פריוויו חצי גמר מזרח: פילי – טורונטו

תם הטקס ונגמר הסיבוב הראשון במזרח. למרות תקווה מסוימת שנראה קרב צמוד יותר עם הפסדים של שתי הפייבוריטיות במשחק הראשון, מירוץ החימוש במזרח הוביל לדומיננטיות מוחלטת בשאר המשחקים עם נט-רייטינג שנראה כאילו מישהו קשקש מספרים על מקלדת – 67+ ל-100 פוזשנים עבור החמישייה הפותחת של הסיקסרס, לעומת 48.6+ של הרפטורס. הגענו למקום אליו רצינו וקיווינו להגיע – חצאי הגמר בין ארבע הגדולות של המזרח.  אנחנו נתמקד בטורונטו – פילדלפיה

מאזן בעונה הסדירה: 3-1 לרפטורס.

חמישיות

בן סימונס, JJ רדיק, ג'ימי באטלר, טוביאס האריס, ג'ואל אמביד

קייל לאורי, דני גרין, קוואי לנארד, פסקאל סיאקם, מארק גאסול

אף אחד מהמפגשים בעונה הסדירה לא כלל את טוביאס האריס, ג'ימי באטלר פספס משחק אחד, מה שגרם לממש הרבה יותר מדי מייק מוסקלה. קוואי לנארד לא שותף בהפסד היחידי של הראפטורס לפילדלפיה. ולכן, מהסתכלות על המשחקים קשה להקיש המון. מה שקשה היה לפספס הוא את ג'ואל אמביד קולע 37 נקודות ב-10 מ-20 מהשדה. סרג' איבקה הוא אמנם שחקן הגנה מחונן אבל לא יכול להתמודד עם הגודל של הקמרוני. דווקא ההצלחה היחסית של יונאס ואלנצ'יונס מולו גרמה ליוג'ירי להבין שצריך כאן סנטר מסיבי, אמביד-סטופר, ולשלוח את יונאס בטרייד בתמורה למארק גאסול. גאסול עדיין שחקן נהדר אבל בגיל 33, היכולת ההגנתית שלו היא בעיקר הבנה נהדרת של המיקום שלו, לצד הגנת פוסט בלתי מתפשרת. אין קבוצה מולה אמביד התקשה יותר בשנים האחרונות מאשר ממפיס בהנהגת גאסול – 13.5 נק' בממוצע ב-28 אחוז לצד 5.5 איבודים. לאור התזמון של ההגעה של גאסול, ולאור העובדה כי שאר המתמודדות במזרח נמנעות משימוש קונבציונלי בסנטר שלהם, גם ליוג'ירי היה ברור שצריך להתכונן למפגש הזה. גאסול הראה כבר את היכולת שלו לעצור סנטרים שמתבססים על משחק הפוסט כשלקח לניקולה ווצ'ביץ' (11 נקודות ב-36 אחוז מהשדה) כמה מיליונים מהחוזה העתידי שלו בעונה הקרובה. זה היה כמובן רק קדימון, בונוס לסדרה שהרפטורס היו מנצחים ממילא. עכשיו, לא מן הנמנע שזה המצ'אפ העיקרי עבור שתי הקבוצות, והיחידי שקבוע כבר עכשיו, קבוע אולי לרמה שבה ניק נרס ינסה להצמיד את הדקות של גאסול עם אלו של אמביד. אמביד הוא עדיין הברומטר בפילי – עם השפעה דרמטית גם על שאר השחקנים בקבוצה – והכלה שלו היא יעד משמעותי. עם כל זה, צריך לזכור שאמביד עדיין יהיה החלטת משחק למשחק מס' 1 בסדרה (אם כי צפוי לשחק). עד כמה הפציעה תשחק תפקיד? ראינו כבר שכשהוא שיחק פצוע בסיבוב הראשון נגד הנטס, ההשפעה השלילית שלו על המשחק הייתה דרמטית.

