התבגרות לתפארת

הנצחון של אוקלהומה סיטי ת'אנדר על סן אנטוניו ספרס הוא הפתעה עצומה. לא כי זה לא בתחום הסביר, ולא כי מזלזלים בת'אנדר. בגלל 2 דברים:

1. סן אנטוניו קבוצה של 67 נצחונות. היא אמנם הייתה רק במקום השני בליגה, אבל עדיין מדובר על מאזן שהיסטורית נחשב לקבוצת על. רק קבוצה אחת שהגיעה למאזן הזה לא הצליחה לזכות באליפות, דאלאס של 2007. הספרס הופכים לקבוצה השניה.

2. בגלל המיתוסים שסביבם אנחנו חיים את הליגה. היה צריך לשבור 2 בשביל שהסדרה הזו תגמר כמו שהיא נגמרה: המיתוס של הספרס, והמיתוס של אוקלהומה סיטי.

 

המיתוס של סן אנטוניו כל כך מבוסס וכל כך חזק, שהוא ממש גורם לנו להתעלם מהמציאות. הספרס ווינרים, הספרס תמיד יגיעו לשיא בפלייאוף, ויש להם את המאמן הכי טוב בליגה. המציאות שונה לחלוטין. אי אפשר לקחת מהם 5 אליפויות, אבל זה לא הפעם הראשונה שהם מפסידים בפלייאוף בסדרה שבה הם אמורים לנצח. 2015 נגד הקליפרס, 2011 נגד ממפיס, 2010 נגד פיניקס. ב2013 האליפות הייתה במרחק מהלך אחד, וגם את זה הם הצליחו להפסיד. זה לא הופך אותם ללוזרים. אפילו לא קרוב. אבל הם לא הבולס של מייקל, קבוצה שהיא בלתי מנוצחת. במיתוס ובמציאות. כל פלייאוף הם מפחידים מחדש, כל פלייאוף שוכחים להם את הפאשלה של העונה הקודמת. יכול מאוד להיות שבעונה הבאה הם יחזרו וייקחו עוד אליפות. יכול להיות שהם גם יעופו בסיבוב הראשון.

 

בזמן שהמיתוס של סן אנטוניו פשוט לא נכון, אוקלהומה סיטי שברו את המיתוס שלהם. הם התבגרו, הם השתנו, וכל התהליך הזה קורה תוך כדי הפלייאוף. מה שלא קרה בעונה הרגילה, מתרחש ממש עכשיו. הם תמיד היו מספיק טובים בשביל להתקדם, תמיד בחמישיה הטובה של הליגה. בפלייאוף הנוכחי הם מראים שאולי אפילו יש להם את מה שצריך כדי ללכת עד הסוף. המשוכות גבוהות, ובסוף הטור נדבר על המשוכה הבאה שלהם.

 

להתבגר ולהתגבר

 

ממשחק למשחק, אוקלהומה סיטי הפכה לקבוצה טובה יותר. זה התחיל עוד בסיבוב הראשון, אבל מול דאלאס זו הייתה רמה אחרת של כדורסל. במשחק הראשון בסדרה הת'אנדר בכלל לא נראו שווי כוחות. אף אחד לא שמר וההתקפה נראתה רע נגד ההגנה של הספרס. זה היה השיעור הראשון של הת'אנדר בפלייאוף הנוכחי. נגד דאלאס יכולת רעה כמעט הספיקה להם לנצחון. נגד סן אנטוניו יכולת רעה לא תספיק לכלום. הם חייבים להיות מפוקסים 48 דקות, חייבים להביא הכל ולתת הכל.

 

במשחק השני ראינו את הבעיה שליוותה את הת'אנדר כל העונה הנוכחית. התפרקות ברבע הרביעי. 13.5 השניות האחרונות של המשחק היו טראומתיות עבור אוהדי ושחקני הת'אנדר. יותר מדי פעמים העונה הם הפסידו כאלה משחקים. אלא שהפעם אלילת המזל הייתה איתם. הת'אנדר עשו כל כך הרבה טעויות ב13.5 השניות האלו, ועדיין נצחו. דיון וייטרס, שחקן שהוכתר כשחקן הטיפש ביקום יותר מפעם אחת, שוב כמעט הרג את הקבוצה שלו עם שטות שאף אחד לא חשב שאפשרית. כמה טעויות אפשר לעשות בהוצאת חוץ? ועדיין הם נצחו. הנצחון הזה, אולי שחרר את הטראומה, אולי גרם לקבוצה להאמין בעצמה, אולי אפילו גרם לוייטרס להתחיל לשחק כדורסל.

