קבוצה ביום: יוטה ג'אז

.

סוף סוף יאניס עשה את זה, ולקח את האליפות הראשונה שלו ביחד עם מילווקי באקס. אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה. המון דברים קרו בקיץ, וזה הזמן לסכם אותם, ולהביט קדימה לעונת 21-22 של ליגת ה-NBA.

הקבוצה היום: יוטה ג’אז

לדף הקבוצה :

יוטה ג'אז

נשארו: דונובן מיטשל, רודי גובר, מייק קונלי (הוחתם מחדש), בויאן בוגדנוביץ', ג'ורדן קלארקסון, רויס אוניל, ג'ו אינגלס, מייה אוני, אלייג'ה יוז, אודוקה אזוביקה,

עזבו: דריק פייבורס (טרייד לאוקלהומה סיטי), גיורגי ניאנג (חופשי, חתם בפילדלפיה), מאט תומאס (חוזה לא מובטח בשיקגו) , ארסן אילייסובה (ללא קבוצה) , ג'רל בראנטלי, ג'ואן מורגן

הגיעו: רודי גיי (שוק חופשי), חסן וויטסייד (שוק חופשי), אריק פסקל (טרייד מגולדן סטייט),  ג'ראד באטלר (חוזה רוקי)

חמישייה: דונובן מיטשל, מייק קונלי, רויס אוניל, בויאן בוגדאנוביץ', רודי גובר

ספסל: ג'ורדן קלארקסון, ג'ו אינגלס, רודי גיי, חסן וויטסייד, אריק פסקל, ג'ראד באטלר, מייה אוני, אלייז'ה יוז, טרנט פורסט

המהלכים הגדולים של עונת 2020/21:

אז מה היה לנו שם?

העונה שעברה נפתחה בסימן שאלה גדול. האם מיטשל וגובר הצליחו לגשר על הפערים ביניהם? תזכורת למרץ 20/20 – גובר הדביק (ככל הנראה) את מיטשל בקורונה, הימים הם ימי תחילת המגיפה, ומיטשל, בצדק רב יש לומר, כעס על גובר שסיכן לו את החיים. קצת לפני תחילת העונה גובר עוד היה אחת הדמויות הפופולאריות בשמועות על טריידים, כששמו נקשר לניו יורק, ולאטלנטה בין היתר, כקבוצות פוטנציאליות לדרוש את שירותיו. בפועל? החתמה מהירה באופן יחסי על חוזה מקסימום (גובר חוסך קצת לבעלים החדש ומוותר על 15 מיליון) וביחד עם חוזה המקסימום של מיטשל, ברור ששניהם ממשיכים לצעוד ביחד ולהצעיד את הקבוצה למקסימום שיוכלו להצעיד. חשוב לציין שאלו כבר היו מהלכים של ראיין סמית'. בתחילת העונה משפחת מילר, הבעלים של הקבוצה במשך כ-30 שנים העבירה לו את הקבוצה. השינוי הורגש באוויר.

אז נכון, מיטשל וגובר לא החברים הטובים שהם היו לפני הקורונה, אבל הי, כאן הזוג למד לגשר על המתחים ולהעריך איך היתרונות של האחד מחמיאים לאחר. הכימיה תמיד היתה שם, וביחד עם קונלי, שהיה לו קיץ שלם להתאקלם בקבוצה, ובויאן שחזר מפציעה שהשביתה אותה בבועה, הקבוצה התחברה מהר והצליחה לאסוף ניצחונות. הג'אז ידועים לשמצה כאלה שמקבלים את הלוז הכי קשה בסוף עונה, אז כאשר הסדר התהפך והחלק הקשה שבו היה בחצי הראשון של העונה, הדבר דווקא שיחק לטובתם. השחקנים כבר היו מחוברים ומגובשים ביחס לקבוצות אחרות, והצליחו לצלוח בצורה מיטבית את הלוז הקשוח.

יוטה עוד היו במשחק הרביעי בעונה במאזן 2-2 לאחר הפסד לפיניקס (יריבתם עד לסוף העונה על המיקום) אבל אז יצאו לשישה משחקי חוץ ברצף במזרח, ובמשחק השלישי התחילו רצף נצחונות שנשבר רק 4 שבועות לאחר מכן, לאחר 11. לאחר שני רצפים נוספים של 9 ניצחונות, ושמירה על המאזן בבית כמו תמיד (מאזן של 31-5) אפילו פציעות ארוכות של קונלי (21 משחקים) ושל מיטשל (19 משחקים) לא העיבו על העונה המופלאה. יוטה סיימו במקום הראשון בליגה, מוכנים לפלייאוף עם יתרון ביתיות לכל אורכו.

