אני עושה טעות איומה. בוודאות. תרשו לי לתת לכם הצצונת מאחורי הקלעים. יש לי מאמר מוכן. כבר כתבתי אותו (אל תדאגו תקבלו גם אותו). אבל אחר כך האינטרנט הזכיר לי שג'ייסון וויליאמס בדיוק חגג יומולדת. אתמול השחקן האהוב עלי נהיה בן 43. ראיתי קליפ לזכר הימים המוטרפים של חילופי המילניומים (בין הזמנים של ה-NBA, אגב). ואני יודע שכבר כתבו עליו אלף כתבות נוסטלגיות תלושות לגמרי מהכאן-ועכשיו. ואת מי זה מעניין בכלל. ואין לי רגע פנוי בימים האלה. אבל זה חזק ממני. וגם מכם. אז אתם נשארים.

את המסירה עם המרפק ראיתי לראשונה בחדשות ערוץ 2. תנו לזה לחלחל רגע. לא, בעצם ראיתי קודם את כל קבוצת הנערים של הפועל ירושלים מנסה לחקות אותה על הספסל באולם, בזמן שהם חיכו שהאימון שלנו יגמר. ממש לא הבנתי מה הם מנסים לעשות, או למה הם מצחקקים בכזאת התרגשות. ואז ראיתי את יעקב אילון מדבר על כדורסל עולמי בפעם הראשונה בחדשות. הסתכלתי על המסך ולא האמנתי שראיתי את זה. זו עדיין התחושה שאני מקבל עם כל שידור חוזר, מכל זווית, 18 שנים אחרי שאף אחד לא ניסה שום דבר שבכלל מזכיר את זה. מהלך הכדורסל היצירתי ביותר בכל הזמנים, שנגמר באנטי-קליימקס של פאול (ג'יימס פוזי, אם יש היכל תהילה לטרולים הוא צריך להקרא על שמך).

ג'ייסון לא היה השחקן הכי טוב בקבוצה שלו, בשום שלב בקריירה, אבל הוא נכנס לחיים שלנו כרוח סערה, עישן וויד לפני שזה נהיה מגניב (במכללות אצל בילי דונובן, הושעה אחרי שנתפס בפעם השלישית), הפציץ שלשות במתפרצות לפני שכולם עשו את זה, ובכלל שם פס אחד ארוך על כל הערכים שניסו להטמיע בנו. היה לו ניצוץ, ולא היה בו רמז קלוש לפחד. הוא התרוצץ על המגרש כמו פיטר-פן. כולם כבר יודעים על כריס וובר, שלא ידע את נפשו מרוב צער כששמע על הטרייד ששלח אותו לסקרמנטו. האולסטאר הממורמר החליט לעשות הכל כדי לא להשאר, עד שראה את וויליאמס, שזה עתה נבחר בדראפט, מלהטט באימון הראשון של הקבוצה. למעשה, הפעמים המעטות שאפשר בכלל להקשיב לוובר, שמשום מה משמש כפרשן, הן כשהוא מדבר בגעגועים עזים על הרכז שהיה לו בבירת קליפורניה. שמענו גם על המסירות שפגעו לוולדה דיבאץ' בראש לפני שהוא למד להשאיר את הידיים שלו בהיכון. כולנו כבר שמענו הכל, בעצם. וויליאמס הפך לאגדה עוד בשנותיו בקינגס, לפני שאולף ע"י מאמניו בממפיס ובמיאמי, והלוואי שהייתה לי מילה אחרת לזה. אז אני פשוט אספר לכם על החוויה שלי.

היה משהו כמעט מתיש בצפייה בו. כל ההתרגשות הזו… אתה צריך הפסקה. אפילו לרכבות הרים יש את העליות האיטיות האלה כדי שתוכל להתכונן נפשית. עם וויליאמס, בקושי ישבתי על הכסא. רק חיכיתי לדבר הבא שהולך לקרות – החטאה שערורייתית, אסיסט במאה קמ"ש, קרוס-אובר מפואר או איבוד שאפתני שיגרור את הקלוז-אפ המוכר והמתבקש על ריק אדלמן, מאמנו המיוסר תמיד. אדלמן, המנצח של גן החיות המופרע הזה, תמיד נראה כמו אדם שמכר את נשמתו לשטן, ועכשיו הוא מנסה לחשב אם זה משתלם. וויליאמס לא בא לתת הצגה, הוא היה ההצגה עצמה. היה בו משהו ששבה אותך, והוציא אותך מדעתך בעת ובעונה אחת. למעשה, וויליאמס גרם לך לשכוח כליל את מטרת המשחק. את המטרה של ספורט.