זהו המצ'אפ הברור היחיד בין הקבוצות. הקבוצות הללו כ"כ ורסטיליות, שכמעט כל צימוד הגנה-התקפה יהיה סביר. יחד עם זאת, נראה שאפשר להמר על כך שהכוכב האחר בסדרה הזו, וכנראה גם הטוב בסדרה -קוואי לנארד – יישמר על-ידי ג'ימי באטלר. באטלר חלק את המטלה בעונה הסדירה יחד עם ווילסון צ'נדלר במשחק אחד, ועם בן סימונס במשחק אחר (בהצלחה משתנה – 36 נקודות ב-13 מ-24 מהשדה במשחק אחד, 24 נקודות ב-3 מ-11 במשחק אחר). לא בטוח האם אפשר לעצור את לנארד במצבו הנוכחי. ארון גורדון בסיבוב הראשון לא ממש הפריע ללנארד שסיים עם ממוצע של 28 נק' ב-56 אחוז מהשדה. הפיזיות והכוח של באטלר הם קריטיים כדי לנסות ולהוביל את לנארד למקומות שבהם הוא פחות טוב בהם, אבל כשהזריקה העדיפה של השחקן היא קונטסטד מיד-ריינג', קשה לראות מה עוד אפשר לעשות, מלבד ניסיון להוציא לו את הכדור מהיד, באמצעות בליצים וטראפים. בהינתן היכולת של הרפטורס להניע כדור, ודאי עם הגעתו של גאסול שהעלה את הקבוצה עוד שלב בתחום הזה, זה יכול להיות הרסני. הפיזיות של באטלר, שאמנם חזק פיזית כמו גורדון, אך הרבה יותר אגרסיבי ממנו, היא מצ'אפ לא פשוט עבור לנארד, למרות שלנארד עדיין גבוה ממנו בראש ובאטלר יתקשה לחסום אותו. למרות שזה לא נראה כך בעונה הסדירה – התלות של הראפטורס בקוואי במצבי פלייאוף היא משמעותית. למעט סיאקם, שאר שחקני הקבוצה ממעטים להסתכל לעבר הטבעת, אז האטה של קוואי תהיה דרמטית.

שתי הקבוצות מותאמות אחת לשניה באופן נהדר, אבל היכולת של הסיקסרס להציב ארבעה שחקנים שכולם יכולים ליצור לעצמם ברמה גבוהה, יכולה להיות משמעותית. כיוון שהרוב פה סיים-סייז (ונראה שלרפטורס אין שום בעיה להחליף גם את לאורי על כל אחד, בעוד הסיקסרס יתלבטו רק במקרה של JJ ואולי אמביד) היכולת לנצח הגנת חילופים תהיה קריטית. הדרך לעשות זאת, כמו שביוטה גילו, יכולה להיות על-ידי פליימייקינג, אך היא בעיקר על-ידי יכולת יצירה עצמית גבוהה. הסיקסרס מציגים לפחות שלושה שחקנים כאלו שנמצאים בשיא הקריירה מבחינת היכולת שלהם לשים כדורים בסל – אמביד, באטלר והאריס. לרפטורס יש הרבה מאוד פליימייקינג על המגרש בכל זמן נתון, ודאי עם התוספת של גאסול, אך גם לאורי וגם גאסול נראים שאיבדו צעד בניסיון ליצור לעצמם. לאורי מוותר על לא מעט שלשות פנויות, בעוד גאסול לפעמים בכלל לא מסתכל לסל, וזורק פחות מ-6 פעמים למשחק. השאלה האם הם יכולים לשלוף את הנשק הזה, במידת הצורך תעמוד אף היא במרכז הסדרה.

