אני רובין?

קווין דוראנט שבר השבוע את האינטרנט. ההודעה על גולדן סטייט כיעד הבא שלו בקריירה לא השאירה אף אוהד כדורסל אדיש. זה היה מסוג האירועים שאי אפשר להיות על הגדר בנוגע אליו. לכולם היה מה להגיד… הרוב כעסו או ביקרו, ורק מיעוט קיבל את ההחלטה עם חיוך.

צריך להודות – הקרקע לא לגמרי הייתה מוכנה למעבר הזה. אמנם כבר בפברואר צצו שמועות על הסיכוי שזה יקרה, אבל קשה היה לקחת אותן ברצינות. יתרה מכך – הציוץ הג'יברישי של איגודלה בסיום הפגישה עם דוראנט לצד החתמת אל הורפורד בבוסטון, יצרו הרבה רעש ירוק והיה נראה שקווין דוראנט יקח את כישרונו לקבוצה המעוטרת בליגה. ואז הוא בחר בסגנית האלופה, וגרם לקריסת הוואטסאפ שלי ושל עוד מליוני אנשים בעולם. באמת תודה.

מבחינה מקצועית לאף אחד לא היה ספק שזו ההחלטה הנכונה. אם תארים בראש מעייניו, אז גולדן סטייט היא הקבוצה הטובה ביותר להצטרף אליה. מערכת כדורסל משומנת עם היררכיה בריאה, צוות כוכבים שבדיוק אמור להכנס לשלבי השיא בקריירה, מאמן מבריק, ג'נרל מנג'ר מרשים וכשלון מהדהד בסיום העונה – כזה שהם מתים שמישהו ישכיח מהם ויפה שעה אחת קודם. אך מבחינה תדמיתית, זה כנראה ההפך. דוראנט ישר כונה כפחדן. כאחד שבמקום להתמודד עם יריביו, בחר להצטרף אליהם. ליצור רביעיית מחץ לצד שני הקלעים הטובים בעולם, ומפצח האגוזים, רגע אחרי שבעטו בו בחצי גמר המערב. הביקורת הגיעה מכל כיוון, כולל מצד קולגות. מפול פירס האגדי ועד ליוסוף נורקיץ' הפחות אגדי. המילים שנכתבו עליו בפורומים שונים היו מביכות לקריאה מצד אנשים בוגרים, וההתנפלות התקשורתית של מירב הפרשנים בתקשורת המיינסטרים המשיכה לשמן את המדורה שאוהדי אוקלהומה סיטי הקימו מגופיותיו.

הרשו לי רגע להיות קצת פחות פופוליסטי ולומר בקול גדול: דוראנט רחוק מלהיות פחדן. הבחירה הזו הוכיח שהוא עושה רק מה שנראה לו טוב בעיניו, ואי אפשר שלא להעריך את זה. הוא ידע מראש את ההשלכות התדמיתיות של ההחלטה הזו, ולקח אותה על אף זאת. על אף שריפת הגופיות באוקלהומה, על אף השחזת הסכינים מצד קולגות, שחקני עבר ופרשנים סוג ד'. ועל אף שיגידו שכל תואר שישיג (אם ישיג) בגולדן סטייט יהיה עם כוכבית. ובכן, ברור לכם לאן אתם יכולים לדחוף את הכוכביות שלכם מבחינתו, נכון?

אנשים אוהבים רומנטיקה וסיפורים טרגיים. כאלו שנכנסים להיסטוריה מהצד הכושל אך המלא אמפתיה. "איזה רכז היה ג'ון סטוקטון, אחד הגדולים שלא זכה באליפות". "מסכן צ'ארלס בארקלי ששיחק בתקופה של ג'ורדן". באמת מרגש… "30 על 30" יעשו יום אחד אחלה של סרט מאותם סיפורים. רק שכחתם דבר אחד: את האנשים האלו אף פעם לא עניין מה ההיסטוריה תזכור מהם, כי הם היו ספורטאים מקצוענים. ספורטאים, לא כוכבי טלנובלה. הם רצו מקסימום תארים, ושההסטוריה תכתוב מה שבא לה עליהם. דוראנט לא מוכן להיות הגיבור הטרגי, ולא אכפת לו כמה רציתם אחרת.

דבר אחרון: לפני המון שנים אנשים קטנים ופרשנים גרועים סיפרו לעולם שלברון ג'יימס יהיה הסקוטי פיפן של דוויין ווייד במיאמי, שהרי זו הקבוצה שלו. אתם מבינים? מישהו חשב שכשרון של פעם בכמה דורות יהיה הרובין של באטמן, רק בגלל שבאטמן שיחק שם קודם. בסיום ארבע גמרים ו-2 אליפויות, ראינו מי היה באטמן ומי היה רובין. אותו דבר כאן. דוראנט לא בא להיות הסייד קיק של אף אחד, וד"ש לספרי ההסטוריה.