זאת שעולה
אחרי שנים בשולי הצמרת, יוסטון עושה את הקפיצה הגדולה שלה. אחרי פעמיים שהארדן סיים שני במירוץ ל-MVP, העונה קשה לראות מישהו לוקח לו את הפרס. אחרי שנים שהארדן, פול ודאנת'וני קרסו בזמן אמת, הם מצליחים לשקם את אמון הפרשנים ולטעת את האמון שזו הולכת להיות העונה שלהם. עוד חזון למועד, אבל בינתיים יוסטון מסתמנת כמועמדת המובילה לתואר. ההתקפה שלה עדיין מופרעת ומסיימת את הליגה שניה בדירוג התקפי לגולדן סטייט. החידוש המרעיש הוא ההגנה, הצד הזה של המגרש שדאנת'וני והארדן התעלמו ממנו עד עכשיו. כריס פול מנהיג את הקבוצה בצד הזה של המגרש, ויש לו עם מה לעבוד: קאפלה סוגר את האמצע, אריזה, טאקר ואמבה א-מוט נושכים בכנפיים. אפילו להארדן מצאו התמחות הגנתית – בהרכבים נמוכים הוא שומר על ה-4 של היריבות. הארדן ניחן בחלק גוף תחתון חזק מאוד, מה שמאפשר לו להתמודד עם שחקנים גדולים ממנו בהרבה ולדחוף אותם החוצה. יוסטון סיימה את העונה שישית בדירוג הגנתי, ומאז האולסטאר היא שלישית. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על השלשות. יוסטון זורקת קצת יותר מחצי מהזריקות שלה משלוש. היא כמובן ממשיכה לשבור שיאים בתחום הזה (זריקות וקליעות לקבוצה בעונה).
זאת שיורדת
ג'ף ון גנדי חזה שהווריורס ישלטו בליגה עד 2023. הצירוף של קווין דוראנט הפך בעיני רבים את הווריורס לקבוצה היסטורית. אוהדים התייאשו מהליגה כי לאף אחד אין סיכוי מול הווריורס. אז אחרי שהוכרזה פייבוריטית ברורה בתחילת העונה, ואחרי שרוב הפרשנים חזו לווריורס 70 נצחונות, הם מגיעים לפלייאוף במצב רע. במהלך העונה ראינו עליות וירידות. במרץ, בדיוק כשהגיע הזמן להתחיל לחמם מנועים לפלייאוף, ראינו קריסה.
כבר בתחילת העונה היה ברור שהווריורס לא בפוקוס. ראינו את זה מאנדריי איגודלה שרשם את העונה הגרועה ביותר בשנים האחרונות. ראינו את זה מדריימונד גרין ששיחק בלי האינטנסיביות שאפיינה אותו, וחווה המון פציעות קטנות. ראינו את זה מקווין דוראנט שבילה הרבה יותר מדי זמן בויכוחים עם השופטים (הכי הרבה הרחקות העונה בליגה). ראינו את זה מסטף קרי שחזר לנקוע את הקרסול בקצב גבוה. זו לא הקבוצה של 2015, בטח לא של 2016, ובטח לא של העונה שעברה. הרבה יותר עצבים והרבה יותר פציעות. כל זמן שסטף שיחק זה עוד נראה סביר. כשהוא ישב בחוץ הקבוצה נצחה, אבל זה פשוט כדורסל אחר. התקפה שמתבססת על היכולות האישיות של השחקנים שלה, בלי הנעת כדור, והגנה בינונית עד רעה.
כאוהד אני בטוח שהם יחזרו לעצמם בפלייאוף. כפרשן קשה לי לחתום על זה. גם אחרי האולסטאר הייתי בטוח שנראה ווריורס אחרת. ראינו, אבל 180 מעלות מהציפיות שלי. איך הפציעה של קרי תשפיע על הווריורס? מתי הוא יחזור ובאיזה כושר? איזה גרין יגיע? האלופה מגיעה לפלייאוף עם יותר מדי סימני שאלה.
