אחרי עונה מלאה רצפי נצחנות בלתי נגמרים, שיקגו של ג'ורדן, שיאים שגולדן סטייט/סטף קארי שברו, הפתעות נעימות כמו פורטלנד ואכזבות כמו ניו אורלינס ושיקגו, עוד פחות משבועיים תתחיל התקופה הכיפית ביותר לכל אוהד כדורסל והיא כמובן תקופת הפלייאוף.הפלייאוף הקודם מלמד אותנו את חשיבותו של הספסל. זה של יוסטון ניצח את הקליפרס במשחק השישי, ואולי המחסור של הקליפרס בספסל זה מה שעלה להם בסדרה. קליבלנד לא הייתה מגיעה לגמר אם לא היו לה מחליפים ראויים, אחרי שהפותחים נפלו בזה אחרי זה. וכמובן העובדה שהMVP של הגמר היה שחקן שכל העונה עלה מהספסל של גולדן סטייט. פרס השחקן השישי הוא פרס שמוקיר את הספסל מצד אחד, מצד שני הוא מחפש את זה שבלט מעל כולם. את המנהיג האחד שיודע לנתב את האנרגיה מהספסל לכיוון הנכון, את הסקורר שכל פעם נכנס ומשנה את המשחק, ואולי השנה (בעקבות התפתחות הסטטיסטיקה) את השחקן שהופך את ההגנה על פיה. בעונה בה המזרח מוציא קבוצות מעולות לפלייאוף, התחרות על פרס השחקן השישי של העונה נעשית צמודה מתמיד.
שימו לב, כדי להיות זכאים לפרס, שחקנים צריכים לעלות מהספסל יותר ממחצית מהמשחקים ששיחקו. בעבר זה היה קטצ' 22 שכן שחקנים היו צריכים להיות טובים, אבל לא מספיק טובים כדי שיקדמו אותם לחמישיה. עם ההתפתחות של הכדורסל, מאמנים לקחו שחקני חמישיה ושמו אותם על הספסל בשביל שיהיה להם קלף שינוי כשיצטרכו אותו. שחקנים כמו ג'ינובילי, איגודלה, קרופורד. אלה הפכו מיידית למועמדים מובילים לפרס.
אלה השחקן שכמעט נכנסו:
אנדרה איגודאלה (גולדן סטייט ווריורס)
7.3 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים ו-1.2 חטיפות. עלה מהספסל ב59 מתוך 60 המשחקים ששיחק.
גולדן סטייט הולכים להשתלט על כל שיא ונתון שהוא בליגה, אז מה חשבתם, שלא יהיה שחקן ספסל שלהם שמגיע לדיון הזה? אחרי סדרת גמר חלומית מול לברון ג'יימס, האיש שאמר שכשהוא יגדל הוא ירצה להיות סטף קארי היה עסוק בלהיות עצמו, וטוב מאוד שכך. הווריורס מחזיקים במאזן 55-5 בכל 60 המשחקים בהם שיחק, לעומת 14-3 בלעדיו. איגודלה הוא גיים צ'יינג'ר, ולמרות שהוא עולה מהספסל הוא משחק דקות של שחקן חמישיה לכל דבר ועניין. כשהמשחק על הקו הוא יהיה שם בהגנה ובהתקפה, ואין לו בעיה לקחת זריקות מכריעות.
אפילו העונשין שהוא התחום החלש שלו, כשהמשחק על הקו, אין ספק בכלל שזה יכנס
אז למה הוא לא נכנס? קודם כל כי החמישיה של הווריורס טובה מדי, והרבה פעמים לא ממש צריכים לשנות את המשחק. חוץ מזה שהספסל של הווריורס טוב מדי, ולפעמים יש אחרים שגונבים את אור הזרקורים מאיגודלה (ליבינגסטון, בארבוסה, ספייטס). בעונה בה יותר מדי שחקני ספסל מגדירים מחדש את חשיבותו של השחקן השישי, יש כאלה שיותר מגיע להם. אוהדי הווריורס יצליחו להתגבר על זה.
דארן קוליסון (סקרמנטו קינגס):
13.7 נקודות, 4.2 אסיסטים, 2.3 ריבאונדים. עלה מהספסל ב-59 משחקים מתוך ה72 ששיחק.
ההתנהלות של הקינגס היא אחד הסיפורים המצחיקים העונה, אלא אם כן אתם אוהדים שלה (כמוני). הם כל כך גרועים שאפילו מהלך פשוט של לפטר את המאמן לא צלח בידם. פלייאוף? פחחחחח. בקיץ הם הביאו את ראג'ון רונדו לעמדת הרכז הפותח, על חשבון דארן קוליסון. קוליסון חתם רק בקיץ שעבר, עם הבטחה שיהיה הרכז הפותח של הקבוצה. הוא אמנם שונמך לספסל, אבל הפסיד רק 4 דקות משחק מהעונה שעברה. ההרכב הכי טוב ואחראי של סקרמנטו כלל אותו לצד ראג'ון רונדו בקו האחורי של הקבוצה. בחודש פברואר הוא הגיע לשיאו כשהוא רשם 16.5 נקודות למשחק מהספסל ב-60% מהשדה. הוא עדיין בסקרמנטו, אז אפשר לציין, אבל אף אחד לא ישקול אותו ברצינות לפרס.