הגעתו של האריס אמורה להיות כזו שתצריך מחשבה בנוגע לשינוי המצ'אפ. עד כה, קוואי הוצמד לבן סימונס (עוד על כך בהמשך), ופסקל סיאקם על באטלר, במחשבה שלנארד יכול להתמודד עם סימונס וגם להביא עזרה כשצריך, סיאקם מספיק ורסטילי כדי להתמודד עם באטלר ולאורי יכול לנוח על ווילסון צ'נדלר. בפועל – באטלר הצליח להתפוצץ לפחות באחד המשחקים ל-38 נקודות (13 מ-27 מהשדה), ברובן מנצל את היתרון הפיזי שלו על הקמרוני כדי להגיע לטבעת. זה גרם לראפטורס לשנות כיסוי מספר פעמים, כולל אפילו הצבה של לאורי (שעשה עבודה מפתיעה) לכמה רגעים. הגעתו של האריס רק מוסיפה עוד שמן לתסבוכת הזו, ואפס מקום להתחבא. סיאקם הוא כנראה זה שיוצמד להאריס (ושניהם הצליחו לבטל אחד את השני כשהקליפרס נפגשו עם הרפטורס, על אף שהאריס הוא שחקן הגנה בינוני ומטה), ומשאיר את נרס להתלבט האם להיצמד לנוסחה מנצחת עם לנארד על סימונס, כשגרין (יותר סביר) או לאורי על באטלר, או להציב את לנארד, השומר הטוב ביותר של הקבוצה, על שחקן הפרימטר המאיים ביותר של הסיקסרס, וכפועל יוצא לתת לגרין או לאורי לרדוף אחרי JJ רדיק לאורך הסדרה. לטעמי, נרס יעדיף לשמור את לנארד על סימונס, כך שנראה עד כמה באטלר יכול באמת לנצל את יתרון המצ'אפ (אם כי כדאי לזכור שגם דני גרין הוא שחקן הגנה נהדר), ועד כמה ברט בראון ינסה להעביר את ההתקפה דרך ג'ימי באקטס.

בצד השני, בן סימונס יהיה פאקטור משמעותי בהכתבת הקצב בסדרה. ג'ארד דאדלי מהנטס חשף את הסוד הגלוי, שסימונס הרבה יותר מאיים בהתקפת מעבר. הנטס הצליחו להעמיד מולו חומה במשחק הראשון, אך מיד לאחר מכן כבר נפלו שדודים בהתקפת המעבר. זה הגיוני – הם קבוצה שצריכה להכתיב קצב מהיר, ולכן לא יכולים להאט את הקצב, מתקשים לשמור על הכדור ולא יכולים להציב חומה מול סימונס בהתקפת מעבר. מוטת הידיים של כל שחקני הכנף שלהם כנראה שווה לזו של קוואי לנארד לבדו. הרפטורס הם עולם שונה לחלוטין, ולאורך העונה היו אחת מקבוצת הגנת המעבר הטובות בליגה. אם גרין, סיאקם ולנארד ישלבו ידיים יחד, נוכל להקיף חלק נכבד מכדור-הארץ, לפחות את החלק השטוח שלו, או לכל הפחות כוכב לכת קטן. זה ודאי מאיים מאוד על ברט בראון, קל וחומר לאחר שבעונה הסדירה סימונס היה אפילו פחות מממוצע במשחק העומד כשהתמודד מול קוואי. סימונס לא מספיק מלוטש כדי לקלוע מעל לנארד במשחק העומד, ואיבד לא פחות מ-24 (!) כדורים בשלושת המשחקים מולו. זה מצ'אפ לא טוב עבור סימונס שיצריך ממנו המון תנועה ואקטיביות אוף-דה-בול. בטורונטו הדגימו על ג'ונתן אייזיק בסיבוב הקודם כי כל שחקן נטול קליעה מצמצם את המגרש בצורה דרמטית, עם רוטציות הגנתיות נהדרות ודאבל-טים עשוי היטב. סימונס הוא הרבה יותר מאיים מאייזיק אוף-דה-בול, והוא יהיה חייב להראות את זה.

