לפני תחילת העונה פרשנים רבים, כולל החתום מטה, סברו שהספרס יסיימו מחוץ לפלייאוף ובמאזן שלילי. התחרות ההולכת וגדלה במערב לצד העובדה שההתחזקות של הקבוצה בקיץ, אם בכלל, נבעה בעיקר כתוצאה משיפורים פנימיים ולא מהבאת שחקנים חדשים, גרמה כמעט לכולם לחשוב שמבין 15 קבוצות המערב, לפחות 8 או 9 יהיו טובות מסן אנטוניו, אם לא יותר.

אבל ערב פגרת האולסטאר השחקנים של סן אנטוניו יצאו לשבוע מנוחה כשהם במקום השביעי במערב עם 56% הצלחה – ארבעה ניצחונות יותר מהפסדים. למעשה, המרחק בינם לבין המקום השמיני פחות או יותר זהה למרחק בינם לבין פורטלנד, שנמצאת במקום החמישי עם 60% הצלחה.

נכון, המצב עוד הפכפך. החצי השני של העונה צפוי להיות קשה יותר, עם מיני מסע חוץ מול קבוצות חזקות יחסית במזרח ויותר משחקים צפופים, וגם אם הספרס יסיימו במקום השביעי או השמיני הפלייאוף לא מובטח, לאור שיטת הפליי-אין החדשה. אבל בכל זאת – איך הגענו למצב שבו פחות או יותר באמצע העונה הספרס נראים טוב יותר מכפי שרבים ציפו שהם ייראו? יש לכך 3 סיבות מרכזיות בעיניי:

1. קלדון ג'ונסון ויעקב פלטל – הגנה

כשקלדון ג'ונסון נבחר על ידי סן אנטוניו לפני שנתיים, בבחירה האחת לפני אחרונה בסיבוב הראשון של הדראפט, לא הרבה אנשים הרימו גבה. זו פחות או יותר הייתה התחזית לגביו. מי שכן הרים גבה היה מאמנו בקולג', ג'ון קליפארי, שהביא לליגה בין השאר שחקנים כמו אנתוני דייוויס ודווין בוקר. "אני עדיין מנסה להבין איך [קלדון] נבחר במקום ה-29", אמר. "שום דבר לא פגום בו, לראייה סן אנטוניו בחרה בו".

זה נכון. היסטורית, לסן אנטוניו יש לא מעט הצלחה יחסית עם הימור על שחקנים בסוף הדראפט – רק בשנים האחרונות הם בחרו את דז'ונטה מארי ודרק ווייט בדיוק באותו מקום, 29. אבל הבחירה בג'ונסון, שאותה קיבלו מטורונטו בטרייד על קוואי והייתה למעשה הבחירה השנייה שלהם באותו דראפט, הייתה הרבה מעבר להימור מושכל. הוא חזק מאוד פיזית, בעל אתלטיות אקספלוסיבית ואת הרומן שלו עם חדירות קשות לטבעת קשה להסביר – 60% מהסלים שקלע העונה היו מתחת לסל. אבל את עיקר הנזק הוא עושה דווקא בצד השני של המגרש, בהגנה.

מתחילת העונה ג'ונסון קיבל את המשימות ההגנתיות הקשות יותר, כשנאלץ לשמור על אנתוני דיוויס וזאיון וויליאמסון, בין השאר. למעשה, בעוד שבפועל הוא יותר שחקן כנף שמגרד גובה של 2 מטר מלמטה, כמעט תמיד הוא שמר על פורוורדים שגבוהים או גדולים ממנו. למרות ההבדלים הפיזיים הניכרים, ג'ונסון הצליח בעבודתו מעל ומעבר למצופה והיה חלק משמעותי מהסיבה לכך שהספרס זינקו מהמקום ה-24 בדירוג ההגנתי בעונה שעברה למקום ה-9 העונה.

בנוסף, הצטרפותו לחמישייה לצד דז'ונטה מארי ולוני ווקר, שהחליף את ברין פורבס בעל הנחיתות ההגנתית, נתנה לפופוביץ' קו אחורי סולידי יותר בהגנה ואפשרה לו הלכה למעשה לתת לדמאר דרוזן, שגם לא נחשב למצטיין בהגנה, משימות הגנתיות שוליות יותר, שפחות פגעו בקבוצה.

