לספרס היו שני מקומות פנויים בסגל לקראת העונה הקרובה, וזמן קצר (מאוד) לתוך ליל השחקנים החופשיים מהמטורפים שידעה הליגה היא איישה אותם. את המקום הראשון תפס, כצפוי, רודי גיי, שימשיך בקבוצה לשנתיים נוספות בתמורה ל-16 מיליון לעונה. "רודי היה חלק נפלא מהמשפחה שלנו", אמר עליו אר סי ביופורד במאי, כדי להסיר כל ספק שהקבוצה תחתים אותו מחדש.

https://twitter.com/SpursNationCP/status/1145448812653056000

רגע לפני שקופצים וחושבים שזה מלא כסף לשחקן בן 33 שעבר פציעת אכילס, צריך לזכור שמבחינת הספרים זה כאילו הספרס החתימו שחקן ב-9.5 מיליון, כמעט אחד לאחד אותו חוזה שגיי קיבל בעונה שעברה. חוקי הליגה ("זכויות הבירד") אפשרו להציע לו 175% מהחוזה הקודם ולחרוג איתו מהתקרה, ומכאן ה-16 מיל'.

לשחקן אחר היו יכולים להציע רק כ-9-10 מיל', כך שזה היה או להחתים את גיי או להישאר עם חור בעמדה שלו, כי לא היו כמעט או בכלל שחקנים טובים ממנו שהיו מוכנים לחתום בסכום כזה. גיי ידע את זה, ידע שהקבוצה יודעת את זה, וכנראה שהתעקש על הסכום עד השקל האחרון.

אובייקטיבית, רודי גיי התפתח לשחקן אחר מאז שחתם בספרס, שיפר את ההגנה שלו ונתן לא מעט משחקים טובים בעונה שעברה שהזכירו את ימיו כסקורר מחונן. הכימיה שלו עם הקבוצה נפלאה, והוא חברו הטוב של דרוזן מימיהם בטורונטו. ויש לזה משקל מעבר לנתונים היבשים.בפלייאוף, אחרי שנעלם קצת בתחילת הסדרה מול דנבר הוא חזר בגדול במשחקים 6 ו-7 (עם 19 ו-21 נק' ב-63% ו-47% מהשדה ושתי חסימות בכל אחד מהמשחקים האלה).

סובייקטיבית, גיי הוא שחקן רוטציה לגיטימי בעיניי. לא כוכב, אבל שחקן רוטציה. אולי אפילו קצת יותר. אפשר להתווכח אם שחקן כזה באמת שווה 16 מיל', אבל בעולם שבו דוויין דדמון מקבל כ-13.5 לעונה וג'וליוס רנדל 21 (!), זה לא כזה נורא. בטח שלא כשהאופציה השנייה היא, כאמור, להישאר עם אולדריג', פלטל וברטאנס בלבד על משבצות הגבוהים. אה, וגם צ'ימזי מטו.

גם המקום השני אויש מהר, כשדמארה קרול הגיע מברוקלין לשתי עונות תמורת 6.5 לעונה והשלים את צמד הבנים של שושנה לצד דמאר דרוזן. עכשיו חסר רק שניסים גרמה ימונה למנהל המזנון ולנו יהיה פלאפל.

https://twitter.com/SpursNationCP/status/1145491430640508928

צחוקים בצד, הספרס ככל הנראה הסתכלו על הדירוג ההגנתי שלהם בעונה שעברה, שהיה הגרוע ביותר מאז העונה הראשונה של פופ, והחליטו לשים את מלוא כובד משקלם על ההגנה. אחרי הכל, במדדים התקפיים הספרס דורגו גבוה מאוד (אחוזים מהשדה, אחוזים מהשלוש ואפילו דירוג התקפי – מקום חמישי בליגה). פופוביץ' לא פעם ולא פעמיים הוציא את זעמו על ההגנה הקבוצתית, ולצנוח למקום ה-20 בדירוג ההגנתי אחרי שנים ארוכות במקומות הראשונים זה משהו שבמועדון לא יכלו לעבור עליו לסדר היום.

גיי סיים בעונה שעברה כבעל הדירוג ההגנתי הטוב בקבוצה (למעט פלטל, השם יודע איך), והדירוג של הקבוצה צנח מ-106.8 כשהוא על המגרש ל-111 כשהוא ישב על הספסל. גם קרול היה אחד מהעוגנים ההגנתיים החשובים של ברוקלין, שאמנם לא הייתה מאריות הליגה בהגנה אבל בואו לא נשכח שמדובר בברוקלין. גם להיות ראש לשועלים זה משהו. עכשיו לפחות הוא מצטרף לאריות.

קרול גם היה חלק מהחמישייה של אטלנטה ב-2014/15 שזכתה בכבוד ההיסטורי להיבחר יחד ל"שחקן החודש של הליגה" ומביא איתו (בתקווה) המון ניסיון ומלחמה בהגנה. לכך תוסיפו את החזרה של מוריי, שנבחר לחמישיית ההגנה השנייה בעונת 17/18 למי ששכח, והנה קיבלתם קפיצה לפחות של רמה אחת בהגנה. אפילו שתיים.