החלקים האחרונים בפאזל הם JJ רדיק וקייל לאורי. רדיק אמנם הוצב על ג'ו האריס הלא-מאיים בסדרה מול הנטס, אך ברוקלין, בדגש על קאריס לוורט, הצליחו להביך אותו שוב ושוב בחילופים במשחקים הראשונים בסדרה. רדיק הצליח להתמודד עם זה בהמשך הסדרה, גם בזכות עזרה הגנתית, אך הנורה האדומה סביבו כבר פועלת. רדיק תמיד היה שחקן קצר מהממוצע, אך גם מעולם לא היה בעיה הגנתית (בניגוד לסטיגמה). לאור כך שאצל הקנדים לא חסר שחקנים שישמחו לבחון האם הטענה הזו עדיין בתוקף, יהיה מעניין לראות היכן רדיק יוצב. המקום ההגיוני להציבו יהיה על דני גרין, שאמנם גבוה בראש אך פחות מאיים אם יוריד את הכדור לרצפה, ולא מאלץ חילוף אוטומטי אם יבצע חסימה. רדיק גם צוות מול לאורי בחלקים מהמשחק, כיוון שהם בגודל דומה. לאור העובדה שסימונס, המצ'אפ הטבעי של לאורי לאחר שהאריס ייקח כנראה את סיאקם (שהוא מי שסימונס שמר עלי ובעונה הרגילה) מתקשה במעבר דרך חסימות ושמירה על גארדים זריזים, זה אולי מצ'אפ נכון יותר. לאורי אמנם פתח רע את הפלייאוף אך סיים את שאר המשחקים מול המג'יק עם 14 נק' ב-51 אחוז מהשדה, לצד 9 אסיסטים. יחד עם זאת, אין ספק שהוא פחות תוקף את הטבעת (2 נקודות בלבד ב-15 פוזשנים שרדיק שמר עליו). אם עוצמת האיום ההתקפי שלו לא תהיה משמעותית, אפשר אולי להציב מולו את רדיק. כך או כך, האיום בחילוף בהגנה שיגרום לרדיק לשמור את לנארד הוא אמיתי (ולכן ההעדפה שסימונס ישמור עליו ויכול להחליף בזריזות), ואם הרפטורס יצליחו לנצל את זה באופן אפקטיבי, השמיכה הקצרה ממילא של פילדלפיה תהפוך לאחת שאפילו לא קרובה לכסות את הבהונות.

ספסל

הספסל של הרפטורס לא הצליח להתרומם לגבהים של שנים קודמות. לאחר שנים בהם הוא היה החלק החזק בקבוצה, השנה הוא הסתפק בנט-רייטינג בינוני, ואף נשלט באחד המשחקים בפלייאוף מול חמישיית ספסל בהובלת מייקל קרטר-וויליאמס. יחד עם זאת, הוא הצליח לסיים את את הסדרה עם נט-רייטינג חיובי, והוכיח יתרון גדול על-פני זה של פילי – הוא קיים. כל העיר פילדלפיה כוססת ציפורניים בחרדה ומקווה שמייק סקוט יהיה כשיר למשחק מס' 1. סקוט הוא שחקן מצוין שהיה נהדר בסדרה מול הנטס, אך אם הוא חלק כ"כ קריטי מהרוטציה שלך – כנראה שמשהו שם לא בסדר. מספר הכוכבים ושיטת החילופים המבלבלת של בראון מאפשרת לכך שתמיד לפחות שני שחקני חמישייה נמצאים על המגרש, ובכך מצליחה להסתיר את העובדה שהספסל מורכב מבובאן, סקוט, ג'יימס אניס וטיג'יי מקונול. מלבד סקוט, שהראה באופן עקבי שהוא שחקן ראוי לפלייאוף, שאר השחקנים הם חלקים די בעייתיים. זה לווא דווקא אומר שהחמישייה השניה של הסיקסרס תהיה פחות טובה, אבל היכולת של בראון להגיב ולשנות, כמו שראינו בסדרה מול הנטס, היא מוגבלת עד לא קיימת. למרות כמות פורוורדים יפה, היכולת של בראון להתמודד עם הרכב נמוך היא בעייתית. ההישענות על בובאן היא קריטית, ובברוקלין ניצלו זאת יפה. למזלו של בראון, בראפטורס משחקים כמעט תמיד עם איבקה או גאסול (רק 224 פוזשנים לאורך העונה ללא סנטר קונבנציונלי), אך אם נרס ירצה לנסות ולהביך את היריבה, סיאקם בסנטר הוא המקום להתחיל ממנו. כך או כך, גם לראות את בובאן רודף בפיקנפופ אחר איבקה יכול להיות מאתגר עבור הסרבי, והיכולת של נרס לשלוף עוד הרבה שפנים, בדמות פרד ואן-וליט, איבקה, נורמן פאוול- שחקנים שברובם מוכחים בסיטואציות פלייאוף, יכולה להיות שובר שיוויון כשהמרחקים בין הקבוצות קטנים יחסית. החסרון של אוג'י אנונובי, שעבר ניתוח חירום להוצאת אפנדציט, יכול להיות משמעותי. אנונובי היה משמעותי בעונה הסדירה מול פילי, ולפי ווג' לא צפוי לחזור לשחק לפני גמר המזרח (אם וכאשר).

