות שמסבירות את התהליך שעוברים השחקנים, והיום נתחיל מהגישה הפשוטה יותר והפחות ספרסית. התמחות הוא מושג חשוב מתחום הכלכלה, וגם ב-NBA יודעים לנצל את התועלות שלו. לקליבלנד זה הביא אליפות בשנה שעברה.

ההתמחות – קווים לדמותה

התחביב האהוב עליי ב- NBA2K (וגם במנג'ר) היה לנסות לבנות את הקבוצה הטובה ביותר שאפשר מהשחקנים החלשים ביותר. לקחת אליפות עם כוכבים זה קל, אבל איך עושים את זה כשאף שחקן בקבוצה לא עובר את ה-75 רייטינג (מתוך 99)? הפתרון מבוסס על כך שבליגה מסתובבים כמה וכמה שחקנים שגרועים ברוב האספקטים של משחק הכדורסל, אבל ממש מעולים באספקט אחד או שניים. תזרמו איתי רגע עם הרעיון – לוקחים חבורה של שחקנים חד מימדיים ומאפשרים להם להתמקד רק באותה התכונה שהם ממש טובים בה. נגיד, ברוב המקרים הייתי מעדיף את בראדלי ביל על פני ג'יי ג'יי רדיק, אבל בכל האמור בלצאת מאחורי חסימות ולקלוע שלשות ב  Catch-and-Shoot רדיק טוב בהרבה. ועל אף שאין אדם שפוי שייקח כרגע את ג'אליל אוקאפור לפני פורזינגיס, אם התפקיד של אוקאפור בקבוצה מסתכם בלקבל כדור בפוסט ולעשות ממנו נקודות, אז הפרשי הערך בין השניים קטנים בהרבה.

במחשב זה עובד. במציאות זה כמעט אפשרי. הרעיון הוא שלשחקנים מהסוג המתמחה יש כל כך הרבה מגרעות, אם זה ביכולת ליצור מצבי קליעה , בהשתתפות בהתקפה זורמת או בהגנה, שיש צורך להנדס תלכיד מאוד מסוים וייחודי של תכונות, אחרת היריבות ילכו על החסרונות הללו בכל משחק. אלא שקבוצות נוהגות להחזיק שחקן – שניים כאלו לפחות, בדרך כלל לצד כוכב על שלוקח על עצמו את רוב האחריות בהתקפה, והקבוצה שמצליחה להכניס אותם לתבנית הנכונה זוכה בערך מוסף ייחודי.

כמה סוגים שונים של שחקנים מתמחים בליגה:

שחקני ההגנה – דניס רודמן ידע רק לשמור אישית ולהוריד ריבאונדים. וזהו. אפילו לחסום, תכונה אופיינית לפאוור פורוורדים הגנתים, הוא לא היה מסוגל. לחלק מהקבוצות בליגה זה לא מספיק, במיוחד אם צריך חמישה שחקנים לאיים על הסל. לשיקאגו רודמן הגיע מסן אנטוניו, תמורת וויל – 8 נקודות ו6.5 ריבאונדים – פרדו. אבל כשהוא כן התעסק במה שהוא טוב בו, לא היה ריבאונדר טוב ממנו בהיסטוריה המודרנית של ה-NBA, מה שתרם לא מעט לשלושת האליפויות האחרונות של הבולס. אנדרה רוברסון של הת'אנדר הוא הגרסה העדכנית של רודמן, בתוספת היכולת לחסום. התרומה ההתקפית של רוברסון שולית עד לא קיימת, אבל כמה שהוא טוב בהגנה. אלו לא רק המספרים המטורפים של 3.5 חסימות ו-2.5 חטיפות למשחק בפלייאוף האחרון. זו גם התרומה המרכזית שלו להגנת הקלאץ' הנהדרת שהביאה לת'אנדר כמה וכמה ניצחונות העונה. קחו רגע כדי ליהנות משחקן ההגנה המיוחד הזה

