המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, אור עמית, עמית מאיר, רענן טאובר ודני אייזיקוביץ'
המירוץ ל-MVP מתחמם, לוקה הלוהט הוזכר כמועמד לצד שיי וגם וומבי פרס את הקייס שלו. מה הטייק שלכם?
אור עמית: נראה שהולך להיות מירוץ ארבע ראשי שכולו מהמערב – חוץ מהשלושה כאן גם ניקולה יוקיץ' מועמד ראוי. היכולת של לוקה בשבועות האחרונים בהחלט מצדיקה תואר MVP, אבל כאן בדיוק הבעיה. שזו היכולת של לוקה בשבועות האחרונים. כדי לזכות בתואר אני חושב שהיכולת צריכה להיות עקבית יותר. הקייס של וומבי גם פחות חזק בעיני, למרות ההצלחה הנהדרת של הספרס ולמרות שהדומיננטיות שלו בצד ההגנתי גדולה מזו של שלושת המתחרים, אולי יחד. המאזן של הנאגטס לעומת שיי ו-וומבי משחק לרעתו של יוקיץ'. שיי הוא בחירת ברירת מחדל, ראויה, אבל ברירת מחדל. לא פוסל שיעדיפו לתת ללוקה לפני שהתואר עובר בטאבו לויקטור.
אריק גנות: יש לנו מירוץ נהדר העונה.יוקיץ' נותן עונה מצוינת אפילו בסטנדרטים שלו, והולך להיות הראשון אי פעם שהוליך את הליגה באסיסטים ובריבאונדים – והוא לא לוקה בתחומים האחרים. שיי הוא השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה, עם יציבות יוצאת דופן. לוקה הוא פשוט קוסם, אף אחד לא מסוגל לעשות את מה שהוא עושה, והעובדה שהוא מביא קבוצה בלי הגנה למקום השלישי במערב שווה MVP ברוב השנים. וומבי חייזר, שחקן הגנה של אחד לעשור, ומוביל התקפית קבוצה שיכולה להיות השניה בליגה.
כולם ראויים, אבל שיי ראוי יותר. היציבות, ההגנה, העובדה שאוקייסי מצליחה להוביל את הליגה למרות פציעות מאוד קשות. הוא ייקח.
רענן טאובר: אם.וי.פי זה בסוף מירוץ של נרטיבים. סטטיסטיקה יבשה? יוקיץ' לוקח, אבל דנבר מדשדשת מאז שחזר בסוף ינואר. לוקה מדהים, אבל הלייקרס מנצחים גם בלעדיו בזכות עונץ שיא של ריבס ובזכות לברון בלתי נגמר. וומבי כנראה שחקן ההגנה, אבל ללא קפיצה התקפית יוצאת דופן. זה משאיר אותנו עם שיי. היעילות שלו העונה מרשימה (קפץ ל-55.7% מהשדה ו-39.3% משלוש), ותוסיפו לזה את סלי הקלאץ' הבלתי נשכחים בראש בראש מול יוקיץ', והנרטיב נוטה בבירור לכיוון של SGA. ה-MVP שלו.
דני אייזיקוביץ': שיי מוביל את המירוץ וקשה לראות את לוקה לוקח את זה, אבל אם להיות הוגנים, לוקה נמצא בעוד עונה אדירה שבה הוא עובר את שיי בכל הפרמטרים הקלאסיים (נקודות 33 מול 31, אסיסטים, 8.4 מול 6.6 וריבאונדים 7.9 מול 4.5), על הדרך הלייקרס תקעו יתד רציני במקום השלישי במערב.
מצד שני, שיי הוא השחקן הכי טוב, בקבוצה הכי טובה ומשחק נהדר בהגנה.
מה לגבי וומבי? אני חושב שהוא צריך עוד עונה או שתיים לפני שבאמת יהיה לו סיכוי להתחרות על התואר.
למרות זאת, חוסר היציבות הכללי של הלייקרס ישאיר את התואר אצל שיי.
עמית מאיר: לא באמת חשבתי שזה יהיה אפשרי אבל לא יהיה לנו מירוץ דו ראשי לתואר ה-MVP.