באמצע אפריל, חודש לפני הפלייאוף קיבלו ביוטה בברכה חיזוק נוסף. דווין וויד האגדי הצטרף לסמית' כבעלים שותף (MINORITY STAKEHOLDER). לראות אותו מסביר בטיים-אאוט למיטשל משהו, נתן תחושה של "הנה, זה קורה העונה". קלארקסון עוד הספיק לזכות בתואר השחקן השישי של העונה (ולקבל את הגביע מאינגלס, יריבו העיקרי במרוץ). גם גובר היה צפוי לקבל (ואכן קיבל בהמשך) את תואר שחקן ההגנה של העונה, וקווין סניידר היה חזק במרוץ לתואר מאמן העונה.

ולמרות הכל, דברים לא התחילו חלק. ממפיס, היריבה הראשונה של יוטה, הגיעו חמים מטורניר פלייאין מאוד מוצלח, לאחר ניצחונות על סן אנטוניו, ועל גולדן סטייט, במשחק לפנתאון. ג'ה נראה בלתי ניתן לעצירה, דילון ברוקס קלע 31 נקודות, ובמשחק שבו מיטשל עדיין לא חזר מהפציעה הארוכה שלו, יוטה מפסידים את המשחק הראשון בבית 109-112. המשחק הזה חשף חולשה גדולה של יוטה. חולשה שהיתה ידועה שנים וקיוו שתפתר העונה- כשגובר מתיישב לנוח, הספסל לא מצליח לשמור על היתרון ההגנתי העצום שהוא יוצר.

פייבורס, המחליף העיקרי שלו, שחזר לאחר עונת גלות בפליקנס, פשוט לא היה טוב. לצורך העניין, במשחק הזה גובר שיחק 26 דקות (יצא ב-6 עבירות) ויוטה היתה במדד ה-+ בפלוס 9. כשפייבורס החליף אותו, ירדו הג'אז במדד למינוס 12. ההפסד בסוף? 109-112 בדיוק 3 הפרש.

במשחק הבא מיטשל כבר עלה. אני משער שיוטה קיוו לתת לו כמה שיותר זמן מנוחה, אבל לאחר ההפסד במשחק הפתיחה לא היתה ברירה אלא להחזירו. מיטשל סחב פציעה לכל אורך החודשיים האחרונים של העונה הסדירה, וגם לכל אורך הפלייאוף. זה התבטא בעיקר הגנתית. מיטשל הוא לא שומר על, אבל הוא בהחלט שומר סביר. הפציעה לא איפשרה לו לעזור הגנתית מספיק במשחק החזרה שלו, ג'ה קלע 47 נקודות ומסר 7 אסיסטים.  לא פחות. אמנם לא הכל על מיטשל, אבל כששחקן קו אחורי מוותר על ההגנה במובהק, החיסרון מורגש בכל ההגנה הקבוצתית.

מה שכן, יכולת עילאית בהתקפה יש למיטשל, וגם במשחק הזה, כמו בארבעת הבאים ברצף, זה הספיק כדי לקלוע יותר מהיריבה ולנצח את ממפיס 4-1 כולל שני משחקי חוץ. אבל נתוני ההגנה המפורסמים פשוט לא היו שם. יוטה שסיימה את העונה הסדירה במקום הרביעי בדפנסיב רייטינג עם 108.3, מסיימים את הסדרה מול ממפיס עם 115 דיפנסיב רייטינג. בנוסף, מייק קונלי נפצע במשחק החמישי (שוב) ושיחק רק 11 דקות. הוא יחזור בגרסה נוראית של עצמו רק במשחק השישי והאחרון מול הקליפרס. האקדחים שצפינו בהם במערכה הראשונה ירו בשניה.