 

במשחק השלישי ראינו את הדילמה שמלווה את הת'אנדר מתחילת ימי ווסטברוק-דוראנט. הסקורר הכי טוב בליגה, לא נוגע מספיק בכדור. ווסטברוק משתולל עם 31 זריקות, קולע רק 10, בזמן שדוראנט זורק רק 18 פעמים, וגם הוא קולע 10 מתוכם. מ2011 לווסטברוק יש משחק או שניים כאלו שהוא מחרב. בדרך כלל זה תחילת הסוף. אלא שכאן קיבלנו שינוי כפול בעלילה.

 

במשחק 4 ווסטברוק חיפש ליצור לקבוצה ולא לעצמו. הוא אמנם זרק 18 פעמים, אבל עדיין מסר 15 אסיסטים, ובסיום, ידע לנתב את הכדור לדוראנט פעם אחרי פעם. כשווסטברוק נותן, לדוראנט הרבה יותר קל לקחת. משוחררים מאימת הרבע הרביעי הת'אנדר רצו בסיום 10-0 כדי לנצח את המשחק, אבל הסיפור של ווסטברוק לא נגמר פה. החצי הראשון של משחק 5 הראה שווסטברוק עדיין מחפש את עצמו. היו לו 6 איבודים והמון מהלכים חצי שבורים. מהלכים שהוא רגיל ללכת לסל אבל עוצר רגע לחשוב, מחפש משהו אחר. בחצי השני ווסטברוק הפסיק לחשוב וחזר להיות ראסל. הלך באגרסיביות לסל, להשיג נקודות. לא אחת זה לירות לת'אנדר ברגל, אלא שאי אפשר לבקש ממנו שהיות מי שהוא לא. דווקא העובדה שהוא הפסיק לחשוב על מהלכים איפשרה לו למסור יותר אסיסטים, והוא איבד רק 2 כדורים. ברבע הרביעי ווסטברוק ודוראנט הופיעו, קוואי ולאמרכוס לא, וזה עשה את ההבדל. המהלך האחרון, הוצאת החוץ של וייטרס היה תיקון יפה למה שקרה במשחק 2 (לא לשופטים, הם המשיכו לטעות).

 

דילמת ד"ר ראסל ומיסטר ווסטברוק תמשיך להשפיע על אוקלהומה סיטי גם בסדרה הבאה. העניין הוא שלנסות להפוך את ווסטברוק לכריס פול זה להוציא ממנו את העוקץ. לבקש ממנו להיות מי שהוא לא. אפשר (וצריך) לדרוש ממנו לשמור. אפשר (וצריך) לדרוש ממנו לחלוק את הכדור. אי אפשר לנהל אותו ולהתחשבן איתו על כל התקפה שבה הוא היה היחיד שנגע בכדור. אי אפשר להתחשבן איתו על כל פעם שהוא לקח על עצמו אחריות. בטח לא במהלך פלייאוף אינטנסיבי.

 

משחק 6 כבר היה קרנבל. הספרס שהגיעו מוכנים מנטלית לסדרה נשברו. אוקלהומה סיטי עבדה כמו שעון שוויצרי. אפילו רוברסון קלע סוף סוף, וזה בעיקר הבטחון. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה נגד הווריורס.

 

כמה דברים נוספים שקרו בת'אנדר וחשוב לציין:

1. סטיבן אדאמס – השבית לחלוטין את כל מי שהוא לא אולדריג', שלט בלוחות, תרם בהתפקה, וסיים כל משחק עם דאבל דאבל. מה אפשר לבקש יותר?

2. אנאס קאנטר – אם הניו זילנדי הפתיע בהתקפה, הטורקי הפתיע בהגנה. דונובן השאיר אותו על המגרש ברבע הרביעי בלי לשלם את המחיר. חמישיה שכללה את דוראנט, קאנטר ואדאמס זה חמישיה גבוהה מאוד שפשוט שלטה בצבע. קאנטר ווייטרס נתנו אופציות התקפיות לדוראנט וווסטברוק, ולא איפשרה להגנה לעזור מהם.

3. דיון וייטרס – דונובן חיפש את ה2 שיכול לתרום בשני צידי המגרש (ונתעלם לרגע מהתצוגה ההתקפית של רוברסון במשחק 6) ומצא את וייטרס. הגנה נפלאה, משחק אחראי בהתקפה, לא לוקח על עצמו יותר מדי.