וזה שלא נס ליחו
דראפט 2003 נחשב לאחד הגדולים בכל הזמנים. נשארו ממנו קומץ קטן של שחקנים שעדיין משחקים בליגה: לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני, דויין וייד, ניק קוליסון, דייויד ווסט, זאזא פאצוליה וקייל קורבר. כרמלו חווה ירידה עצומה העונה, וייד הפך לשחקן ספסל, קוליסון נעלם בקצה הספסל, ווסט ופאצ'וליה מחלטרים בווריורס, ורק קייל קורבר ממשיך לצלוף (כי כנראה שזה לא יורד עם הגיל). בזמן שכולם נעלמו או חוו ירידה בעונות האחרונות, לברון ג'יימס נראה כמו ילד בן 18. בפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלו הוא משחק את כל 82 המשחקים, ומוביל את הליגה בסך הכל דקות העונה. האם זה פגע או הוריד מהיכולת? ממש לא. שלישי בנקודות למשחק, 15 בריבאונדים, שני באסיסטים למשחק, 26 בחטיפות ובסך הכל שני במדד היעילות. העונה הוא הפך לשחקן הראשון שרושם 30K נקודות 8K ריבאונדים ו-8K אסיסטים בקריירה. הוא שבר עוד לא מעט שיאים, ונראה שהוא ימשיך לעשות את זה עוד 3-4 עונות לפחות. בואו נאמר את זה ככה – השיא של קארים עבדול ג'אבאר (הכי הרבה נקודות בקריירה) כבר לא נראה דמיוני. בעונה הבאה הוא יוכל לקפוץ 3 מקומות בדירוג ולעבור את נוביצקי, וילט ומייקל. איך הוא עושה את זה? השקעה של מליון דולר בעונה בעצמו, בגוף שלו, בתזונה שלו, באימונים, בשינה ובכל טכנולוגיה שעוזרת לו לשמר את נעוריו. האם נראה את לברון משחק עם הבן שלו באותה קבוצה? יכול מאוד להיות.
ישחקו הצעירים לפנינו
בתחילת העונה לא האמנתי שפילדלפיה יגיעו לפלייאוף. אין הרבה דוגמאות לקבוצה שמובלת על ידי שחקנים עם כל כך מעט נסיון בליגה שעושה את זה. לשלושה שהיו אמורים להוביל אותה היו בסך הכל 31 משחקים. בן סימונס החמיץ עונה שלמה עם פציעה, אמביד החמיץ 2 עונות וגם בעונה שעברה שיחק רק 31 משחקים, ומרקל פולץ רק הגיע מהקולג'ים. והנה, בלי פולץ (שהסיפור שלו היה מוזר בפני עצמו, אבל נכתבו עליו המון מילים), סימונס ואמביד עשו את זה. סימונס בעונת רוקי מדהימה, וזה לא רק המספרים, אלא גם המנהיגות ודברים אחרים שהוא מביא למגרש. אמביד הצליח להשאר בריא (עד שפולץ חזר והשבית אותו) מספיק בשביל להביא את פילדלפיה ל-52 נצחונות ומקום שלישי במזרח. קפיצה אדירה מה-28 נצחונות בעונה שעברה, וה-10 לפני שנתיים. סם הינקי מחייך לעצמו איפשהו.
ואם הסיפור של פילדלפיה לא מספיק, מה תגידו על רוקי שנבחר 13 בדראפט והוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף במערב? הסיפור של דונובן מיטשל לא פחות מדהים מסימונס. אם כי להבדיל, אף אחד לא ציפה לזה מדונובן מיטשל. כשיוטה הייתה למטה, כתבתי שקבוצה שהכוכב שלה הוא רוקי שנבחר 13 לא יכולה להגיע לפלייאוף. הבו לי כובע. דונובן מיטשל משחק כמו וטרן, בלי שום בושה, ומשחרר את ההתקפה התקועה של יוטה.
ואם זה לא מספיק, הגיע ג'ייסון טייטום. תקראו את הסקאוטינג ריפורט שפרט כל כך הרבה דברים שהוא לא טוב בהם, ותקשיבו לצחוק המתגלגל של דני איינג'. קליעה לא מספיק טובה משלוש? 43.4%, מקום שמיני בליגה! לא מבין איך לשחק הגנה? הצחקתם אותו ואת סטיבנס. טייטום היה אמור להכנס לעניינים לאט, אבל הפציעה של הייוורד זרקה אותו למים מהר ממה שכולם ציפו, והוא הראה איזה פוטנציאל אדיר טמון בו. נכון שבניגוד לסימונס ומיטשל הוא לא היה צריך להוביל את בוסטון, יש את קיירי והורפורד בשביל זה, אבל למישהו יש ספק שיום יבוא והוא יוביל קבוצה? אולי אפילו לצד קיירי.