כיום ג'ונסון הוא כבר שם דבר בפי מי שעוקב אחרי הליגה, ורבים רואים בו כמי שיהיה הכוכב המוביל של הקבוצה בעוד שנה או שנתיים. אבל לפני העונה? מי חשב? מי ראה? אולי מי שראה את הניצוצות שהפגין בבועה. וגם הוא כנראה לא האמין שהקפיצה שיעשה העונה תהיה כה גדולה, ותשפיע כל כך על הקבוצה. כדובדבן על הקצפת, ג'ונסון נבחר בשבוע שעבר לנבחרת השחקנים הצעירים באולסטאר, בחירה שהיא סמלית בלבד כי המשחק לא התקיים בפועל, אבל מעידה על ההכרה של הליגה בשחקן. "אני שמח מאוד בשבילו, זה מגיע לו", פרגן לו פופוביץ', "המאמצים שלו מוערכים ומתוגמלים".

אבל ג'ונסון לא לבד. גם הספסל של הספרס עשה קפיצת מדרגה הגנתית העונה, כשלא פחות משלושה שחקנים מהחמישייה השנייה נמצאים בצמרת הדירוג ההגנתי בליגה כולה: פאטי מילס, רודי גיי ויעקב פלטל. כאן עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית לגבוה האוסטרי, שגם היה חלק מהחבילה שהספרס קיבלו על קוואי. רק לשני סנטרים יש דירוג הגנתי טוב ממנו, ומאז שהוזנק לחמישייה בעקבות פציעתו של אולדריג' הדירוג ההגנתי של הספרס רק הולך ומשתפר. הוא גם חסם 27 פעמים ב-11 המשחקים האחרונים, כשרק רודי גובר ומיילס טרנר חוסמים יותר ממנו באותו פרק זמן.

אז האם פופוביץ' הצליח שוב, בפעם המיליון, לשלוף שפנים מהכובע? והאם הספרס אולי, בכל זאת, לא יצאו כל כך מופסדים מהעסקה עם טורונטו שבה ויתרו על אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה? מוקדם מדי להכריז. בינתיים, הרווח כולו שלהם.

2. דמאר דרוזן – התקפה

כשהוכרזו הסגלים למשחק האולסטאר, ודמאר דרוזן גילה שהוא לא נבחר, הוא נעלב. "קשה שלא לחשוב כמה זה מזויף", צייץ, וכמה ימים אחר כך, כשדווין בוקר נבחר להחליף את אנתוני דייוויס הפצוע, דרוזן הוסיף "זה מגיע לנקודה שבה פשוט צריך לצחוק מהבולשיט". לא שבחירה נוספת, לאחר 4 בחירות קודמות במדי טורונטו, הייתה משנה לו יותר מדי תדמיתית, מקצועית או כלכלית. זה העיקרון שהיה חשוב בעיניו.

דרוזן הוא מסוג השחקנים ששמים את כל הלב על השולחן, וציפה להערכה מצד המאמנים שראו אותו נותן תצוגות נפלאות כמעט בכל אחד מ-29 המשחקים ששיחק העונה. וכמו שלא חשש להביע את העלבון כשנודע לו שהוא עובר לספרס, זמן קצר אחרי שהובטח לו בטורונטו שהוא חלק מתוכניות הקבוצה לעתיד, כך גם לא חשש לעשות זאת כאן.

בשנים שחלפו מאז שהצטרף לחברים מטקסס דרוזן הצליח לשים את העלבון מאחוריו ולהתנהג כמקצוען למופת. הוא גם שינה את סגנון המשחק שלו בהדרגה, מעונה לעונה, ואמנם קולע פחות נקודות למשחק, כמעט כמו כל שחקן שהצטרף לספרס אי פעם, אבל עושה זאת ביעילות רבה יותר. בשלוש עונותיו בקבוצה הוא קלע באחוזים טובים יותר ממה שקלע בכל תשע שנותיו בקנדה, והעונה הוא מוסר 2 אסיסטים יותר מעונת השיא בטורונטו (7.2 למשחק) ומאבד הכי פחות בקריירה – רק 1.7 פעמים למשחק. אפילו במדד מתקדם כמו טרו שוטינג הוא טוב יותר במדי הספרס.

