פריוויו פלייאוף: דנבר נאגטס (2) – לוס אנג'לס לייקרס (7)
כבר בסיבוב הראשון אנחנו מקבלים שחזור של גמר המערב מהשנה שעברה בה הנאגטס יתחילו את המסע שלהם לריפיט.
מאזן ומה הן עשו במהלך העונה הסדירה ביניהן:
הנגאטס ניצחו את כל שלושת המפגשים מול הלייקרס העונה, מה שהגדיל את רצף הניצחונות שלהם על הקבוצה מעיר המלאכים ל-8 כאלו כולל הסוויפ בגמר המערב האחרון. הלייקרס בהחלט התמודדו יפה בכל המשחקים אבל תמיד בדקות הסיום הנאגטס ידעו לעשות את הסוויץ' הנוסף, לקלוע סלים במאני טיים ולהבטיח את הניצחון שעל פניו נראה יחסית קליל. אין קבוצה בליגה שיודעת להעלות הילוך ולהתעלות תוך כדי משחקים כמו שדנבר עושה בשנים האחרונות מול כל קבוצה.
הכוכבים
מה לא נאמר כבר על ניקולה יוקיץ'? הסרבי חובב הסוסים בדרך לזכייה בתואר MVP שלישי בקריירה והוא ביסס העונה עוד יותר את מעמדו כשחקן הטוב בעולם. זה הרבה מעבר למספרים המצויינים שלו כמו העובדה שהוא שולט במשחק ונדמה כי אין שום דרך לעצור אותו ובטח לא את משחק הפיק אנד רול שלו עם ג'מאל מורי. העונה הנאגטס שיחקו בהילוך שני ללא מאמצים מיוחדים ובכל זאת סיימו די בקלות במקוום השני במערב (ואילולא ההפסד לספרס גם היו מסיימים במקום הראשון). הכימיה של הקבוצה נראית טובה מאי פעם והכל שוטף בממלכה שנבנתה לה בהרי הרוקי. אפילו ג'מאל מורי שמראה לעיתים חוסר יציבות בעונה הסדירה היה נהדר. הגארד הקנדי אמנם שיחק 59 משחקים העונה אך את רובם הפסיד באיזור דצמבר וינואר. מארי סיים השנה את הענוה הסדירה הטובה בקריירה שלו עם 21.2 נקודות למשחק ב-48% מהשדה וקלע 2.5 שלשות ב-42.5%. הוא הוסיף לכך 6.5 אסיסטים ו-4.1 ריבאונדים. אה ולכל מי שתהה כל המספרים הללו הם שיאי קריירה. בקיצור מארי מגיע מוכן לפלייאוף.
אצל הלייקרס לברון מגיע לאחר עוד עונה נפלאה בה גם הגיע לציון הדרך המרשים של 40,000 נקודות אך מאידך שיחק 71 משחקים (לא כולל גמר טורניר אמצע העונה ומשחק הפלייאין נגד הפליקנס) שזו כמות המשחקים הגבוהה ביותר ששיחק מאז הגיע לעיר המלאכים. כבר כמה עונות שאנחנו דנים ביכולת של לברון להעלות הילוך בפלייאוף ועד כמה נשאר לו כח להיות היוצר המרכזי של ההתקפה למשך 40 דקות. מצד שני השנה דיאנג'לו ראסל וריבס נשאו יותר בנטל ניהול המשחק ויצרית ההתקפות מה שאפשר ללברון לנוח יותר גם על המגרש. יהיה מעניין לראות את האפקט של זה מול הנאגטס והאם נראה את לברון הצייד שמחפש את המיסמאצ' (כנראה ג'מאל מורי) בכל רגע נתון בפיק אנד רול.
דיוויס מסיים עונה נפלאה של 24.7 נקודות 12.6 ריבאונדים 1.2 חטיפות ו-2.3 חסימות בזמן שהוא משחק 76 משחקים, הכי הרבה משחקים שאי פעם שיחק בעונה הסדירה. המספרים של דיוויס מרשימים מכיוון שהלייקרס כמעט ולא הפעילו אותו השנה ודיוויס לא ייצר לעצמו כלל, הוא הפך להיות שחקן שניזון לחלוטין מאחרים. הקליעה עדיין לא התייצבה (27% מהשלוש) אבל דיוויס מראה שהוא לא צריל אותה כדי להיות דומיננטי. כמובן שעם דיוויס השאלה היא תמיד כשירות. האם אחרי עונה בה שיחק כל כך הרבה תגרום לו להיות פחות אקטיבי ויותר פגיע בפלייאוף? האם הוא מסוגל שוב להיות שחקן ההגנה הדומיננטי של האוף סיזן בטח כאשר הוא פוגש על ההתחלה את השחקן הטוב בליגה שכבר הוכיח שהוא לא מתקשה יותר מידי עם הגנת אחד על אחד של הגבה.