קלעי השלשות – ג'יי ג'יי רדיק, קייל קורבר וחבריהם השלשנים הם נכס לכל קבוצה בעלת שחקן ריכוזי, שאוהב להחזיק את הכדור אצלו ויודע למצוא את החברים לקבוצה לזריקה חופשית. קרוב ל-40% מתוך סך הזריקות של רדיק הן זריקות קאטש-אנד-שוט משלוש, והוא קולע אותן ביעילות מדהימה (45-48% בעונות האחרונות). 90% מסלי השדה שלו הגיעו מאסיסטים. אצל קורבר המצב קיצוני בהרבה – בעוד בעונה האחרונה באטלנטה "רק" 53% מהזריקות שלו היו קא"ש לשלוש נקודות, בפלייאוף האחרון עם קליבלנד כל שלוש מתוך ארבע זריקות היו כאלו. ההתמחות הזו לקחה את קורבר, שחקן שנחות ממרבית שחקני ה-NBA האחרים ברוב האספקטים של המשחק עד למשחק האולסטאר ב-2014. בין השנים 2013 ל-2015 הוא קלע את הזריקה הזו ב-50% הצלחה – 1.5 נקודות לזריקה. אז נכון שבעשור האחרון קורבר מעולם לא עבר את ה12 נקודות למשחק, אבל הערך שלו גדול בהרבה מזה. הוא אחד המובילים במדד המשיכה (gravity) שמודד עד כמה שחקן מושך אליו את תשומת הלב של שחקני ההגנה. ואם יש לך שחקן שמחייב את המגן שלו לשים עליו עין תמיד, גם כשהוא בלי הכדור, זה הופך את החיים של האחרים לקלים בהרבה.

שחקני ה 3 & D – עכשיו אנחנו מחברים את כל הטוב הזה ביחד. יש לקבוצות הליגה כמה חלומות רטובים בלילות, אחד המרכזיים שבהם זה למצוא את שחקן ההגנה והשלוש האידיאלי. דני גרין קיבל 40 מיליון ל-4 עונות בספרס (אחרי שעשה להם הנחה). ווס מתיוז' 70 מיליון לאותה תקופה בדאלאס. אלן קראב מקבל 20 מיליון לעונה בפורטלנד. לטרבור אריזה היה תפקיד חשוב ב2 גמרים ואליפות בלייקרס, והוא עדיין שחקן מפתח ביוסטון. הטייפקאסט האידיאלי הוא שחקן כנף סביב ה-2 מטר גובה שקולע מבחוץ ומסוגל הגנתית לחטוף ולשמור על הסקורר של היריבה, ואם הוא גם מסוגל לחתוך לסל – החוזה העצום בדרך, אפילו אם הוא לא ידע להוריד את הכדור לרצפה. מה שגם בעולם החדש כולם יכולים להיות שחקני D & 3 – גם רכזים (פטריק בברלי עושה את זה מעולה), גם גבוהים (מרווין וויליאמס). האתר המעולה nylon calculus ניסו למפות בשנה שעברה ויזואלית את השחקנים מהסוג הזה, ויצא להם גם ככה שחקנים שהם לא בדיוק 3 וכמה שהם ממש לא D…

 

גבוהים מגני טבעת ונוגחי סלים – לקלוע? לא. למסור? גם לא. לכדרר? לא הייתי בונה על זה. אינטליגנציית משחק? המממ….

ככה אמורה הייתה להיראות ישיבת הצוות של המג'יק בקיץ שעבר, רגע לפני שהחתימו את ביסמאק ביומבו עבור 17 מיליון לכל אחת מארבעת העונות הבאות. ביומבו שייך לזן הסנטרים שהם כל כך מוגבלים, אבל שני האספקטים שהם מתמחים בהם כל כך יקרים לקבוצות, שלפעמים זה שווה את כל הטרחה. רק תשאלו את דיאנדרה ג'ורדן כמה רחוק היכולת להטביע אלי-הופים ולחסום יכולה לקחת אותך רחוק בקריירה. הפונקציה המרכזית שהשחקנים הללו מספקים זו הגנה על הטבעת. וכשיש לך גבוה נייד שמסוגל לחסום כמעט כל זריקה בפוטנציה, זה גם מרתיע חודרים אפשריים לצבע ומכסה על חורים ששחקני החוץ מייצרים. התקפית, מדובר בשחקנים שהמהלך ההתקפי הכמעט יחיד שלהם זה להטביע, רצוי מעל הטבעת. וזו יכולה להיות הצלחה ענקית לא פחות מאשר התרסקות עצומה. קלינט קאפלה נתן עונה של 12 נקודות ו-8 ריבאונדים, אבל פר. 36 דקות המספרים שלו שווים 19 נקודות, 12 ריבאונדים וקרוב ל-2 חסימות. קאפלה פורח ליד ובזכות הארדן, דיאנדרה ג'ורדן בזכות כריס פול, ואני מאמין שהמאפיינים המאוד מסוימים יהפכו גם שחקן כמו ביומבו לנשק קטלני ליד רכז ברמה כזו.