השינוי הזה ניכר היטב על המגרש, כשחבריו נהנים מיכולת ניהול המשחק של דמאר ומי שקוצרת את הפירות בסוף היא הקבוצה. מבקריו יגידו שלמרות המספרים הנאים, במדדים המתקדמים רואים שבפועל הקבוצה סופגת יותר נקודות ממה שהיא קולעת כשהוא על המגרש. או במילים אחרות: יש לו נט רייטינג שלילי. זה נכון, אבל האמת היא שהסתכלות מזווית קצת אחרת על המספרים מראה בבירור שהאשמה לא טמונה בו במקרה הזה, אלא בשחקן אחר שפתח בעמדת הסנטר עד לפני 11 משחקים.

למרכוס אולדריג' היה רוצה לשכוח את העונה הזו. לראשונה מאז עונת הרוקי הוא עלה מהספסל בחודש פברואר השנה, ובאופן כללי מציג העונה את היכולת הגרועה בקריירה בשני צידי המגרש. ובעוד שבהתקפה הספרס איכשהו הסתדרו בלעדיו, בהגנה הוא פשוט הרג אותם כששיחק. ב-450 הפוזשנים שבהן החמישייה המובילה של הספרס כללה אותו, היא ספגה קצת יותר מ-125 נקודות ל-100 פוזשנים בממוצע, נתון שהיה מציב אותם במקום האחרון מבחינת הגנתית, כצפוי.

אך כשמשווים את החמישייה הזו לחמישייה ששיחקה ב-11 המשחקים האחרונים, כשפלטל פתח במקום אולדריג', הנתון משתפר פלאים ל-110.7. זה אמנם פחות טוב מהדירוג הממוצע של הקבוצה (109.7), אבל לא בהרבה, וכן טוב משמעותית מהנתון המקביל עם אולדריג'. ודרוזן? הוא פתאום נתפס כיותר תועלת מנזק, כשהקבוצה קולעת 3.7 נקודות יותר ממה שהיא סופגת איתו באותם 11 משחקים.

חשוב לזכור שדרוזן מסיים חוזה בסוף העונה. שחקנים רבים שנמצאו בסיטואציה דומה הפגינו יכולת גבוהה מהממוצע האישי, סביר להניח שגם מתוך המוטיבציה לזכות בחוזה חדש וגדול שירפד את חשבון הבנק, וחזרו לממוצעים הרגילים בעונות שאחר כך. אבל מדדי היעילות וניהול ההתקפה של דרוזן, כאמור, טובים יותר בכל שנותיו בספרס מאשר בטורונטו, לא רק העונה, ואין סיבה לחשוב שאם יבחר להישאר בטקסס הם ירדו משמעותית בעונה הבאה.

למעשה, כאן דווקא אי-הבחירה לאולסטאר עשויה לשחק לטובת הקבוצה שתזכה בשירותיו, כשדרוזן ירצה להוכיח לכולם שגם בגיל 32 שיאו עוד לא מאחוריו והוא יכול להיבחר למשחק הכוכבים במערב.

3. דז'ונטה מארי – לב ונשמה

ב-2018 עולמו של דז'ונטה מארי חרב עליו. חודשים לאחר שהיה לשחקן הצעיר בתולדות הליגה שנבחר לאחת מחמישיות ההגנה, ורגע לפני שנפתחה העונה, הוא קרע את הרצועה הצולבת בברך במשחק הכנה והושבת לשנה.

עונת חזרתו מהפציעה, בשנה שעברה, גם לא הייתה סוגה בשושנים. הוא השתלב בחזרה לאט ובהדרגתיות, הקליעה לא נראתה משהו ובאופן כללי הוא נראה חסר ביטחון בהתקפה ביחס לעצמו. בהגנה הוא דווקא כן קצת הזכיר את עצמו של לפני הפציעה, אבל יכולתו האישית נבלעה בתוך היכולת הכללית הירודה של הקבוצה.