המאמנים:
בשנה שעברה עוד דיברנו על האם אחרת אבל השנה ניתן לקבוע כי הוא התברבר יותר מידי עם הרוטציות וניסה יותר מידי שינויים מוזרים כמו להעלות את ראסל וריבס מהספסל ולעיתים אפילו לפתוח עם קאם רדיש. אך בעיני החטא הגדול מכולם היה לספסל את האצ'ימורה, שהיה מעולה בפלייאוף 2023 והציפייה הייתה שיפתח בחמישייה ויקבל יותר דקות. במקום זאת הוא היה שחקן ספסל שקיבל פחות מ-24 דקות בממוצע עד פגרת האולסטאר. מהרגע שעבר לחמשיייה ולקבל מעל 30 דקות בערב, חל שיפור משמעותי במשחק ההתקפה של הלייקרס וכמובן גם במספרים של היפני. ההתנהלות הזאת גורמת לי לפקפק מעט בקבל ההחלטות של האם בפלייאוף בטח מבחינת היכולת למצוא את ההרכבים ההתקפיים הטובים ביותר של הלייקרס אבל מצד שני בפלייאוף הקודם ראינו את היצירתיות שלו בסוגי ההגנות ששלף על יוקיץ' ובכך שהוא לא מהסס להשתמש בכל שחקן ברוטציה ושאין אצלו פרות קדושות.
מייקל מאלון כבר הוכיח שהוא אחד המאמנים הכי טובים בליגה עוד לפני ריצת האליפות ב-23 אבל בפלייאוך האחרון הוא הראה עוד יותר את היכולת שלו להגיב במהרה למה שקורה על המגרש ובעיקר לייצר הגנה דינימית שמותאמת לסגנונות התקפה שונים סביב סנטר כבד שלא ניחן ביכולות הגנה עילאיות. הסדרה מול הסאנס אולי המחישה זאת בצורה הטובה ביותר איך מאלון החליף הגנות תוך כדי משחקים ספציפיים והצליח לשמור את השחקנים שלו מרוכזים ולא לשבור את הסכמות. אין באמת שאלה כאן מי המאמן הטוב יוצר אך במקרה של מאלון הוא רוצה עכשיו לקבע את המעמד שלו כמאמן היסטורי והדרך לכך מתחילה בסדרה מול אולי הקבוצה הכי קשה שיכל לקבל בסיבוב הראשון ואולי גם בכל המערב.
אקס פקטורים:
בצד של הלייקרס כבר דיברתי על היכולת של האצ'ימורה עכשיו אכתוב את המספרים: ב-29 משחקים שהוא עלה מהספסל ל-22.5 דקות הוא סיים בממוצע עם 11 נקודות ב-47.5% אחוז מהשדה לעומת 39 משחקים בהם פתח בחמישייה בהם שיחק 30 דקות וקלע 15.4 נקודות ב-57.5% מהשדה. רוי קריטי להתקפה של הלייקרס ובעיקר לריווח מבחוץ (42.2% עונתי מחוץ לקשת) שמאפשר להעמיד שלישיית קלעים וסקוררים סביב לברון ודיוויס.
ריבס כנראה יעשה עוד קפיצת מדרגה בפלייאוף אבל בגדול הוא שחקן די יציב שהלייקרס יודעים מה יקבלו ממנו. ניהול טוב ויצירה מהפיק אנד רול, הגנה סבירה וקליעה מבחוץ.
סימן השאלה האמיתי של הלייקרס וגם זה שיכול להכריע את הענוה שלה הוא דיאנג'לו ראסל. הבחירה השנייה של דראפט 2015 פתח את העונה בצרוה רעה אך החל מדצמבר החל לספק ערבי קליעה אדירים, סחב את הלייקרס בלא מעט משחקים ושיפר מאד את הקליעה מבחוץ.קשה לעיתים להבין איך כששני הכוכבים שיחקו כל כך הרבה הלייקרס נפלו עד לפלייאין אבל אחת הסיבות לכך היא חוסר הריווח סביבה השניים ובעוד הם היו טובים, משחק ההתקפה של הלייקרס נראה רע עד שראסל החל לאפס את הידית.