הסדרה מול הקליפרס היתה אמורה להיות החגיגה הרשמית של יוטה את הפיכתה למעצמת נבא. שני המשחקים הראשונים בלי קונלי, אבל עם מיטשל נחוש (45 נקודות במשחק מספר אחד ו-37 במשחק מספר 2) היו משחקי בית קלאסיים. מותחים ומהנים מאוד לצפיה. בראשון הקליפרס הובילו כל המחצית הראשונה, רק כדי לצפות ביוטה עוקפת אותה במחצית השניה לניצחון, ובמשחק השני יוטה הובילו מההתחלה, והקליפרס לא הצליחו להציל את המשחק למרות קאמבק הירואי.

המשחק השלישי בסטייפלס סנטר היה סיפור אחר לחלוטין והקליפרס הנחילו את ההפסד השני הכי גדול של יוטה העונה: 106-132. פער של 24 נקודות לקבוצה החזקה של יוטה. חסרונו של קונלי הורגש מאוד. הקליפרס גם ניצחו את המשחק הבא באופן משכנע, אבל אז הגיעה בשורה – קאווי לא ישחק וכנראה גמר את העונה. את המשחק החמישי יוטה הפסידו בבית ב-8 הפרש. שבירה מוחלטת ברבע השלישי וריצה של הקליפרס, כשמרכוס מוריס ורג'י ג'קסון מחיים קריירות על הגב של יוטה. מיטשל החמיר בשלב הזה את הפציעה שלו מאוד, אבל המשיך לשחק, כי לא היה את מי להעלות למעט קלארקסון מהספסל. כל דקה שפייבורס וניאנג (המחליף הבא בתור) שיחקו בהן, היו כמו עוד מסמר בארון. נזק, חוסר כימיה, הגנת בועות אוויר.

אז למשחק השישי והאחרון הוחזר קונלי הפצוע. זה הרי היה משחק של להיות או לחדול. קונלי הפצוע ניסה, באמת שניסה, ובמחצית הראשונה זה נראה שיוטה מצליחה לעשות את מה שציפו ממנה גם ככה לעשות – להשתלט על הסדרה הזו. יוטה הובילה בתום המחצית הראשונה ב-22 הפרש. נותרו 24 דקות משחק בלבד. מה כבר יכול לקרות?

מה כבר יכול לקרות??? התרסקות טוטאלית. קווין סניידר נחשף במערומיו. המאמן המוערך, הגאון שלמד בצסקא, התחנך אצל פופוביץ', פשוט קרס. גובר קיבל הוראה להמתין מתחת לסל, הקליפרס קיבלו הוראה הפוכה לרווח את ההתקפה ולהתרחק מהצבע, ולפיכך תמיד היה לקליפרס שחקן חופשי. ברבע השלישי זה הסתיים בסגירת הפער כמעט במלואו. ברביעי כבר נגמרו למיטשל ולקונלי הרגליים, כך שגם השומרים שאמורים היו לתפקד פשוט לא היו שם, ושני שחקנים היו חופשיים כמעט בכל רגע נתון.

רבים גם מאשימים את גובר – ומאמינים שאין לו את היכולת לשמור אישית שחקנים שלא בצבע, אבל גובר הוא שחקן מאומן היטב, וההוראה לא לצאת לשחקן שלו ניתנה מלמעלה. היה מרענן לראות אותו יוצא מחוץ לצבע לשחקנים באולימפיאדה חודש לאחר מכן. האם האוהדים רצו את ראשם של גובר וסניידר לאחר המשחק הזה? לא אודה ולא אכחיש.הקליפרס כצפוי הלכו מכאן להפסיד לקבוצה בריאה שכן התאימה את עצמה לרוטציה הקצרה והמוגבלת שלהם. יכול להיות שיוטה לא היו יכולים לעבור את פיניקס של שנה שעברה בכל מקרה, אבל הסוף הצורם, ביחס להבטחה שלא מומשה, השאיר צלקת שלא תגליד עוד הרבה זמן אצל האוהדים.

קיץ חם

קיץ חם? לא ביוטה. ביוטה עולם כמנהגו נוהג. המהלכים שנעשים, תמיד נעשים בזהירות ומתוך מחשבה ברורה על תיקון בעיות שנמצאו ראויות לתיקון. לא מפוצצים כלום אלא רק בונים.

