בדרך כלל החיים מורכבים, והמעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט אינו חורג מהנורמה. מדובר באסון ספורטיבי לליגה ופגיעה בתדמית של דוראנט השחקן, ויחד עם זאת בבחירה הטבעית ביותר שניצבה מולו.

 

יש משהו בהתנהלות של דוראנט שזועק גולדן סטייט. למרות שמדובר בסקורר על עם אחוזי Usage מטורפים (30.5,  אם שאלתם) הוא לא ריכוזי כמו כוכבים אחרים. אם כבר, מבחינתי הוא סופרסטאר מסוג סטף קרי: שחקן שמשתלב בתוך הזרימה הקבוצתית ולא דווקא זה שמכתיב אותה. אחד שקולע המון נקודות, אבל לא חייב לכפות את עצמו על המשחק כדי לעשות זאת.

 

דוראנט ראה בשנתיים האחרונות איך הוא צריך לעבוד בשביל הקבוצה, בזמן שבמקרה של קרי הקבוצה עבדה עבורו. בפלייאוף האחרון רק 25% מהזריקות של דוראנט היו חופשיות, במובן של מגן שרחוק ממנו לפחות 4 פיט. לקרי היו 55% כאלו. לאורך הקריירה שלו, דוראנט היה צריך לעבוד עבור כל זריקה. למרות זאת, אחוזי היעילות שלו היו נפלאים. אני בטוח שכשהוא עצם את העיניים וראה בדמיונו מה הוא יכול לעולל בתוך השיטה ההתקפית של גולדן סטייט, הפיתוי היה גדול מכדי לעמוד בו.

 

אבל הקסם האמיתי בהצעה של הלוחמים נבע מהכימיה הקבוצתית שקיימת באוקלנד. אף קבוצה בעשרים השנים האחרונות לא הצליחה לשמר הרמוניה כזו בין הכוכבים שלה. קבוצות של כוכבים שרדו בתנאי שהצליחו לשמר מודל היררכי, כמו שיקאגו עם ג'ורדן ככוכב הגדול ופיפן כמשנה שלו, או מיאמי של לברון ו-וויד. בלייקרס שאקיל וקובי הצליחו לשרוד ביחד שלוש אליפויות, אך הפיצוץ היה רק שאלה של זמן. לעומת זאת בגולדן סטייט מצליחים ארבעה שחקנים מהשורה הראשונה בליגה, כולל אחד שיכול לטעון לתואר השחקן הטוב ביותר, את האיזון לטובת הקבוצה. אם זה נחוץ לקבוצה, קרי יוותר על הזריקות לטובת קליי או דריימונד גרין, ואיגואדלה ירד לספסל ויזרוק לסל ארבע פעמים במשחק.

 

לפי הדיווחים, קרי תרם להחלטה של דוראנט במסרים שהעביר לו לפיהם לא תהיה תחרות על זהות השחקן הבכיר בקבוצה, אלא להיפך. אחרי שמונה שנים עם ראסל ווסטברוק, זה ודאי קסם לדוראנט. שלא יהיה ספק, ככל הידוע מהתקשורת היחסים בין דוראנט ו-ווסטברוק מעולים. כשדוראנט כינה את ווסטברוק "ה-MVP האמיתי" היה זה רגע של הערכה לחבר לקבוצה שהמחויבות ומוסר העבודה שלו דחפו את דוראנט עד לקצה היכולת. אבל על המגרש היה זה ווסטברוק שהתחרה בדוראנט על הבכורה בכל עת. אנשים מהמעגל הקרוב לווסטברוק מספרים כי הוא מאמין בהיותו השחקן הטוב בליגה, והצורך להוכיח את זה ניכר במשחק שלו. יכול להיות שבגיל 28 דוראנט הרגיש כי דווקא זו התחרות שמעייפת אותו יותר מכל.

 

 

 

בעוד שלוש שנים צפוי לצאת ספייס ג'אם 2 בכיכובו של לברון ג'יימס. למי שלא מסוגל לחכות עד אז, המציאות סידרה הקרנת בכורה בעונה הקרובה. במקום הלוני טונס, לברון יאגד סביבו חבורת שחקני NBA לא רעים בכלל בניסיון להציל את הליגה מהמפלצות שמאיימות להשתלט עליה – חבורה שמחזיקה בכישרון המפחיד של קווין דוראנט, סטף קרי, קליי ת'ומפסון, דריימונד גרין ואנדרה איגואדלה. אפילו למפלצות בספייס ג'אם המקורי לא הייתה כמות כזו של כישרון (מה שכן, הייתי רוצה לראות את הגרסה החייזרית של זאזא פאצ'וליה).

 

שש שנים מאז הפך לארכי-נבל של הליגה, לברון פתאום נמצא על תקן הבחור הטוב. ראשית הוא חזר להריסות עיר מולדתו והוביל אותה לאליפות כנגד כל הסיכויים. בתום העונה חשבתי שלטובת המורשת שלו ג'יימס יעדיף לחפש בקרוב אתגר אחר בעל תפקיד היסטורי גדול יותר – כמו להושיע את הניו יורק ניקס. כעת אין לו צורך בכך. בהחלטה אחת, גולדן סטייט הפכה לקבוצה השנואה בליגה, זו שכולם מחכים לה בפינה שתפסיד. לברון הוא כעת התקווה הגדולה לנצח אותם. הסיכויים נמוכים יותר אפילו מאלו בעת החזרה שלו לקליבלנד, אבל נראה שלברון פשוט נועד לגלם את התפקיד הזה.