הדבר המשמעותי שהצליח לשפר במשחק שלו הוא המשחק ללא הכדור. הוא החל לזוז למקומות הנכונים ולעשות תנועה ללא כדור. שיפר את שחרור הזריקה שלו בקאץ' אנד שוט. מתוך 226 שלשות שראסל קלע העונה 73.5% מהן היו מאסיסטים. לשם השוואה המספר הזה עמד בשנה שעברה על 68% ולנפי שנתיים על 62% כאשר אחוזי הקליעה היו רעים. דיאנג'לו קולע השנה מבחוץ 3 שלשות ב-41.5% בפער הנתנוים הטובים בקריירה שלו. אם הוא יצליח להביא את היכולת הזאת לפלייאוף, מעבר למשחק הפיק אנד רול המצויין שלו, הלייקרס יהיו יותר מסוכנים ממה שחושבים.
אצל הנאגטס האקס פקטור המרכזי הוא מייקל פורטר ג'וניור. כמו תמיד הוא הצלע היחידה בחמישייה שאתה לא יודע בהכרח מה תקבל ממנה בערב נתון. בפלייאוף הקודם הוא סיפק ערבי קליעה מזעזעים אך ידע לחפות על הערבים האלו עם תנועה מצויינת ואינטנסיביות מוגברת בהגנה. פורטר ג'וניור שיפר משמעותית את הגנת העזרה שלו והראה שהוא יכול להשתלב בהגנה טובה של קבוצה אלופה.
למרות כל מה שכתבתי על פורטר ג'וניור בסופו של דבר הנאגטס יוכלו להגבר גם על ערבי קליעה רעים שלו אבל בימים שהזריקה תיכנס (ולא חסרים כאלו) אין לאף קבוצה סיכוי אפילו לדגדג את הנאגטס. בנוסף הספסל של הנאגטס השתדרג השנה. על אף העזיבות של ג'ף גרין ובעיקר ברוס בראון, אנחנו רואים שיש שחקנים שממלאים את החלל שלהם ואף מעבר לכך. רג'י ג'קסון נראה כמו יופי של רכז מחליף שיכול לנהל משחק ולקלוע מבחוץ והוא עשה עבודה טובה בתקופה שמארי היה פצוע. כריסטיאן בראון עשה עוד קפיצה והפך להיות חלק משמועתי יותר ברוטציה. שומר טוב וקולע טוב מבחוץ כאשר פעם בכמה ימים הוא אוהב לספק איזו הטבעה מפתיעה שתשאיר את הצופים פעורי פה.
(הדאנק השני בסרטון)
אך הצלע החדשה ברוטציה היא פייטון ווטסון שהנאגטס היללו ובנו עליו עוד מהקיץ והוא אכן הצליח לעמדו בציפיות. ווטסטון אינו ורסטילי התקפית והוא בעיקר עסוק בלזרוק שלשות בקאץ' אנד שוט (0.6 שלשות ב-30%) אך הוא שומר מגוון מאד שמסתדר טוב בחילופים והוא בלוקר נהדר לעמדה שלו. ווטסון סיים את השנה השנייה שלו בליגה עם 6.7 נקודות ב-46.5% 1.1 בלוקים 0.5 חטיפות ב-18 דקות בלבד אך מעבר לכך הוא נראה טוב במרקם הקבוצתי ושייך למעמדים האלו. עכשיו צריך לראות אם הוא מצליח לתרגם את היכולות ההגנתיות שלו גם לפלייאוף.
תחזית:
תשימו לב שבכל הפריוויו הזה לא כתבתי מילה על קקפ ועל אארון גורדון. הם יעשו את שלהם עם הגנה טובה על שחקני הכנף וכובי היריבות, חיתוכים בלתי פוסקים שייצרו כאוס בהגנה וסלים קלים והרבה שלשות (בעיקר קקפ) הנאגטס זאת הקבוצה הכי מתואמת בליגה עם החמשייה שמשלימה אחד את השני בצורה הכי טובה שיש. עוזר שיש לך את השחקן הטוב בעולם שיודע לנצל כל חור אפשרי אבל גם בלי קשר לכך הנאגטס הם מכונה שהכל זורם בה בצורה שוטפת ושהשלם עולה על סך חלקיה. הלייקרס אכן נראים סוף סוף כמו קבוצת NBA טובה והם גם בנויים יחסית טוב כדי לאתגר את הנאגטס, אך זה בדגש על לאתגר. 4:2 לנאגטס במסע לעבר הגמר וההגנה על התואר.
