העשיריה: עונת רוקיז בקנה מידה היסטורי

טור בו נסב את תשומת הלב לנקודות אליהן פחות שמים לב. העמדות מייצגות סדר חשיבות יורד: סנטר-חמישייה-ספסל.

סנטר: מודה שתהיתי ולקח לי זמן לחשוב על הנושא המרכזי המתאים, ואז זה הכה בי. לפני שנתיים הבחירות הראשונות בדראפט התקשו לייצר ערך בחמישייה, וזה מי מהם שבכלל נשאר בחמישייה ולא נזרק מהר מאוד לספסל או נשכח שם. שנה שעברה בתקופה הזאת זה כבר היה וויגינס שבלט וזהו בערך. כל השאר גמגמו או היו סבירים או סתם נפצעו. השנה? העשיריה הראשונה כבר לוהטים (ותודה לאיש סמית' שעזר לקדם את אוקאפור), והנבחרים מהעשיריה השניה, גם כן כבר מככבים בחלקם, בין אם זה מהספסל בקבוצות צמרת (קמרון פיין אצל הת'אנדר, בובי פורטיס בשיקגו) ובין אם הוקפצו לחמישיה בשל פציעות ובהחלט החזירו קבלות (דווין בוקר, הצעיר מיילס טרנר וכן, שוב בובי פורטיס).

Nine rookies are averaging double digit points or more in their last 10 games. 26 with 5.0 or more: https://t.co/ZTGlPqu6Lh

— RealGM (@RealGM) February 10, 2016

ולמרות הכל, מעל כולם, בולטים שניים במיוחד. פורזינגיס וטאונס, שכבר 3 חודשים רצוף זוכים בתואר רוקי החודש. אין ספק שמדור הרוקיז ראוי לקבל את הפוסט המרכזי.

בראש ובראשונה הרוקי שבגלל שהוא במינסוטה, ובגלל שפורזינגיס לוהט בבימה המרכזית בניו יורק, אולי לא מבינים עד כמה טוב במונחים היסטוריים הוא.

Karl-Anthony Towns continues to prove he is on a Hall of Fame career path. pic.twitter.com/oQXlHTDhHB

— Jim Petersen (@JimPeteHoops) February 11, 2016

ואם אתם רוצים לראות את הטבלה בעצמכם, אתם מוזמנים בלינק הזה, ולראות את העונה של טאונס בהשוואה לגדולים.

עוד השוואה קטנה כדי לשכנע אתכם שאתם שותפים לעונה בקנה מידה היסטורי, השוואת נתונים פר משחק בעונת הרוקי:

טאונס: 17.1 נק' 54.4% מהשדה (37.5% ל-3) 10.1 ריב' 1.4 אס' 1.8 חס' ב30.1 דקות למשחק.
פר 36 דק' למשחק: 20.4 נק' 12.1 ריב' 1.7 אס' 2.2 חס'.

דאנקן: 21.1 נק' 54.9% מהשדה (ללא שלשות) 11.9 ריב' 2.7 אס' 2.5 חס' ב39.1 דק' למשחק.
פר 36 דק' למשחק: 19.4 נק' 11 ריב' 2.5 אס' 2.3 חס'.

לברון: 20.9 נק' 40.1% מהשדה (29% ל-3) 5.5 ריב' 5.9 אס' 0.7 חס' ב39.5 דק' למשחק.
פר 36 דק': 19.1 נק' 5 ריב' 5.4 אס' 0.7 חס'.

דייוויס: 13.5 נק' 51.6% מהשדה (ללא שלשות) 8.2 ריב' 1 אס' 1.8 חס' ב28.8 דק' למשחק.
פר 36 דק': 16.9 נק' 10.2 ריב' 1.2 אס' 2.2 חס'.

שאקיל: 23.4 נק' 56.2% מהשדה (ללא שלשות) 13.9 ריב' 1.9 אס' 3.5 חס' ב37.9 דק' למשחק.
פר 36 דק': 22.2 נק' 13.2 ריב' 1.8 אס' 3.4 חס'.

רובינסון: 24.3 נק' 53.1% מהשדה (ללא שלשות) 12 ריב' 2 אס' 3.9 חס' ב36.6 דק' למשחק. (אין צורך לשקלל ל36 דק')

הנקודה שלי בהשוואה הזו היא, שכדי למצוא עונת רוקי מרשימה יותר מעונת הרוקי של טאונס, צריך להרחיק עד דייוויד רובינסון ושאקיל. זה סדר הגודל ההיסטורי, של מה שטאונס עושה העונה. מקווה מאוד שאתם מבינים ומעריכים את מה שאתם עדים לו.