קודם כל אומרים תודה לג'נרל מנג'רים של 29 קבוצות אחרות. בדראפט נפל ג'ראד באטלר לחיקה של יוטה עמוק ממקום 40 איכשהו. השחקן שזכה באליפות המכללות עם ביילור וקיבל את תואר ה-MOP רק לפני חודשים ספורים, התגלה עם בעיית לב שגרמה לקבוצות רבות לא לקחת אותו. יוטה, שאוהבת שחקנים בשלים ובוגרים, אמרה תודה והציבה אותו בעמדת הרכז המחליף מיד. לפי הפריסיזן, יש הרבה למה לצפות.

לאחר מכן, קונלי חתם ל-3 עונות בחוזה סביר (ביחס לכל הרכזים האחרים בני גילו שהוחתמו). 68 מיליון.

לבסוף, יוטה זיהו את בעיית העומק של הספסל. אז הובאו שחקני ספסל מצויינים. ההחתמה הראשונה היתה רודי גיי, שהגיע לספק ליוטה אפשרות לשחק בהרכבי סמול בול. גיי חתם ל-3 עונות עם אופציית שחקן בשלישית, בשכר ממוצע של 6 מיליון לעונה. אחריו הגיע חסן וויטסייד בחוזה מינימום, לספק דקות זהות יותר לגובר בסגנון מפייבורס. אחרון הגיע בטרייד מגולדן סטייט אריק פסקל, חבר ילדות של מיטשל (שיחקו ביחד בתיכון) ושחקן עם פוטנציאל לעבור ברוטציה את שני אלו שהוזכרו לפניו. צעיר ומתאים לשחק בה לאורך זמן.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

יוטה מבחינתה ממשיכה היכן שהפסיקה. הקבוצה עם ההתקפה האימתנית, שמקדשת את זריקת השלוש יותר מהכל (וגם שברה את שיא השלשות למחצית בעונה שעברה) תמשיך לאיים כך על סל היריבה. זה גם מפנה את גובר בצבע, כששחקני היריבה יוצאים החוצה, ומאפשר לו גם לתרום את חלקו ההתקפי.בהגנה אין קבוצה מפחידה יותר (בעונה הסדירה לפחות) מיוטה, והיכולת של גובר לגרום לשחקנים יריבים להסס ולשנות את הזריקה שלהם מוכחת וגרמה לו לזכות 3 פעמים כבר בתואר שחקן ההגנה של העונה.

מיטשל עוד לא הגיע לשיאו והוא כבר אולסטאר מוכח. הקפיצה לסופרסטאריות צפויה להגיע עוד מעט, אם רק ישמור על הבריאות שלו. מיטשל קולע באמת מתי שהוא רק רוצה, יש לו יכולת להגביר הילוך עם צעד ראשון במתפרצת, יכולת לשנות כיוון תוך כדי זריקה, יד משתפרת ל-3, ויכולת קלאצ' מוכחת אמיתית. קווי הדמיון למסלול של לילארד בדרך להפיכתו לסופרסטאר דומים.קונלי נח ומגיע בריא לעונה, זקן בעוד שנה, אבל הוא באמת השחקן שיוטה צריכה על המגרש בדקות הקריטיות. מאחורי הקו האחורי, שכולל את רויס אוניל שעוד לא הוזכר כאן עד עכשיו יש את קלארקסון, ג'וקר אמיתי שיודע לייצר לעצמו מצבי קליעה, וכאמור את באטלר. עמדה שלוש גם היא מרופדת היטב – עם בויאן, אינגלס וכאמור אוניל, שחקני חמישיה לגיטימיים.

ברקע כנראה גם ממתינים לנו הרכבי סמול בול, כך לפחות טוענים. במקום לחכות למחליף ראוי לגובר שלא מגיע, פשוט לשנות שיטה כשהוא על הספסל, נשמע כמו פתרון לא רע בכלל; העונה בהחלט יתכן שנראה הרכבים מסויימים, עם גיי או פסקל בסנטר. הליגה מתרחקת בשנים האחרונות מגבוהים קלאסיים שאינם ורסטיליים התקפית. AD, יוקיץ' ואמביד דוגמאות קלאסיות. אז לא מוותרים על מה שגובר נותן ברוב הדקות, אבל מכינים חלופות למשחק חוץ עם שחקנים שיכולים לתת גוף בהגנה, ולרווח את ההתקפה. ואם זה לא יעבוד? וויטסייד יהיה גובר לעניים (או שחקן פותח אם גובר יזדקק למנוחות במהלך העונה, כדי לא לשנות את השיטה).