אישית, אני עדיין חושב שהתואר ילך לשגא אבל עולים שמות חדשים ולגיטימיים. לוקה תמיד היה בדיבור בשנים האחרונות למרות שהשנה לדעתי הוא לא במירות למרות מסספרים יבשים גבוהים ביותר.
מה שכן, לוומבי באמת יש קייס יותר רציני. סן אנטוניו הרבה יותר טובים ממה שציפו והם קרובים יותר למקום הראשון מהמקום השלישי וזה משהו שאף אחד לא ראה קורה במערב החזק.
אני חושב שלקייד ולבראון יש קייס יותר רציני מלוקה. הלייקרס לא היו טובים כל כך עוד ריבס היה בחוץ. זה פוגע בקייס של שלוקה.
יוסטון קצת מתקשה לאחרונה, ומתרחקת מיתרון ביתיות בפלייאוף. הם יכולים להפוך את הקערה?
עמית מאיר: אני לא הולך לעשות את הגאג המצופה פה כי זה מעצבן.
אבל דבר אחד בטוח, אם אין ליוסטון את קווין דוראנט, הם היו בפער אכזבת העונה. הפציעות של ואן וליט ואדאמס פוגעות בצורה קשה ביותר בקבוצה.
אין ליוסטון מי שיוביל כדור ויארגן את המשחק. ציפו מתומפסון להיות מוביל הכדור העיקרי אבל הוא לא יכול להיות כזה. ולמרות שהם עדיין מובילים את הליגה בריבאונד, הם לא דומיננטיים כמו שהם היו לפני כמה חודשים. הפער מהמקום השני הוא ריבאונד שלם אבל לפני הפציעה של אדאמס, הפער היה באיזור ה-4 ריבאונדים מהמקום השני. בנוסף, אדאמס מכניס קשיחות מנטלית שכרגע חסרה מאד לקבוצה.
אור עמית: יוסטון הגיעו לחלק הקשה בלו"ז שלהם שמציף בעיה – הם פשוט לא טובים מול הקבוצות הטובות: הם עם ניצחון אחד מתוך שלושה על הת'אנדר ועם ניצחון אחד מארבעה מול כל אחת מבין דנבר, לייקרס וספרס. למעשה קבוצת הפלייאוף היחידה (במערב) שמולה הם יכולים עוד לסיים במאזן חיובי זו מינסוטה שבדיוק דפקה עליהם קאמבק של החיים והשוותה ל1-1 את הסדרה העונתית (עם עוד מפגש אחד ביום לפני האחרון של העונה). קבוצות התחילו להוציא את הכדור מהיד של דוראנט מוקדם בהתקפה וכרגיל הוא מתקשה מול שומרים פיזיים (גם אם נמוכים ממנו) ונכון לעכשיו – עם כושר ה'קליעה' הנוראי של איסון ותומפסון – לרוקטס פשוט אין כלים להתמודד עם זה.
אריק גנות: הסיכוי שלהם להגיע לביתיות סביר למדי. יש להם את אחד הלו"זים הכי קלים בליגה להמשך, כולל שישה משחקים מול קבוצות שסיימו מעשית את העונה. הם בכל זאת קבוצה טובה. מינסוטה ודנבר, שמעליהם, פוגשות יריבות קשוחות יותר ושתיהן הפגינו אי יציבות העונה.
השאלה היא כמה זה יהיה משמעותי להמשך. יוסטון לא ממש הצליחה לעשות את קפיצת המדרגה שניתן היה לצפות לה כשדוראנט הגיע. ההתקפה שלהם טובה אבל סובלת מבעיות בקליעה ובהובלת הכדור, שמתבטאות בשילוב ביזארי של ריבוי איבודים ומיעוט אסיסטים. ההגנה ירדה, למרות דוראנט, עם האובדן של דילון ברוקס. הם עדיין טובים, אבל יתקשו לעבור סיבוב.