אל העונה הנוכחית הוא הגיע עם המון נטל על כתפיו. לאחר שבעונה הקודמת הקבוצה החתימה אותו על חוזה חדש על סך 64 מיליון דולר ל-4 עונות, הוא חש צורך להשיב לה על האמון שנתנה בו, וכבר במשחק השני ניכר שמשהו בו השתנה כשרשם את הטריפל דאבל הראשון בקריירה.

משם הדרך למעלה הייתה סלולה. כיום הוא נמצא במקום הרביעי בליגה בחטיפות למשחק, גבוה מאוד במדדי הגנה אחרים, ואם היכולת של הקבוצה תישאר דומה עד לסוף העונה, סביר להניח ששוב יהיה בדיונים על אחת מחמישיות ההגנה.

אבל השיפור האמיתי הגיע דווקא בהתקפה. יחד עם דרוזן הוא מנהל את ההתקפה של הספרס למשך רוב שלבי המשחק, כשהשניים מוסרים יחד קרוב ל-13 אסיסטים בממוצע ומאבדים מעט מאוד כדורים. למעשה, הרבה בזכות שניהם הקבוצה מוסרת העונה 2.25 אסיסטים למשחק על כל כדור שהיא מאבדת, נתון שמציב אותם בראש טבלת כל הזמנים, אחרי דטרויט מעונת 2005/6 שמסרה "רק" 2.12 (שיפור של כ-6%).

בכל פעם שהוא עולה על המגרש מארי נותן את כל הלב והנשמה, ואף לוקח קשה הפסדים – רק לאחרונה נקנס ב-25 אלף דולר כשבעט בכדור בזעם לאחר ההפסד לאוקלהומה סיטי. אם בעונה הקודמת התחושה הייתה שלספרס אין מנהיג, העונה יש לה שניים – וכל זה מבלי שהזכרנו בכלל את העובדה שחברו לקו האחורי, דרק ווייט, כמעט לא שותף עד כה העונה בגלל פציעה.

כבר שנתיים וחצי שאוהדי הספרס מפנטזים איך השילוב בין השניים יראה, במיוחד לאור היכולת הנפלאה של ווייט בהגנה, אבל הגורל רצה אחרת ובכל פעם זה נדחה. אולי במחצית השנייה של העונה נוכל סוף כל סוף לחזות בפוטנציאל המלא מתממש, אם ירצה הפופ. ימים גם יגידו אם הספרס יצליחו לשחזר את ההצלחה היחסית מחלקה הראשון של העונה גם בחלקה השני, אבל זה לא שעד עכשיו הם נהנו מהנחות או ממשחקים קלים.

מלבד היעדרותו של ווייט כל העונה, בחמשת המשחקים האחרונים נעדרו מהסגל שני שחקנים חשובים נוספים (קלדון ג'ונסון ורודי גיי, לאחר שנדבקו בקורונה, יחד עם דרק ווייט), ועדיין הקבוצה ניצחה פעמיים. קשה לדעת איך הם יחזרו מהמחלה – שכן מעדויות של שחקנים אחרים המחלה פגעה בכושרם גם זמן רב אחר כך – אבל בתקווה פגרת האולסטאר אפשרה להם להחלים במידת מה.

כך או כך, דבר אחד בטוח – גם אם הספרס ידרדרו ובסוף ימצאו את עצמם מחוץ לפלייאוף השנה, הם הגיעו לעונה נחושים להראות שהם לא נופלים מלא מעט קבוצות אחרות, במיוחד בהגנה. שחקנים אחדים עשו קפיצת מדרגה יותר מהמצופה, וגם אם לסן אנטוניו עדיין חסר איזשהו גרוש ללירה שיעזור להם לקחת אליפות, גרג פופוביץ' הוכיח שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שאסור להספיד אותו.

שועל הקרבות הוותיק הצליח גם הפעם להכין לימונדה עסיסית מהלימונים שקטף, וגרם ללא מעט פרשנים ואנשים לאכול את הכובע עד כה. יהיה מעניין לראות מה הוא מסוגל לעשות עם חומר השחקנים שבידו בחודשים הקרובים, גם אם בסוף לא נאכל את הכובע ממש. בינתיים הוא יושב פה בצד על השולחן, מוכן לאכילה.