פאוואר פורוורד: שנה שעברה על פי קצב ההתקדמות של יוטה, הימרתי עליהם כקבוצה שתפתיע ותכנס לפלייאוף העונה. ואז אקסום נפצע, טריי בורק אכזב את המאמינים בו, והציפיות ירדו. אלא שלפגרת האולסטאר יוטה מגיעה עדיין כקבוצת פלייאוף במערב. אמנם המערב נחלש משמעותית העונה, והיא במאזן 50% עם 26-26. המרכיבים של יוטה די ברורים: הגנת ברזל בפיקודם של רודי גובר ודרק פייבורס, שהפציעות שלהם במהלך העונה עד כה אחראים לחולשה של הקבוצה, וכמובן גורדון הייורד ה"כוכב" של הקבוצה, עד כמה שהוא יכול להיות כוכב. הייוורד כנראה ה"פרנצ'ייז פלייר" הכי אנדרייטד בליגה, ועדיין, אני מעוניין למקד את תשומת הלב במישהו אחר. שחקן השנה השניה רודני הוד.

הוד משחק בממוצע 31.4 דקות במשחק בהן הוא קולע 14.9 נק', מוריד 3.3 ריב' ומוסר 2.6 אס'. הוד תורם מאוד התקפית וכדי להראות עד כמה הוא קלע יעיל, להלן הושטצ'ארט שלו לצד שוטצ'ארט של קלעי שנחשב די טוב.

בצד ימין השוטצ'ארט של ג'יימס הארדן, בצד שמאל – רודני הוד.

נכון, הארדן זורק הרבה יותר מ-3 ונכנס יותר לצבע. והגנות היריבות מתמקדות בהארדן בעוד שבמקרה של יוטה מתמקדות בקו האחורי בגורדון הייוורד. ועדיין, זה מראה על יכולת. בעיקר אם נזכיר, שהוד בשנתו השניה בליגה. יש לו עוד המון לאן להתפתח.

מה גם שהוא לא כזה רחוק בסגנון מהארדן…

בנוסף, הוד חכם מאוד ויודע לשחק מעולה בפיקנרול. זאק הארפר הסביר מעולה עד כמה, בפוסט הזה.

עוזרת לו מאוד העובדה שיש איתו גבוהים חכמים, ובעיקר פייבורס, שיודעים לסייע לו היטב בחדירות. דוגמא נוספת לזה ניתן לראות כאן:

בדוגמא הזאת הוא עובר את השומר של גובר 2 ברירות: או לשמור עליו, או לשמור על גובר ולמנוע האלי הופ

רודני הוד עדיין לא ג'יימס הארדן, ועדיין במקרה הטוב האופציה מספר 2-3 בהתקפה של הג'אז. אבל בהחלט מגיע לו קרדיט על היעילות ההתקפית שלהם, ושווה לשים לב ליכולות שלו. ועוד הסברים וניתוחים על יכולת הפיקנרול והחדירות שלו כאן.

סמול פורוורד: טורונטו ראפטורס כבר פחות ניתנת להגדרה כ'הפתעה' או משהו שלא שמים אליו לב. מקום 2 במזרח, 5 בליגה. מקום 6 בליגה בדירוג התקפה עם 105.8 ומקום 9 בליגה בדירוג הגנה עם 101.5. מקום 15 בקליעת נק' עם 101.8 נק' למשחק ו5 בספיגת נק' למשחק 97.4 וככה נראית יעילות הקליעה שלהם:

קליעה בינונית פלוס, כולל יעילות מעבר לקשת.

ברשת כבר צצו השאלות האם הגיע הזמן לקחת את הראפטורס ברצינות? ופרשנים שונים הציעו את פרשנותם לסיבות להצלחתה האחרונה של הראפטורס, כגון הטור הזה של אסף רביץ או הטור הזה של דניאל גפן.

אין ספק שבראש ובראשונה הקרדיט מגיע לצמד הגארדים של הקבוצה. לאורי נכנס לדיון על הרכז הטוב בליגה שלא משחק בקליפורניה, ולמרות עונה מצויינת של וול, ממצב עצמו כרכז הטוב כרגע במזרח. ויש את דמאר דרוזן.

דרוזן מציג יכולות של סופרסטאר. הסופרסטאר שהראפטורס חיפשו במשך שנים. אז נכון שהוא לא צלף שלשות, אך עדיין הוא קולע 33.7% מעבר לקשת שזה בערך ממוצע הליגה בהבדל של עשיריות האחוז. רק כדאי שגם יזרוק יותר מ2 זריקות למשחק. הוא אמנם העונה לא מציג נתונים הגנתיים מרשימים, אך שנה שעברה הקריסה ההגנתית של הראפטורס הגיעה לאחר הפציעה שלו, והשתקמה עם שובו. הוא בעל יכולת חדירה לסל מעולה, וסחיטת עבירות מצויינת. אלא שעדיין עומדת באוויר ההתפרקות ההיא, בפלייאוף. דרוזן צריך להראות שיש לטורונטו 2 כוכבים, ושהשיפור אצלו לא רק בנתונים משנה שעברה. לדרוזן יש את כל הנתונים להיות הסופרסטאר שטורונטו צריכה. עכשיו לאחר שפגרת האולסטאר תסתיים, זה המבחן האמיתי שלו להראות את זה.

שוטינג גארד: באחד הלינקים קודם ראו שדרוזן מקום 3 בליגה בכמות הפעמים שהוא הולך לקו בליגה. ממש קצת אחריו במקום הרביעי נמצא שחקן נוסף, שכבר כמעט אין ספק שהופך לפרנצ'ייז פלייר של הקבוצה שלו. דנילו גלינארי.

גלינארי קולע 19.7 נק' למשחק ב40.9% מהשדה, ו36.5% ל-3. במה שנראה בערך ככה:

הנקודה הראשונה שעולה, זה איך שחקן שמתקשה בצבע סוחט כל כך הרבה עבירות? הרי אם השומרים שלו מודעים לכך אז זה פחות הגיוני.

על גלינארי אמרו כבר שאם תלכו למחשב, ותהנדסו את שחקן הכדורסל המושלם, זה יצא כנראה קרוב לגלינארי. יכולת שליטה בכדור וראיית משחק כמו גארד, אתלטיות וקליעה. וכל זה בגוף של פאוואר פורוורד. וכמובן חוכמת המשחק הנלווה אליו. גלינארי הראה ניצוצות כבר שנה שעברה, לאחר שחזר מהפציעה. וכמובן בקיץ עם הנבחרת באליפות אירופה בתצוגה מרשימה בהחלט. בכל פעם אני נזכר איך לפני לא מעט שנים, דיברו על גלינארי, אטום וכספי, כעל שלישיית העתיד של הכדורסל האירופאי. 3 שכביכול דומים פיזית, שאמורים להיות הפנים של אירופה. מאז כידוע, דברים השתנו, ולפחות 2 מהם בולטים מאוד. השאלה היא האם "גאלו", הוא כוכב בקבוצה בבנייה שמתקשה, ואין הרבה ברירות, או שמא להיפך? שחקן טוב נוסף לידו, זה מה שיפתח עבורו את הצבע ין שאר הדברים, ויסייע לו לבצע צעד נוסף.

פוינט גארד: אין ספק שבחירה גבוהה בדראפט זה משמעותי. אבל אין ספק שמחלקת סקאוטינג טובה מפצה על כך. ולהלן דוגמה מפי בלוגר מוושינגטון.

ב- 2009 וושינגטון מכרו את הבחירה החמישית למיניסוטה תמורת רנדי פוי ומייק מילר. מיניסוטה השתמשה בבחירה כדי לבחור את ריקי רוביו. בבחירה השישית הם לקחו את ג'וני פלין. סטף קרי נבחר 7.

ב2011 הוויזארס בחרו במקום ה6 את יאן וסלי. במקום ה-11 אותה עונה נבחר קליי תומפסון.

ב2012 הוויזארדס בחרו במקום ה3 את בראדלי ביל, כאשר 7 נבחר האריסון בארנס. פה דווקא הוויזארדס עשו את הבחירה הטובה יותר. במקום ה32 הוויזארדס בוחרים את תומאס סאטורנסקי (אף אחד לא יודע מי זה) ש-3 בחירות אחריו נבחר דריימונד גרין.

עכשיו נסו לרגע לדמיין איך ביקום מקביל, נראית כיום קבוצת הוושינגטון וויזארדס…

השחקן השישי: למרות לא מעט אדומים, סה"כ לשחקן הזה יש 45.2% מהשדה ו35.8% ל-3. ואתם בטח לא מנחשים שמדובר ב…