רענן טאובר: הסיפור כאן מבחינתי הוא הריבאונד והחסרון של סטיבן אדאמס. לפני האולסטאר, יוסטון שלטה בקרשים, ניצחה מאבקי ריבאונד בדו-ספרתי והחזיקה בטופ 10 בשני צידי המגרש. מאז הפגרה? הדומיננטיות הזו נעלמה והם הפכו לקבוצה בינונית שאיבדה את הזרימה. הם כנראה לא יתדרדרו אל מחוץ לשישייה הראשונה במערב, אבל האתגר של יודוקה עכשיו הוא קריטי. הוא חייב למצוא דרך לכנס מחדש את השחקנים ולפקס אותם לפלייאוף, כי בלי השליטה בצבע, יהיה להם קשה מאוד לאיים בסדרות ארוכות.
דני אייזיקוביץ': לדעתי לא.
במשך רוב חלקי העונה, היריבות שלהן לצמרת סבלו מפציעות (לברון, אוסטין ריבס, יוקיץ' ובערך כל שחקן בדנבר). עכשיו שהגענו לישורת האחרונה, כל הפצועים חזרו, מלבד פרד ואן וליט (שסיים את העונה) ובהיעדר רכז טבעי, הניסוי הנחמד מאוד של יוסטון צפוי להסתיים במקום השישי במערב.
לזכותם יאמר שנותרו להם 10 משחקים עד סוף העונה, כאשר מלבד המפגש האחרון מול מינסוטה בסיום, ואולי הניקס, הם אמורים לנצח 8 משחקים. זה בהחלט עשוי לאפשר להם לסגור את הפער, אבל הפער מהלייקרס ודנבר כבר גדול מדי (3-4 משחקים) ומינסוטה אמנם פוגשת את דטרויט פעמיים אבל אמורה לנצח את כל המשחקים האחרים.
איך אתם מסכמים את החזרה של טייטום עד עכשיו?
דני אייזיקוביץ': 19 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, 1.3 חטיפות ב 30 דקות משחק אלו מספרים נהדרים.
אמנם קצת פחות ממה שאנחנו זוכרים ממנו ואמנם האחוזים עדיין לא לגמרי שם אבל צריך לזכור שהוא חזר הרבה לפני תאריך היעד, נזרק לאמצע עונה והמטרה כרגע זה להיכנס לכושר לקראת הפלייאוף.
מי בכלל זוכר שבקיץ הקודם בבוסטון דיברו על עונת טנקינג, התחילו לשחרר נכסים ואף אחד בכלל לא חשב שטייטום ישחק העונה. אז לא רק שהוא משחק, בינתיים הוא נראה לא רע בכלל, ויש לו עוד קצת זמן להתחבר ולהגיע כמו שצריך לשלבים המתקדמים של הפלייאוף.
אני מסכם את זה כחזרה נהדרת.
עמית מאיר: בוסטון כרגע במאזן 7-3 חיובי מאז שטייטום חזר. אז לפני הכל, הכימיה הקבוצתית לא נפגעה. שזה הדבר הכי חשוב.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם זה שההגנה של בוסטון נראית נפלא במשחקים האלו. חוץ ממשחק אחד נגד סן אנטוניו שבו נקלעו עליהם 125 נקודות, שאר המשחקים לא היו מעל 112. מה שמסמל הגנה מעולה.
בינתיים גם נראה שטייטום לא מחזיר את עצמו להיות בעל הבית. הוא נכנס לאט לאט ובטוח לעניינים עם הידיעה שהעונה ג'יילן בראון הוא האלפא.
נכון שהקליעה של טייטום עוד לא בשיאה כרגע אבל אם לקראת הפלייאוף וכמובן בפלייאוף עצמו הקליעה תחזור, כל המזרח בסכנה מאד רצינית.