לחמישיית האולסטאר עם שני מהלכים

דמאר דרוזן לא אמור להיות ברשימה הזו, נכון? סקורר שקלע 27 נקודות העונה, נבחר לאולסטאר ולחמישיית העונה השלישית. אני גם לא רומז שהסקיל סט שלו קרוב לזה של ביומבו, וגם לא לזה של רדיק. אלא שדרוזן הוא דוגמה מעולה של כמה רחוק אפשר להגיע עם שני טריקים בשרוול. בתור שוטינג גארד ארוך ואתלטי שחי במיד ריינג', דרוזן לא קולע משלוש, יוצר בינוני מינוס ולא שומר גדול.

עד סוף 2013 היה דרוזן ווליום סקורר (קולע הרבה כי זורק הרבה) בקבוצה רעה. אבל בדצמבר 2013, התרחש משהו מעניין. הראפטורס העבירו את אחד השחקנים הבכירים שלהם דאז, רודי גיי, תמורת חבילה של שחקנים משלימים בעלי ערך שולי. כשנותנים שחקן טוב יותר ממה שמקבלים זה אמור להחליש את הקבוצה באופן תיאורטי. אבל לא תמיד זה מה שקורה, ואצל טורונטו התרחשה בדיוק התופעה ההפוכה. אחרי התחלה של 12-6, הראפטורס ניצחו כמעט 70% מהמשחקים אחרי הטרייד על גיי בדרך למאזן 34-48 והמקום השלישי במזרח. חלק מהשינוי נבע בשינוי בסגנון המשחק של דרוזן, שהוא כאמור שחקן שאוהב את חצי המרחק ואוהב לעלות לזריקות מכדרור, או ללכת לסל ולסחוט את העברה. שזה קצת כמו רודי גיי, בעצם. שימו לב לטרנספורמציה שעבר דרוזן מאז העזיבה של גיי

	14\13 עם גיי	ללא גיי 14\13	עונת 17\16
פול אפס מחצי מרחק (למשחק)	5.9	7.3	10.3
שלשות ב catch-and-shoot (למשחק)	3	1.8	1.1
זריקות עונשין (למשחק)	5.8	8.5	8.7

 

אפשר להניח שדרוזן היה משתפר בכל מקרה, אבל כשיש לך שחקן בקבוצה בעמדה דומה, בעל מאפיינים דומים, מישהו יהיה חייב להתאים את סגנון המשחק שלו. שחקנים מגוונים יותר יכולים לעשות זאת. שחקנים שהמשחק שלהם נשען על פעולות מאוד מסוימות – פחות. דרוזן מצא את הנישה שלו והתמחה בה באופן הטוב ביותר שאפשר (עד שמגיע הפלייאוף, ואז החד מימדיות בעוכריו). יש עוד שחקנים שמסוגלים להגיע לרמה הזו, אם רק יקבלו הזדמנות דומה להתמקד במה שהם יודעים לעשות הכי טוב.