יוטה כאמור לא הופכת לצעירה יותר, אבל האמון של המערכת בבשלות של הקבוצה ברור. בנבא לקבוצות יש זמן בשלות מוגבל של כמה שנים וניכר שיוטה שם לגמרי. המנג'ר ג'סטין זניק מוכיח את עצמו כל פעם מחדש ככריש וכאחד שלא מפחד ממהלכים שישפרו את הקבוצה. אם משהו יחרוק, יתכן שיהיו שינויים בטרייד דדליין, כאשר הפוטנציאל לשינויי הוא בעיקר בחוזים המאוד נוחים של אינגלס (הסמל של הקבוצה, אבל עונת חוזה בגיל 34), קלארקסון ובוגדנוביץ'.

סימן השאלה הגדול ביותר לטעמי הוא בגרף הלמידה של קווין סניידר. למגינת ליבי, סניידר נשאר בתפקידו. אני האמנתי שהוא צריך לשלם על חלקו בפיאסקו של הפלייאוף. אבל בהנהלה הוחלט להשאירו, ולפיכך התקווה היא היכולת שלו לבצע הכנות מראש טובות לסיטואציות רבות. סניידר לא ידוע כמאמן שמסתגל תוך כדי משחק. הרוטציות שלו ברורות ברמת הדקה, והוא מאלו שמקדשים הכנה טובה ומדויקת. אם סניידר יתרגל במהלך העונה פתרונות נוספים למקרי קיצון, יהיה לו את הפתרון בכיס וקבוצה שמוכנה לבצע אותו. הסמול בול הוא כנראה אחד מהם, אבל גם הצורך לאפשר בהרכבים עם גובר לשנות את שיטת המשחק נדרש. גובר וסניידר צריכים להוכיח שהוא לא מעמסה הגנתית שצריך להסתיר (שזה מוזר מאוד לומר על שחקן הגנה ברמה שלו). אם יש משהו שאפשר להגיד על שניהם, זה שעד עכשיו הם הוכיחו שהם יכולים ללמוד ורוצים להשתפר.

מה שמביא אותי לאקס פקטור: בעיית הבריאות. זה כבר שתי עונות ברצף שקונלי לא מופיע בפלייאוף בזמנים קריטיים. מיטשל סחב פציעה מטרידה עונה שעברה שמנעה ממנו לשחק בכמעט שליש מהמשחקים, וגם באולימפיאדה. גובר אמנם מסיים עונה נהדרת ללא פציעות מיוחדות, אבל זה ממש לא מובן לשחקנים בגובה שלו ועם רמת האינטנסיביות שבה הוא משחק. אם הקבוצה בריאה, יהיה כיף אמיתי לצפות בהם משחקים. יש כימיה טובה, שיטת משחק ברורה, והם ויכולים להגיע רחוק מאוד. אם הקבוצה לא בריאה? טוב, בוא נגיד את זה ככה, העונה נהיה מוכנים יותר נפשית.

תחזית:

יוטה נעים כאמור על שני קווי מולטיוורס מקבילים. באחד – כולם בריאים, מיטשל סופרסטאר, קווין סניידר עושה את מה שעשה להתקפת השלשות, הפעם לסמול בול, והופך אותו לשיטת המשחק שיוטה הכי טובה בה בליגה. בפלייאוף קונלי מביא את הניסיון שלו, גובר את יכולת הלמידה שלו, שחקן חדש במקום אינגלס שהגיע בטרייד דדליין את הבוסט שלו, ויוטה מסיימים במקום הראשון שוב במערב בעונה הסדירה, בשביל לקבל את הלייקרס או את הקליפרס (עם קוואי הפעם) בגמר המערב. אם ינצחו אותם יש אופק לאליפות ראשונה אפילו.

הקו השני  – מישהו קריטי נפצע, וסניידר לא מצליח להתמודד עם השינוי הנדרש ברוטציה. יוטה מסיימים במקום השלישי-רביעי במערב, ואחרי סיבוב ראשון שבו הם עוברים קבוצה, הסיבוב השני, תקרת הזכוכית שלהם, עוצר אותם שוב.

בקיץ לאחר מכן, המלפפונים שורקים מעל הראשים של כולם, ואת עונת 22-23 מיטשל רואה עם קבוצה שונה לחלוטין סביבו.