אור עמית: טייטום נראה בינתיים כמו שחקן ממש ממש טוב שפשוט לא היה על המגרש כמעט שנה. הסלטיקס ניצחו שבעה מעשרת המשחקים מאז החזרה שלו (כולל הפסד אחד, לאוקלהומה סיטי, בו לא שותף) למרות שנראה שכושר הקליעה הרע שלו דבק בכל הקבוצה (קלעו פחות משליש מזריקות השלוש שלהם בסטרץ' הזה, למרות שבמפגש האחרון מול הת'אנדר כבר נראה טוב יותר). המבחן לא אמור להערך עכשיו, אלא בכושר שאיתו יגיע לפלייאוף ובצורה שבה ג'ו מאזולה יצליח למקסם את היכולת שלו בשיטה החדשה שהנחיל לסלטיקס השנה. את הכסף סופרים במדרגות וכו'.
אריק גנות: חשוב להשוות את היכולת שלו טייטום לציפיות ריאליות. עוןד לפני שדרך על המגרש, טייטום הבהיר שהוא מבין שהקבוצה כרגע מובלת על ידי ג'יילן בראון, והתפקיד שלו הוא להשתלב בסכמה הזו ולא לשנות אותה. במובן הזה החזרה שלו היא הצלחה – טייטום נכנס לתפקיד משני יותר ממה שהכרנו, משקיע הרבה בהגנה ובריבאונד, ובהחלט תורם – בוסטון עם מאזן של 7-2 במשחקים שבהם שיחק.
מהצד השני, היעילות עדיין לא שם. טייטום קולע ב-31% איומים מהשלוש, וזורק משם המון גם יחסית לעונות קודמות. הוא מאבד המון אבל לא מוסר מספיק אסיסטים. בסך הכל הכיוון חיובי, אבל יש לו הרבה עבודה עד לשלבים המכריעים בפלייאוף.
רענן טאובר: חזרה סולידית, אבל טבעי לראות שיש חלודה. טייטום נראה מהסס בחדירות, וזריקות הפול-אפ שלו מחוץ לקשת נכנסות באחוזים נמוכים מאז שחזר. מה שמעודד זה שבוסטון לא לוחצת עליו. בראון סוחב יפה את העגלה, ומאזולה נותן לטייטום לחזור לקצב בהדרגה דרך פליימייקינג, במקום להכריח זריקות קשות. המספרים שלו לא מזהירים כרגע, אבל מבחינת מאצ'אפים לפלייאוף – הסלטיקס צריכים אותו ב-100% בסוף אפריל, לא עכשיו. הכל עובד לפי התוכנית.
דוראנט עובר את ג'ורדן בנקודות, לברון את פאריש בכמות משחקים. מה, אם בכלל, המשמעות של זה על המורשת של שניהם?
רענן טאובר: מספרים מדהימים, אבל האם הם משנים משהו במורשת של שניהם? התשובה היא לא. ההישגים הספציפיים האלה רק מחזקים את הנרטיבים שכבר קיימים סביבם. העקיפה של פאריש היא עוד חותמת על ה-Longevity של לברון, שהוא כנראה המטורף והמרשים ביותר שראינו אי פעם בספורט המקצועני. אצל דוראנט, המעבר על פני ג'ורדן מזכיר לנו שהוא פשוט אחד מהסקוררים הטבעיים הגדולים בהיסטוריה. קריירות מפוארות שכבר חקוקות בסלע, הסטטיסטיקות האלה הן רק עוד דובדבן.
דני אייזיקוביץ': חסר משמעות בשני המקרים.
זה בעיקר ממחיש שלברון יזכר לעד בתור איש הברזל שתחזק את הגוף ודוראנט כסקורר עילאי. מעבר לזה, שניהם כבר חקקו את עצמם בדפי ההיסטוריה לטוב ולרע.
לברון כבר שבר כל שיא סטטיסטי מצטבר, ומצד שני הקרב שלו בנרטיב מול ג'ורדן אבוד לחלוטין. גם בהקשר של דוראנט, הוא לעד יזכר כסקורר עילאי, אבל זה שקלע יותר או פחות מג'ורדן לאורך הקריירה לא ממש מעניין אף אחד. אם דוראנט פתאום יוביל עוד הפעם קבוצה לאליפות, זה אולי יקנה לו עוד כמה נקודות דירוג, אבל שיאים שנובעים מזה שהרפואה מאפשרת לשחקנים לשרוד יותר שנים, זה חסר משמעות.