גב(ה) רחבה
אני כאן מכה על כל החטאים שלי, והתחזיות היהירות מתחילת העונה. אז הנה אחת נוספת – לא האמנתי באנתוני דייויס. זאת אומרת כן האמנתי, אבל לא האמנתי שהוא מספיק טוב בשביל לסחוב על הגבה שלו את הפליקנס לפלייאוף. אז דייויס עד כדי כך טוב. הפציעה של בוגי הייתה אמורה לעצור את הפליקנס, אבל אנתוני דייויס החליט שהיא לא תעצור אותו והוא התפרע כדי להביא את ניו אורלינס למקום השישי במערב הקשה. הוא עושה את זה תוך כדי שהוא מוביל את הליגה במדד היעילות, ובעוד כמה דברים על הדרך.
הצפון הרחוק
ההתעוררות בטורונטו היא לא פחות מרשימה משני הסעיפים הקודמים. אחרי האכזבות בפלייאוף בשנים האחרונות, הראפטורס עשו סטופ, חשבו, וחזרו עם שיטת משחק חדש. בהתחלה זה קצת צלע, אבל אחר כך זה פשוט התפוצץ על המגרש. כדורסל יותר מהיר, יותר קבוצתי, פחות מסתמך על שני הכוכבים הגדולים, ובפשטות – יותר טוב. ראינו קצת ירידה מלאורי (לפחות מבחינת היציבות), קצת עליה מדרוזן (שלשות ואסיסטים שלא היו חלק מהמשחק שלו קודם), אבל לא זה מה שעשה את ההבדל. מה שעשה את ההבדל זה המון לחימה וספסל ענק (שלדעתי יכול לתפקד היטב גם בפלייאוף). גם הראפטורס הצליחו לשכנע חלק מהפרשנים שמדובר בשינוי אמיתי שיכול לעבוד גם בפלייאוף. טורונטו הולכים להבחן מהר מאוד. וושינגטון וקליבלנד בשני הסיבובים הראשונים הן יריבות קשות מאוד. בואו נחכה עם הדיבורים על גמר המזרח.
סופו של עידן?
סן אנטוניו לא מגיעה ל-50 נצחונות, אבל יותר מזה, כל הסיפור עם קוואי נראה כל כך לא סן אנטוניו, כל כך לא גרג פופוביץ'. האם פופוביץ' והכוכב שלו יפרדו? הספרס נראו טוב בפתיחת העונה, אבל ככל שהעונה התקדמה נראו קבוצה זקנה ועייפה. רגע השיא (התחתון) היה כשנפלו עד המקום העשירי במערב. אל תספידו אותם עדיין, בכל זאת ידעו לחזור ויהיו בפלייאוף ה-21 ברציפות.
הטריפל דאבל מת מצחוק
בעונה שעברה ראסל ווסטברוק עשה ממוצע טריפל דאבל, הוביל את אוקלהומה סיטי ל-47 נצחונות, על הדרך הפך את ויקטור אולדיפו לחצי שחקן, וזכה ב-MVP. אמרו שאין לו עם מי לשחק. אז הביאו לו את פול ג'ורג' , כרמלו אנתוני, וסטיבן אדאמס משופר. אז ראסל ווסטברוק עשה ממוצע טריפל דאבל, הוביל את אוקלהומה סיטי ל-48 נצחונות, פול ג'ורג' חווה נחיתה חדה באחוזי השדה שלו במקביל לפריחה של אולדיפו באינדיאנה. אז מה יש לכם להגיד על ה-MVP שנתנו לו בעונה שעברה?
(לא) הולכים לבחירות כי נגמר הכסף
ואי אפשר שלא להזכיר מגמות. אחרי הקפיצה הגדולה בגג השכר הגיע ההאנג-אובר. נגמר הכסף, ועכשיו הולכת לבוא ירידה חדה במחירים. לו וויליאמס כבר זיהה את המגמה והסתפק ב-8 מליון דולר לעונה בלבד. גם בחירות דראפט כמעט ולא מחליפות ידיים. קבוצות שומרות אותן קרוב לחזה. על מגמת השכר ומה יהיה בקיץ נכתוב בהמשך.