בואו גם לא נשלה את עצמנו, זה לא הופך את הספרס למועמדים לאליפות. בטח שלא כשתמונת הליגה לעונה הבאה רחוקה מלהיות גמורה – קבוצות רבות טרם סיימו לבנות ולהיבנות, שוק השחקנים החופשיים עוד פתוח ואחד בשם קוואי עדיין לא החליט על עתידו.

יחד עם זאת, עיקר יהבם של הספרס בעונה הקרובה יהיה תלוי בשלושה שחקנים צעירים שיצטרכו לעבוד קשה בקיץ, לעשות עוד קפיצת מדרגה, ולממש את הפוטנציאל שלהם הרבה מעבר למה שפרשני הליגה חוזים. "הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להיות גדולים וזה נשאר ברמת הדיבורים", אמר דז'ונטה מוריי לאחרונה. "אני מישהו שעומד מאחורי המילה שלו. אני באמת רוצה להיות גדול, אז אני מנסה להשקיע בזה עבודה".

הדברים האלה יכולים להיתפס כשחצניים, אבל מוריי הוא האחרון שישתחצן. הוא באמת עובד קשה כדי להצדיק את התפקיד שלו כרכז הפותח העתידי של הקבוצה, תפקיד שנגזל ממנו באבחת פציעה אכזרית ברצועה הצולבת רגע לפני פתיחת העונה שעברה.

כבר אחרי אותה פציעה הוא הבטיח לעצמו ולאוהדים לחזור טוב יותר מעל גלי האינסטגרם, ולטענתו לא החמיץ אף אימון או סשן ניתוח וידאו של הקבוצה. בכלל, מי שעוקב אחריו נחשף לשלל סטוריז שבהם הוא מעודד את עצמו, מודה לאלוהים ומעלה תיעוד של אותה עבודה קשה.

אין ספק שמוריי הוא לא השחקן היחיד בליגה שעובד קשה, אבל באותה נשימה אסור לקחת את זה כמובן מאליו. מוריי מתכנן לבוא רעב לעונה הקרובה – רעב להוכיח שהוא השתקם, רעב להוכיח שהוא ראוי לאמון של הקבוצה בו ורעב לעשות את הקפיצה שהיה אמור לעשות בשנה שעברה, אחרי שנבחר לחמישיית ההגנה השנייה.

מי שעוד עובד קשה הוא חברו לקו האחורי, דרק ווייט, שנאלץ ליטול את המושכות לאחר הפציעה של מוריי. אחת מהשאלות הגדולות של הספרס לקראת העונה תהיה אם ווייט ומוריי יוכלו לשחק זה לצד זה, לאור העובדה ששניהם נמצאים על אותה בלטה ומשחקים באותו סגנון – רכז קלאסי שמנצל פיקאנדרולים חכמים כדי לחדור לצבע, ולא מהווה איום משמעותי מחוץ לקשת השלוש.

יחד עם זאת, כבר לקראת סוף העונה הקודמת נראה היה שהספרס מנסים לעודד שינוי במשחק של ווייט. הוא התחיל לקחת יותר זריקות לשלוש, וגם קלע אותן בביטחון רב יותר ובהתאמה – באחוזים גבוהים יותר. ווייט אמנם רחוק מלהיות קליי תומפסון, אבל השינוי במנטליות כבר שם. בראיון שנתן לאחרונה לאתלטיק הוא גם אמר שהיעד שלו לקיץ יהיה לא לצאת מאימון לפני שיקלע 500 שלשות. שאפתני משהו, אבל גם מעיד על מוסר העבודה שאיתו ווייט מגיע.

מה שמוביל אותנו לצלע השלישית בחבורה, לוני ווקר. הרוקי בעל התסרוקת המוזרה עבד הכי קשה משלושתם בעונה אחרונה, כשתיזז בין קבוצת הג'י-ליג של הספרס למשחקי אן בי איי, לעיתים באותו יום.

גם הוא לא מפחד מעבודה קשה וגם הוא שיתף לאחרונה את השינוי במנטליות שחל אצלו כשהפסיק עם ההרגל המגונה לאכול מזון מהיר, שכר שף פרטי והפך את השומן העודף (עד כמה שיש שומן אצל ספורטאים כאלה) לשרירים. לליגת הקיץ, כך דווח, יגיע אחרי אימוני ניפוח אינטנסיביים שהעלו את משקלו בכמה קילוגרמים. "אני יודע מה רוצים ממני לעשות", אמר, והוסיף שהוא הולך "לשחק בדרך הנכונה, לשחק בדרך של הספרס, ולזכות באמון של פופ".

ימים יגידו אם ההשקעה הרבה של הספרס בשלושתם תשתלם, אבל שני החיזוקים מהלילה הם בהחלט בסיס טוב ויציב בשוק מטורף שבו קבוצות רבות מהמרות ואחרות עדיין בלי חמישייה. הספרס, לפחות, יכולים להתפנות בראש שקט לליגת הקיץ שתיפתח הלילה ביוטה, עם משחק נגד קליבלנד, ולהסתכל על העתיד הרחוק. אם לשפוט לפי ווייט ומורי בשנתיים האחרונות, שהפתיעו לחיוב את הפרשנים ואת האוהדים כאחד, אולי השנה נופתע גם מלוני ווקר. ואם כן, תדעו שאין שום דבר מפתיע בזה. רק עבודה קשה.