עוד הצצה. בעוונותי למדתי בבצלאל. אחד מהדברים הכי חשובים שהמרצים שלי ניסו להחדיר בנו זה הצורך לדעת את החוקים לפני שמנסים לשבור אותם. באותו אופן, תחרותיות היא רוח הספורט, זה לא משהו שצריך להגיד בכלל. כל מה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, זה רק על הבסיס הזה, שהקבוצות רוצות לנצח, כי כולם רוצים לנצח. כי לנצח זה הכי חשוב. מרגיש דבילי לכתוב את זה בכלל.

אבל לא. ב-1998 הצטרף ל-NBA שחקן שלא הרגיש ככה. האקסיומה הזו לא היתה תקפה לגביו. ג'ייסון "שוקולד לבן" וויליאמס (איזה כינוי פצצה?) רצה יותר. הוא רצה למתוח את הגבולות של מה שמותר, של מה שאפשר לעשות בין הקווים במסגרת החוקים של המשחק הזה, גם אם זה עלה לו בסל, גם אם זה עלה בניצחון, וגם אם זה עלה למאמן שלו בשערות שיבה. והוא הצליח. הוא הראה לנו דברים שלא ראינו קודם, ולא ראינו אחריו. הוא מצא פרצות חדשות, זוויות חדשות, תזמונים חדשים, שלא היינו יודעים על קיומם אם הוא היה מפחד להיכשל (או, במילים אחרות, מנסה לנצח).

אני הייתי מתבגר אז, ועליתי למאמנים שלי על העצבים בגללו. הוא נתן השראה לכולנו לצאת לשחק. להתנסות ולא לפחד להיכשל. זו, אגב, המטרה של ספורט. ניצחון הוא רק אמצעי כדי לשכנע אותך להמשיך לשחק. ילדים, ואני מקווה שאני אומר משהו מובן מאליו עכשיו, לא צריכים מוטיבציות מהסוג הזה. זה רק גלגלי עזר של מבוגרים.

לוויליאמס היתה גישה, פיראטית משהו, למפתחות של האולם, והוא היה מתאמן שעות לבדו בתור נער. עד כאן אין חדש – עוד סיפור פואטי, שאפשר לסגור במונטאז' של חצי דקה עם המוזיקה המתאימה. הסיפור של וויליאמס מקבל טוויסט כשלומדים שהוא לא היה זורק לסל באימונים המפרכים האלה. היה לו ריבוע מצויר על אחד הקירות, והוא היה מפציץ אותו במסירות, במשך שעות על גבי שעות. במשך ימים, שבועות, היו לו כפפות עבודה גסות שהקשו עליו להרגיש את הכדור. כמו נזיר. אם הייתי צריך לחשוב איך בן אדם ממציא מסירה עם המרפק (מעבר לזה שהייתי נכשל), אני מניח שצריך היה להתחיל בילד לבד באולם עם כדור, שלא זורק לסל מתוך עיקרון.

הם קראו לו רוח הרפאים של פיסטול פיט מארביץ', אבל הוא היה גאון יחיד מסוגו. הוא היה מכדרר את הכדור חזק מאוד על הרצפה. רוב המאסטרים שאנחנו מכירים בתחום הרבה יותר עדינים – הם "מטפלים" בכדור, כמו שמאיר איינשטיין היה קורא לזה. הם מלטפים אותו בדרכו לרצפה, כך שישאר יותר זמן ביד שלהם. לא וויליאמס. הוא כבר היה בשלב הזה ודילג מעליו (כנראה מתוך שיעמום נטו). וויליאמס היה מעניש את הרצפה. כשניסיתי להבין מה הוא משיג מזה זה נחת עלי כמו לבנה – הוא פשוט מספיק לעשות יותר בפחות זמן. הוא היה זריז מאוד, אבל שמרו עליו שחקנים זריזים, ולא אחת גם זריזים ממנו. אבל בעזרת השליטה האבסולוטית שלו בכדור הוא יכול היה להגיע לפניהם לכל מקום במגרש, אנחנו שומעים ביטויים מהסוג הזה כל הזמן אבל אף פעם לא מדברים על מה זה אומר – זה מה שזה אומר. לכדרר מהר יותר ממה שהמגן שלך מסוגל לעכל, כי אתה פאקינג עילוי שמגיע פעם באף-פעם, זה דוגמה אחת לשליטה אבסולוטית בכדור. הוא דיבר על זה פעם אפילו. הוא אמר שהוא מדמיין שהוא "נועץ מסמרים ברצפה". איזה דימוי נהדר? אם זה לא מסביר הכל אז אני כנראה מדבר ג'יבריש כבר.

ואולי זה סימן לעצור – לפני שהגעתי לפואנטה, או מטרה. לפני שניצחתי. מזל טוב ג'יי-דאב. היית משהו אחר לגמרי, את כל הכבוד שקיבלת הרווחת ביושר.

אם הגעתם כבר לכאן, בטח תהנו לשמוע אותי נובר גם על נושאים אחרים (אקטואליים יותר, לפעמים), בפודקאסט של אורי נכטיילר ושלי, "באשמורת הבוקר".