אנאס קאנטר (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
12.4 נקודות, 7.9 ריבאונדים ו-58% מהשדה ב-71 משחקים, כולם מהספסל
בחירה מספר 3 בדראפט שכלל את קליי תומפסון, ברנדון נייט, קמבה ווקר, רג'י ג'קסון וקוואי לנארד (מה נסגר באותו ערב עם הגנ'רל מנג'רים?). בקיץ פורטלנד החתימה אותו על חוזה של 70 מליון דולר, והכריחו את הת'אנדר להשוות, ולשלם לשחקן ספסל שלא שומר יותר מדי כסף. המספרים ההתקפיים שלו מצויינים, בטח לשחקן ספסל. הבעיה היא שמה שהוא עושה בהתקפה הוא מחזיר בהגנה עם ריבית. כנראה זו הסיבה שנגר כמו סטיבן אדאמס מועדף על פניו בחמישיה וברגעי ההכרעה (לא שזה עוזר לת'אנדר שהיא קבוצת הרבע הרביעי הגרועה בליגה – הכי הרבה משחקים שהם הובילו בתחילת הרבע והפסידו). הוא הרבה יותר אקטיבי השנה, כיף כששחקן כמו קווין דוראנט דוחף אותך קדימה.
טופ 5:
5. אוון טרנר (בוסטון סלטיקס)
10.5 נקודות, 4.4 אסיסטים ו-4.9 ריבאונדים. עלה מהספסל ב65 מתוך 77 המשחקים ששיחק.
בעונה שעברה אייזיה תומאס הגיע לסלטיקס בטרייד דדליין והוביל את הקבוצה לפלייאוף, אחרי שאף אחד לא נתן לה סיכוי לכלום לפני ואחרי הטרייד של רונדו. את הדבר הזה הוא עשה מהספסל, אבל חצי העונה הזו לא הספיקה מול לו וויליאמס של טורונטו. אולי השנה יראו תואר אישי בבוסטון?
אוון טרנר הוא מהשחקנים האלה שיודעים לעשות הכל על המגרש. אתלטים, שומרים, יודעים לנהל משחק ואופציה שאפשר לסמוך עליה בהתקפה (כל עוד הוא לא מטנף מקו השלוש, 22% למען השם). אחרי שהיה נראה כי טרנר לא יתאושש מהבלאגן הנוראי שהיה לו אז באינדיאנה עם לאנס סטיבנסון, הוא מצא תפקיד בשבילו בליגה מהספסל של בראד סטיבנס, שידע בדיוק איך להשתמש בו ומתי.
הסטטיסטיקה המתקדמת לא עובדת לזכותו של טרנר. עם יחס 'פלוס/מינוס אמיתי' מהגרועים בליגה כולה (מקום 283, מקום אחד לפניו נמצא אנתוני בנט), הסיכויים לזכייה צוללים, אבל הסטטיסטיקה לפעמים גם משקרת. לאוון טרנר יש חלק גדול בהצלחה של הסלטיקס העונה.
4. ג'מאל קרופורד (לוס אנג'לס קליפרס)
14 נקודות, 2.3 אסיסטים ו-1.8 ריבאונדים. עלה מהספסל ב-72 משחקים מתוך ה76 ששיחק.
האם ג'יי קרוסאובר יהיה הראשון בהיסטוריה לזכות בתואר שלוש פעמים? המצב של הקליפרס יכול מאוד לעזור לו לעשות את זה. אחרי עונה בה הקליפרס הגיעו עם הסגל הכי נוצץ שהיו יכולים למצוא במהלך הקיץ, הכל התחיל להתפרק. לאנס סטיבנסון הוכיח שמה שקרה בשארלוט לא היה מקרי, וג'וש סמית' הוכיח שהצעד הכי נכון שקבוצה יכולה לעשות זה להפטר ממנו. הפציעה של בלייק גריפין, ואז הפציעה השניה ההזויה של בלייק גריפין(שבר את היד בקטטה עם איש תחזוקה), הגדילה את הצורך בקרופורד.
פול, ג'ורדן ורדיק עשו את שלהם, אבל בלי הנקודות של קרופורד (ספק הנקודות השלישי בתקופה שבלייק נעדר אחרי פול ורדיק) זה לא היה עובד. גם בגיל 35 קרופורד הוא אחד מהסקוררים הטובים בליגה. הוא קצת בדעיכה מבחינת מספרים, אבל היה ונשאר ספק הנקודות העיקרי של הקליפרס מהספסל בדיוק ברגעים שהם צריכים אותן.
