לברון הוא יותר ממייקל

אף אחד לא היה רוצה שיזכרו אותו רק בגלל שהוא הצטיין במקצוע שלו.
אתם יודעים מה, לא אדבר בשם כולם – אני לא הייתי רוצה שיזכרו אותי באופן הזה, אלא באופן שמתייחס למכלול הפעולות וההישגים שלי, ולכן הדיונים מי הוא הכדורסלן הטוב ביותר בכל הזמנים נראים לי היום די מוגבלים וכוללים רק הסתכלות צרה על בני אדם בפריזמה של המשחק והמקצוע בלבד.

כמות הדיונים וההשוואות בין מייקל ג'ורדן ושאר העולם, ובשנים האחרונות בייחוד לברון, חוצה בוודאי את כמות הנקודות ששניהם קלעו ביחד במהלך הקריירה.

כולם, כולל כולם, הכותבים והמגיבים, יודעים ומבינים שאין בכלל מקום להשוות בין הכדורסל ששיחקו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת לבין הכדורסל שמשחקים היום.
כולם, כולל כולם, מחפשים כל מיני פקטורים, מדדים והסברים שיאפשרו להשוות משהו שהוא לא בר השוואה.
אמנם הדיונים הללו מרתקים ומביאים קליקים וטראפיק, אבל הם לא יותר מדיון תיאורטי נחמד.

אם בכל זאת רוצים להשוות בין שחקנים שפעלו בתקופות שונות, יותר נכון יהיה לנסות ולהתייחס גם להשפעה שלהם מחוץ למגרש ולמשחק עצמו, לדוגמא השפעתם על התפתחות הכדורסל, השפעתם על תהליכים הקשורים לכדורסל או השפעתם על החברה בכלל, כל זאת מאחר ואלו אספקטים שניתן להשוות ביניהם, ומתייחסים למכלול האישיות והפעולות של אותם אנשים.

ג'ורדן היה הווינר האולטימטיבי, הוא שיחק את המשחק טוב יותר מכולם וידע לשכלל את יכולותיו לאורך השנים ולכן גם שלט בליגה וזכה באליפויות. הוא אמנם תרם באופן יוצא דופן לפופולריות של המשחק בארה"ב ובעולם, אולם אני בספק אם הוא תרם תרומה משמעותית להתפתחות המשחק, מאחר והכדורסל לפניו או אחריו נראה די דומה (למעט ההתקדמות הפיזית והאתלטית שקשורה יותר להתקדמות המדע והידע). מעבר לכך ההשפעה העיקרית של ג'ורדן היתה פריצת דרך בתחום הפירסום בזכות החוזים שלו עם נייקי, ותו לא.

לפני שאגיע להשוואה מול לברון, אני רוצה להתייחס לכדורסלנים נוספים שלדעתי ההשפעה הכוללת שלהם עלתה על זו של ג'ורדן.

הראשון הוא ביל ראסל שהשליטה שלו בכדורסל האמריקאי בשנות השישים היתה למעשה הפעם הראשונה שבה ספורטאי שחור מוביל קבוצה לרצף אליפויות בענף ספורט מקצועני, ועוד בתקופה של מתח גזעי מובהק, אלים ובוטה. ראסל זכה גם באליפות כמאמן-שחקן בסיום הקריירה שלו, והיה המאמן השחור הראשון בספורט המקצועני ובלי ספק אחד מפורצי הדרך העיקריים והסמן הימני לספורטאים שחורים בארה"ב. אני בספק כמה ספורטאים היו מוכנים, אז והיום, לסכן את ה"מורשת" שלהם ולאמן קבוצה אחרי כל כך הרבה עונות אליפות. ראסל טען שלא עשה את המהלך משיקולים חברתיים, אבל ההשפעה של המהלך היתה עצומה.
ב 2011 הוא קיבל מהנשיא אובמה את מדליית החופש הנשיאותית, שהיא העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב, ומוענק על תרומה לחברה. ראסל קיבל את המדליה עבור פעילותו בתחום זכויות האזרח ושמירה על כבוד האדם. ג'ורדן קיבל את מדליית החופש בשנת 2016 מהנשיא אובמה כהוקרה על שאיפתו למצויינות ושלמות.

מג'יק ובירד הגיעו לליגה ביחד ועזבו אותה ביחד.
הם הגיעו כשהיא בתחתית מבחינת המוניטין והעניין ועזבו אותה כשהיא במקום הרבה הרבה יותר טוב.
יש לא מעט מומחים שטוענים שהם "הצילו את הליגה". אולי ג'ורדן היה מצליח גם במשימה הזו, אבל הוא הגיע לליגה שכבר היתה ממוצבת הרבה יותר גבוה בדעת הקהל ממה שהיתה כששניהם התחילו לשחק, רק חמש שנים לפניו.