*את 3 הנקודות ציינתי בפריוויו כמה שיכול לתת לOKC נצחון (תחליפו את אדאמס באיבקה). אני חשבתי שבמקרה הטוב דונובן יוציא 1 מ3. הוא הוציא 3 מ3, וזה סופר מרשים.

4. לת'אנדר היו המון התקפות של 1-4. 1 מתקיף, 4 מסתכלים. אלא שלקראת סיומי משחקים ראינו משהו קצת אחר. במקום לתת לדוראנט את הכדור ולהסתכל, ראינו אותו רץ דרך חסימות. ראינו אותו מקבל את הכדור בפוסט, איפה שיש לו יתרון על השומר. ראינו את הת'אנדר עובדים כדי להגדיל את היתרון הטבעי של דוראנט. אם הם ימשיכו לעשות את זה הם יהפכו אותו לבלתי עציר.

5. בילי דונובן – אחרי שכבר כמעט הוכתר לסקוט ברוקס 2, דונובן הוכיח שהוא לא. עזבו אותו מהעונה הרגילה, לא בשביל זה הביאו אותו. בפלייאוף הוא משנה, עושה, עובד. במשחק הראשון הוא נראה אובד עצות על הספסל. במשחק השני הוא התאקלם. סדרה נפלאה שלו שבא הוא הוכיח שיש לו מה למכור גם ברמה הזו, מול אחד המאמנים הגדולים בליגה. אני מניח שאחרי משחק 1 הוא שמח מאוד שהוא לא בטורניר הNCAA ושיש סדרה. 

 

התבגרו מדי

 

בספורט ראוי לתת את הקרדיט למנצחים, אבל כמה מילים גם על המפסידים. הספרס סיגלו לעצמם סגנון משחק שונה השנה, אבל שמרו על כמה מאפיינים מהעבר. הנעת הכדור נשארה, אלא שזו הפכה לאימפוטנטית משהו. יש התקפות שחמישה שחקנים נוגעים בכדור, ואז מישהו משחק אחד על אחד. יעידו על כך מספר האסיסטים של הספרס (במשחקים 2-6 היו להם 17 בממוצע. במשחק 1 לבד הם מסרו 39). אלא שזה לא רק זה, זה גם המחסור החמור בקליעה. בלי קלעים, הנעת הכדור לא תעבוד. אחרי המשחק הראשון וככל שהסדרה נמשכה, הת'אנדר התמקדו בלצופף את הצבע. למנוע חדירות והכנסות כדור.

 

בזמן ששחקני המשנה של הת'אנדר התעלו, אלה של הספרס נעלמו. פארקר הזכיר ימים יפים יותר, ואפילו גרין חיבר כמה צליפות שהשכיחו את העונה האחרונה, אבל איפה כל השאר? ווסט ודיאו לא פגעו, עד כדי כך שדיאו נעלם מהרוטציה. דאנקן הפסיד לאדאמס בקרב על הסלים והיו לו משחקים שהיה מעדיף לשכוח (משחק 4 עם 0 זריקות לסל). הספסל של הספרס בכל משחק הכניס אותם לפיגור, ובמשחק האחרון לבור.

 

זה אולי מסביר למה פופוביץ' שלח את קווין מרטין ובובאן מריאנוביץ' לשחק במשחק האחרון. יותר פאניקה מזה אי אפשר, ופופוביץ' שידר לשחקנים שלו שהוא לא סומך עליהם. מרטין היה כל כך חלוד שהצליח לחטוף גג מפוי ולהחטיא שלשה חופשית בקילומטרים. אדאמס עשה ממריאנוביץ' צחוק. לא היה מקום לשניהם על הפארקט, בטח לא בזמן שהמשחק עדיין היה חי. התגובה הזו של פופוביץ' הייתה מפתיעה, ובניגוד לתמונה של דונובן אובד העצות מהמשחק הראשון, הייתה אובדן עצות אמיתי. לא מרטין הוא האיש שיציל את המולדת.

 

הגמר

 

וכמה מילים על הגמר. לת'אנדר עדיין יש עבודה, אבל כרגע זה מסתמן כסדרה שיכולה בכיף ללכת ל7 משחקים (כיף לאוהדים ולשחקני קליבלנד). ווסטברוק חייב להתחיל לשמור. פארקר עבר אותו כאילו הוא הארדן. קרי וקליי יעשו מזה מטעמים. החמישיה הגבוהה של אוקלהומה סיטי (דוראנט, קאנטר, אדאמס) תהיה ניסוי מעניין נגד החמישיה הנמוכה של גולדן סטייט. הווריורס התקשו בריבאונד נגד פורטלנד, נגד הת'אנדר זה יהיה הרבה יותר קשה.