3. קורי ג'וזף (טורונטו ראפטורס)
8.5 נקודות, 3.1 אסיסטים, 2.6 ריבאונדים. עלה מהספסל ב-72 משחקים מתוך ה75 ששיחק.
לא מעט גבות הורמו כשהראפטורס הבטיחו לג'וזף חוזה ל-4 שנים בשווי 30 מליון דולר, אבל מאסאי יוג'ירי הלך ידע למה הוא משלם. אחרי 4 עונות בהן ג'וזף נאבק עם פטי מילס על תפקיד הרכז השני בסן אנטוניו (הפסיד רוב הזמן) הוא יצא מבית הספר של פופוביץ' מוכן לתפקיד בקבוצה אחרת. הראפטורס קוטפים את הפירות וקיבלו שחקן שסוגר משחקים לצד קייל לאורי ודמאר דרוזן.
אף על פי שראה, סטטיסטית לפחות, עונות טובות יותר פר 36 דקות בסן אנטוניו, הירידה במספרים לא משקפת כמה קשים החיים שהוא עושה לשחקן עליו הוא שומר. מדובר בגארד הגנתי מצויין, ומוביל כדור אחראי (יחס אסיסטים/איבודים של 2.4). אחרי שבעונה שעברה לו וויליאמס ההתקפי הביא את הפרס לטורונטו, אולי קורי ג'וזף ישמור עליו, הפעם על התרומה ההגנתית שלו.
2. וויל בארטון (דנבר נאגטס)
14.6 נקודות, 5.9 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים. עלה מהספסל ב-77 משחקים תוך ה78 ששיחק.
WILL THE THRILL HAS NO CHILL. זה מה שאוהדי דנבר אומרים כל העונה על חביב הקהל החדש של הנאגטס. אחרי שלא באמת קיבל הזדמנות במדי הבלייזרס, בארטון הגיע לדנבר נאגטס במסגרת הטרייד ההוא על ארון אפללו, והעונה הוא הפך לאחד משחקני הספסל המובילים בליגה. וויל בארטון הפך לסיפור החם של דנבר השנה. בארטון הוא הקלע השני בדנבר (אחרי גאלינרי). הוא קולע את ה-14.6 שלו ב43% מהשדה ו-35% מקו השלוש. בארטון בהחלט ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כשווילסון צ'נדלר סיים את העונה עוד לפני שהתחילה, ואת המחמאות מהמאמן מייקל מאלון הוא מקבל כל משחק שני.
הבעיה היחידה עם וויל בארטון ומה שעלול להרוס לו את הזכייה בתואר היא המאזן של הנאגטס. דנבר עם מאזן 32 – 46 ולא באמת התמודדה על הפלייאוף. מבחינת מספרים אין ראוי ממנו.
1. ג'רמי לין (שארלוט הורנטס)
11.7 נקודות, 3.2 ריבאונדים ו-2.9 אסיסטים. עלה מהספסל ב61 משחקים מתוך ה72 ששיחק.
בקיץ האחרון ג'רמי לין הגיע לשארלוט כשחקן חופשי. אחרי עונה מזעזעת בלוס אנג'לס, הלינסאניטי נשכח והביקוש בקיץ לא היה גדול. לין החליט להגיע לשארלוט עם חוזה צנוע והידיעה שהוא יהיה רכז שני. לין בה לעזור לנצח, וגם העובדה שהשומרים של האולם לא מזהים אותו ולא תמיד נותנים לו להכנס, לא מפריעה לו. להיפך, לין מגלה חוש הומור עצמי מאוד מפותח בכל מה שקשור למעמדו בNBA.
לין מחזיק בפלוס 7.4 במדד ה+- כששארלוט מנצחים, אבל יותר מהכל, הוא עולה מהספסל על תקן המבוגר אחראי. עמדת השוטינג גארד של שארלוט בעייתית. גם אחרי טרייד על שחקן נפלא כמו קורטני לי (שלא מוצא את עצמו עדיין בשארלוט), החמישייה שסוגרת משחקים כוללת את הקו האחורי של קמבה ווקר וג'רמי לין. קמבה ווקר נותן עונה נפלאה, אבל בדומה לסיטואציה של קייל לאורי/קורי ג'וזף בטורונטו, הוא צריך ברגעי ההכרעה שחקן כמו ג'רמי לין שיוריד ממנו את הובלת הכדור, ויאפשר לו לשחק יותר כשחקן מטרה.
שארלוט כבר הבטיחו מקום בפלייאוף ועדיין נלחמים על יתרון ביתיות בסיבוב הראשון, מי היה מאמין?על אחת כמה וכמה לאור עונת הנפל של אל ג'פרסון והפציעה של מייקל קיד גילכריסט. שארלוט נהנית מעונות יוצאות דופן של קמבה ווקר, ניקולה באטום, ומרווין וויליאמס. בלי התרומה של לין מהספסל זה לא היה עובד.
רוב העונה לין היה יציב וסולידי. פעם אחת יצא ממנו הלינסניטי:
