סקוט סקיילס נכשל. אמנם המג'יק הוסיפו 10 נצחונות למאזן בעונה החולפת, ובהחלט יצרו באז בחודשים הראשונים של הליגה הסדירה, כולל חודש נובמבר מוצלח (מאזן 6-9), אך סקיילס והארגון הגדירו כמטרה עליונה הגעה לפלייאוף אחרי היעדרות של שלוש שנים, במציאות המג'יק היו רחוקים מאוד ממאזן חיובי שדי מבטיח בשנים האחרונות מקום בשמונה האחרונות של המזרח.
סקיילס הקפיד במהלך כל השנה להדגיש את ההעפלה לפלייאוף בכחלק מהמוטיב שרץ בפלורידה בשלושת השנים האחרונות ועיקרו: הקבוצה המוכשרת שרק ניסיון וסופרסטאר מפרידים בינה לבין חזרה לפרונט בקונפרנס. "אנחנו מתאמנים לפלייאוף" אמר אחרי שני הפסדים צמודים בפתיחת העונה לוושינגטון ואוקלהומה סיטי, הפסדים צמודים שהפכו אולי לסמל של המג'יק השנה – מאזן של 15-8 במשחקים שהוכרעו על חמש נקודות או פחות, מה שמעיד על חוסר ניסיון אבל גם על ניהול משחק בעייתי לעיתים.
ההתפטרות החד צדדית של סקיילס הפתיעה את הצוות המנהל והשחקנים באורלנדו (בהרחבה כאן), והחזירה לתודעה חלק ממתחים מהעונה החולפת בין סקיילס לרוב הניגן הג'נרל מנג'ר של אורלנדו. בקדמת הבמה, חוסר הסימפתיה של מאמן אורלנדו לאלפריד פייטון, אחד מההימורים הגדולים של הניגן בבחירות הדראפט האחרונות. סקיילס העדיף פעמים רבות לשחק דווקא עם נאפייר בסיומי משחק ובהמשך הדרך דחף גם להגעה של ברנדון ג'נינגס כעוד רכז דומיננטי בסגל. אבל הניגן ציין במסיבת העיתונאים שערך בעקבות ההתפטרות שהיה לו דיאלוג טוב עם סקיילס במהלך השנה לצד "אי הסכמות", ולתלות את הכל בעונה טובה יותר מקודמתה עם סגל דומה, או על דקות משחק של שחקן (שסיים חמישי בממוצע הדקות של הקבוצה), זה קצת מופרך.
"100% החלטה שלי", הגיב הניגן לשאלה האם הוא זה שהחליט על מינויו של סקיילס כמאמן בתחילת העונה, תשובה חותכת ושתיקה עוקבת לאחר מכן שנועדה לעבור לשאלה הבאה. מי שמכיר יותר לעומק את הארגון של המג'יק יודע להצביע על מנכ"ל הקבוצה אלכס מרטינז כאיש שבאמת מושך בחוטים, בטח הרבה יותר ממה שהורגלנו ממועדונים עם שדרה ניהולית מקצועית כמו ב-NBA. מרטינז שנמצא בתפקידי ניהול בארגון מאז 1989 הוא למעשה החולייה המקשרת למשפחת דה-ווס שמחזיקה בקבוצה, מלבד היותו אחד מהאנשים המשפיעים ביותר בעיר, הוא גם חבר טוב מאוד של סקיילס עוד מהתקופה שלו כשחקן במדי אורלנדו בעונות 1989-1994, מה שהוביל כמובן לספקולציות לא מואששות על הנחתת מאמן, לצד ספקולציות שמרטינז ביקש מהניגן, גריפין (עוזר המאמן הבכיר) וסקיילס לא לחשוף בפני הבעלים את ההתלבטות של האחרון לעזור כבר בינואר. הניגן יזכה במלוא הקרדיט על מינוי המאמן בעונה הקרובה, וכתוצאה מכך ישא גם בתוצאות במקרה ואורלנדו לא תעפיל לפלייאוף עונה חמישית ברציפות.
אורלנדו היא חלק מחמש קבוצות אחרות שהשתפרו במאזן הנצחונות בשלושת העונות האחרונות, האחרות הן: גולדן סטייט, קליבלנד, טורונטו ודטרויט. בסיס צעיר, כסף לשני שחקני מקס תחת פסגת השכר, מזג אוויר חלומי, בעלות טובה ויציבה ופטור מתשלום תשלום מס. סיבות רבות לאופטימיות? לא בהכרח. אי ההגעה לפלייאוף היא משמעותית מאוד בניסיון למשוך שחקנים חופשיים (בייחוד ותיקים) אספקט שהולך ונהיה קשה יותר ככל שמשתלם יותר כלכלית לשחקן להישאר באותו קבוצה (בהתאם לתנאים מסויימים), וגם העובדה שאין כיום צורך לשחקנים לשחק בשוק גדול כדי להרוויח מפרסום כמו בעבר.
קשה להצביע על ציפייה דרוכה לקראת הקיץ הקרוב – אף אחד לא יכול לדמיין נחיתה של דוראנט בפלורידה וגם שחקני הדרג השני דוגמת הורפורד, קונלי, גאסול או וויטסייד לא בהכרח יקפצו על מועדון בבנייה. רחוקים הימים בהם אורלנדו הנחיתה שחקנים כמו מגריידי והיל, המקסימום הריאלי הוא לשלם יותר לשחקנים כוכבים גבוליים כמו ראשארד לואיס – מהלך שהניגן פחות צפוי לבצע גם בגלל שגדל על ברכיו של סם פרטי (ולפני זה עבר לספרס) וגם לאור המהלכים שניסה לבצע בשנים האחרונות, דוגמת ניסיון ההחתמה של פול מילסאפ אשתקד. פונציאל צעיר דוגמת אולדיפו זה תמיד טוב, אבל אחרי מספר שנים אתה צריך להתמודד עם שאלת התקרה (יכולות ותקציב), האם שווה להשקיע בשחקנים מוגבלים את הכסף בשביל לדשדש על גבול הפלייאוף? המונח "tanking" הוא מונח מגונה ודי בצדק, אבל האם הקבוצות השקועות בבינוניות באמת במצב טוב יותר מאלו שעוד יכולות לפנטז על פרוספקטים בדראפט?
האתגר שעומד בפני המאמן הבא של אורלנדו הוא עצום. פרנק ווגל, דיוויד בלאט, ג'ף הורנסק, קווין מקייל ובראיין שואו הם חלק מבורסת השמות שכבר רצה. אין כאן משחק מילים עם השורש קסם – אם המג'יק ירצו לחזור למקומם הכמעט טבעי במזרח הם יצטרכו לקבל החלטות קשות ובעיקר לעלות רמה מבחינת הניהול המקצועי, כי אין דבר יותר גרוע ב-NBA מאשר בינוניות.