אליפות בהתמחות

יש שתי קבוצות צמרת שבונות מסביב לכוכב שלהן סגלים של שחקנים מהסוג המתמחה. אחת מהן היא יוסטון, שבאופן אידיאלי הייתה מציבה מסביב להארדן ("כולם כאן חוץ ממני ומדוויט רול פליירס") שחקני 3 & D וגבוהים מוביליים. השנייה, עליה נרחיב את הדיבור, זו קליבלנד. בשנה שעברה הכדורסל שמבוסס על לברון ג'יימס בראש ההיררכיה ועל קיירי אירווינג כיוצר המשני הביא לקאבס את האליפות. השנה הקאבס לקחו את הכדורסל הזה צעד אחד רחוק יותר – מלבד קיירי אירווינג, בגדול כל מי שהוא לא לברון ניזון מלברון ומהפעולות שלו. הקאבס הוסיפו את קייל קורבר על מנת להשלים את מצבת קלעי הקאטש-אנד-שוט שלהם, ומתחת לסל היה זה טריסטן תומפסון שסיים קרוב לטבעת. התלות הזו היא גם מה שגרם לקאבס להתפרק בגמר בדקות הבודדות ללא לברון. קשה עד בלתי אפשרי לשחקנים לפתח סגנון משחק תלותי ב-40 ומשהו דקות, ואז להפוך ליוזמים מוצלחים לכמה דקות בודדות. כדי להבין את הקיצוניות, שימו לב להשוואה הבאה בין ארבעה שחקנים בקאבס ובווריורס – השחקנים שממוקמים 3-6 מבחינת כמות זריקות בקבוצה, אחרי שהורדנו את שני המובילים מהמשוואה. הגרף מראה מה אחוז הזריקות של שחקן שהוא לוקח כשלשות קאטש-אנד-שוט או כזריקות קרובות לסל, מתוך כל הזריקות מהשדה שהוא זורק

מתוך ארבעת השחקנים של קליבלנד, רק קווין לאב הוא יחסית מאוזן מבחינת הזריקות שהוא זורק. וגם שם, מצחיק ועצוב בו זמנית לראות את שחקן הפוסט המעולה ממינסוטה הופך בעיקר לקלעי שלשות. תפקידם של השלושה האחרים ברור מאוד – או שהם זורקים שלשות שמישהו סידר להם (קרוב ל-60% אצל ג'יי אר סמית', יותר מ-75% אצל קורבר), או שהם מסיימים מתחת לסל. מאוד צפוי, ומאוד תלוי במישהו אחר שיצור להם. אתם כבר יודעים מי.

להבדיל, אצל הלוחמים הסיטואציה הרבה יותר מאוזנת. קליי תומפסון, לכאורה קלעי שלשות, דווקא זורק בצורה מאוזנת מכל סוגי הזריקות ומכל הטווחים (גם מה שהגרף לא מראה). אותו דבר לגבי אנדרה איגואדלה ואיאן קלארק. ואלו רק סוגי הזריקות. כאשר מכניסים פנימה את החלק שלהם בעשיית המשחק, מה שמתבטא למשל במספר האסיסטים, רואים עד כמה ההתקפה של גולדן סטייט הייתה מגוונת יותר וכוללת השתתפות פעילה מצד יותר שחקנים.

קובי בראיינט, בפרויקט שלו קנבס, תפס בדיוק את מהות ההבדל בין השתיים

 

מבט לעתיד

התמחות היא דרך לגיטימית להוציא מהשלם יותר מסכום חלקיו, דרך כך שכל אחד מתרכז לעשות את מה שהוא טוב בו ונמנע ממה שהוא פחות טוב בו. כמו שכבר נכתב בטור הקודם ובזה, היא יעילה במיוחד במבנה היררכי, כשיש כוכב או שניים שמנצחים על המקהלה. השיטה הזו הביאה את קליבלנד למאזן 1-12 עד לגמר ואת יוסטון, שהייתה אמורה לגרד פלייאוף, למאזן השלישי בטיבו בליגה. הבעיה של שתי הקבוצות הללו הוא שהן פגשו בדרך בשתיים אחרות בעלות סגנון שונה. בגולדן סטייט וסן אנטוניו גם השחקנים הפחות טובים הם שותפים מלאים לדרך שבה משחקת הקבוצה. המבנה הקבוצתי שלהם, שמתבסס על שיתוף ותיאום מסוג שונה, מעלה את הכדורסל לרמה אחרת, עילאית. זה מה שהביא את גולדן סטייט של השנה שעברה, לא בהכרח מוכשרת מבחינת סגל השחקנים מקליבלנד הנוכחית, למאזן הטוב בהיסטוריה. זה מה שמבדיל את הספרס כמועדון כבר לא מעט שנים. זה מה שהביא את בוסטון להיות אחת מ-4 האחרונות לשחק בפלייאוף. הטור הבא יעסוק בדיוק בקבוצות הללו. על המודל הדינאמי של הכימיה הקבוצתית, ועל למה כל כך מעט קבוצות הצליחו ליישם אותו במרוצת השנים (ולא שכל כך הרבה קבוצות ניסו).