בירד, ובייחוד מג'יק, השפיעו מהותית על הדרך שבה התפתח הכדורסל, ובנוסף השפיעו דרמטית על מעמדה של הליגה בתרבות הספורט האמריקאית. להוציא אותה מהמרתף כמו שהם עשו, זה הרבה יותר קשה ומהותי מאשר להעלות אותה מספר קומות כמו שמייקל עשה.

לקראת סיום הקריירה הודיע מג'יק שהוא חולה באיידס, ושינה לחלוטין את ההתייחסות למחלה בארה"ב ואולי בעולם כולו. בזכותו הפסיקו להתייחס לחולים כאל מצורעים ומנודים ותקציבי המחקר עלו משמעותית. אני בספק אם לג'ורדן היה אומץ לעשות מהלך כזה.

ואיך לברון משתלב עם הענקים שהזכרנו כאן?
האם הוא משמעותי ובעל השפעה מחוץ למשחק עצמו?
ראשית, לברון פעיל מאוד במדיה ובתקשורת בנושאים חברתיים, ואינו מהסס להביע את עמדותיו לגבי השתלבות השחורים בחברה והקיפוח והאלימות שהם סובלים מהרשויות. אין ספק שלאישיות תקשורתית גדולה כמו לברון, יש השפעה מהותית על השיח הציבורי בארה"ב והפוליטיקאים אינם יכולים להתעלם ממנו ומכוחו הציבורי. ג'ורדן כמעט ולא השמיע את קולו בנושאים טעונים אלה או בכלל בנושאים חברתיים או פוליטיים. אמנם מדובר בעידן שונה, אולם גם אז ואף לפניו היו ספורטאים שחורים בולטים שהתבטאו בפומבי בנושאים חברתיים.

שנית, לברון שינה לחלוטין את מאזן הכוחות המסורתי בין הבעלים לשחקנים. המעבר שלו למיאמי היה אמנם מסיבות אגואיסטיות לחלוטין ופגע בקבוצתו, אולם הוא הבהיר לכולם מי למעשה קובע את סדר היום. השיטה שלו לחתום על חוזים קצרים אולי פוגעת ביכולת של הקבוצה לתכנן לטווח ארוך, אולם כך הוא שומר את כל הקלפים אצלו, ונשאר החזק ב"מאזן האימה" שתמיד קיים בין השחקנים לקבוצות.

לפניו היו מעט כוכבים שנקטו בצעדים דומים, לדוגמא קארים שהכריח את מילווקי להעביר אותו ללייקרס, או שאקיל שסיים חוזה ועבר גם ללייקרס, אבל הם היו יוצאי הדופן.
היום, בעקבות הדוגמא של לברון זה הרבה יותר שכיח, כמו שאוקלהומה, קליבלנד ואינדיאנה למדו על בשרן בעקבות העזיבות של דוראנט, אירווינג ופול ג'ורג'. בעבר הכוכבים היו חזקים והיום הם הרבה יותר חזקים, ואת הטון והכיוון הזה קבע לברון ג'יימס.
יתרה מזו, אני חושב שגם כוכבי כדורגל כמו ניימאר וקוטיניו, למדו מלברון, וכך נולדו המעברים הכפויים שלהם, שנעשים פופולריים משנה לשנה.

לברון הוכיח עם השנים שהוא לומד מטעויות וברור לי שהוא לא אמר את המילה האחרונה, על המגרש ומחוצה לו. אין לי מושג היכן הוא ישחק בעונה הבאה, אבל יש לי תחושה שההחלטה שלו, שתגיע מהסתכלות בפרספקטיבה רחבה ולא רק מהמקום של עוד תואר אישי או אליפות, תפתיע את כולנו. אני בטוח שגם אחרי הפרישה הוא יהיה משמעותי ודומיננטי בתחום שבו יבחר – עסקים, ספורט או פוליטיקה, כולם ביחד או כל אחד בנפרד.

את ההשפעה האמיתית של לברון ג'יימס ואת מקומו בהיסטוריית הספורט נוכל לנתח לעומק רק שנים אחרי שיפרוש, אבל כבר היום הוא משמעותי יותר לחברה האמריקאית ומשפיע על הכדורסל ודרך ניהולו, יותר ממי שהיה בעיקר, ואולי רק, שחקן כדורסל ענק, מייקל ג'ורדן.

אפילוג:
את מרבית הטור כתבתי לפני מספר שבועות ומאז הספיק ג'ורדן לחגוג יום הולדת 55 ולברון התבטא שוב בתקשורת והודיע שהוא "מתכוון להמשיך לכדרר ולדבר". בזמן הזה שמעתי וקראתי עוד ניתוחים עליהם והשוואות ביניהם, שלא שינו את דעתי.