מאמנים

זוהי טבילת האש הראשונה של ניק נרס במים העמוקים של הפלייאוף. המוגבלות ההתקפית של המג'יק לא גרמה לו להתעמק יותר מדי בשינויי רוטציות ומצ'אפים, ולאחר כמה שנים של התאמות בפלייאוף של ה-G ליג, הוא ינסה לעשות זאת עכשיו. נרס זכה כבר לכל המחמאות על עונה רגילה מצוינת, אך הוא בעצמו צפה בדווין קייסי מאבד את עבודתו לאחר רצף כשלונות שנבע – בין השאר – מסטגנציה וקושי בהתאמות במהלך סדרת פלייאוף. נרס נראה כמו מאמן סתגלן, אך בינתיים לא היה צריך לעשות שינויים משמעותיים בשיטה שעובדת, והפגין בעיקר יכולת מרשימה לנהל אגו בחדר ההלבשה (במיוחד מבחינת הדלת המסתובבת בעמדת הסנטר הפותח). מה יקרה עכשיו?

לעומתו, ברט בראון הוא שועל למוד קרבות. או קרב. פלייאוף אחד עד כה, וכבר הלחשושים במקומוני פילי על כך שבראון למעשה מאמן כדי לשרוד את העונה הזו. תצוגת אימון לא מרשימה מול הסלטיקס שנה שעברה, וסדרה מול ברוקלין בה נראה שהמאמן הטוב יותר נמצא בעבר השני גורמת לחשוש שאת פירות התהליך יקצור מאמן אחר. בסופו של יום, בראון מאמן עם מה שיש לו. השמיכה הקצרה של הסיקסרס לא מאפשרת שינויים מאוד דרמטיים, והיכולת של הקבוצה לחזור ולהיות אפקטיבית בטראנזישן בסדרה מול ברוקלין הו גם לא מעט בזכותו. ועדיין – המשחק הסטגנטי של הקבוצה בחצי המגרש יכול להיזקף גם לבעיות הקליעה של הקבוצה אך גם לחובתו, ובראון יהיה חייב כמה ניצוצות בסדרה הזו על מנת להעלות את קרנו.

אקס פקטור

השחקן השני בקבוצה יכול להיות אקס-פאקטור? טוב, לא דובר פה מספיק על פסקל סיאקם מול טוביאס האריס. סיאקם מגיע אחרי סדרה פנטסטית מול אורלנדו, עם 23 נק' ב-53 אחוז מהשדה. השאלות על איכותו בפלייאוף הולכות ומתעמעמות, אבל סדרה טובה בחצי הגמר יעזרו לסגור את זה אחת ולתמיד. הוא יקבל את שומר הכנף הפחות טוב של פילי, שהוא האריס, והיכולת שלו להעניש אותו תהיה קריטית ליכולת ההתקפית של הראפטורס, שכאמור, נשענים עליו כאופציה התקפית מאוד משמעותית. האריס מתקשה לעיתים להישאר מול המתקיף בהגנה, והיכולת של סיאקם לנצל את זה ולגרור תגובה הגנתית תהיה קריטית עבור קבוצה שזקוקה לעוד מפץ התקפי. מהצד השני, אפשר להעתיק ולהדביק את אותו המשפט גם על טוביאס. פאסיביות במשחק 1 מול הנטס הייתה בין הגורמים המרכזיים להפסד, והאריס תיקן זאת עם 21 נק' ב-51 אחוז בשאר הסדרה. בהסתכלות מן הצד, אין ספק שכמות הנשקים ההתקפית של הסיקסרס היא יוצאת מגדר הרגיל, היכולת שלהם למקסם אותה בצורה מיטבית היא זו שתנצח את הסדרה הזו. והיכולת הזו מתחילה בטוביאס.

תחזית: 4-2 לראפטורס.