עמית מאיר: מורשת זה חתיכת דיון ולכל אחד יש דרך אחרת להסתכל על המושג הזה.
כשזה נוגע ללברון, אני לא חושב שמספר המשחקים הולך לשנות משהו. לעשות את מה שהוא עושה העונה בגיל שלו, זה כבר סוגר מורשת של שחקן מינימום טופ 5 בהיסטוריה.
אצל דוראנט הסיפור טיפה שונה. הסקורר הכי גדול שראה המשחק ממשיך את דרכו ברשימת הקלעים. לעקוף את מייקל ג'ורדן זה הישג חסר תקדים. ואני מאמין שעונה הבאה הוא גם יעקוף את קובי בראיינט. אצל לברון יש מורשת של אורך קריירה, דומיננטיות פיזית וחוכמת משחק שלא נראתה. אצל דוראנט יש מורשת של יכולת אבסולוטית לשים את הכדור בסל.
אור עמית: ציון הדרך של לברון מרשים במיוחד לאור העובדה שהיכולת שלו בעונה הזו עדיין נמצאת ברמות הגבוהות של הליגה. בשלוש העונות האחרונות שלו פאריש שותף בממוצע ל-14.5 דקות בערב וקלע – במצטבר, בשלוש העונות – פחות נקודות ממה שלברון קלע העונה ב-51 משחקים. דיוני ה-GOAT בצד לברון ג'יימס הוא אמת מידה חדשה לאריכות ימים בספורט מקצועני, לצד מעטים אחרים. לגבי דוראנט – העניין הוא לא רק כמות הנקודות אלא היעילות שלו. הקייס של דוראנט הוא לתואר הסקורר הטוב בכל הזמנים, בשילוב של יעילות, כמות והגיוון בדרך שבה הוא משיג את הנקודות שלו כנראה אין לו מתחרים, אבל זה דיון שהאינטרנט עדיין לא מוכן אליו לדעתי.
אריק גנות: לעבור את ג'ורדן, בכל דבר, תמיד מהווה הישג בעל משמעות, בטח בסקורינג מול אולי הסקורר הכי גדול בכל הזמנים. ההישג הזה מדגיש את הגדולה של דוראנט כסקורר, כשהוא מצליח להיות דומיננטי לאורך המון שנים ואפילו להתאושש מפציעה מהסוג שהיה מסיים לרוב השחקנים את הקריירה.
במקרה של לברון, המעבר של פאריש מסמן קריירה שגם אם אפשר להתווכח על כמות ההישגים שבה יחסית לאחרים, אין ספק שהיא הגדולה בתולדות הליגה במונחים של שימור רמה גבוהה לאורך זמן. לברון שיחק הכי הרבה משחקים, הכי הרבה דקות, קלע הכי הרבה נקודות, והוא טופ 6 באסיסטים ובסטילים. קשה להאמין שזה יחזור על עצמו.
בן שרף מקבל יותר קרדיט בנטס לאחרונה. כמה זה מוצדק ואיך אתם מסכמים את ההתקדמות שלו העונה?
אריק גנות: לבן שרף לא היתה עונת רוקי קלה. הוא מאוד התקשה בקליעה לאורך כל העונה, בוודאי משלוש. ההגנה שלו לא תמיד היתה טובה. יכולת המסירה היתה לא רעה, אבל הוא איבד יותר מדי. הוא בילה זמן בג'י ליג, וזה בהחלט היה מוצדק.
הוא טוב יותר במשחקים האחרונים ומקבל קרדיט בצדק. אמנם התקשה לספק נקודות בדקות קלאץ', אבל זה אולי נטל קצת גדול מדי לבחור בן 19 שנבחר 26 בדראפט.
שרף השתפר הגנתית, מצליח לסיים כשהוא מגיע לסל ולהפעיל את החברים.אחוזי הקליעה מהעונשין ובג'י ליג נותנים תקווה שהקליעה משלוש תתפתח בעתיד, וזה מה שמבדיל בינו ובין קריירה ארוכה בליגה.
רענן טאובר: קרדיט ששרף מקבל מוצדק, למרות חבלי הלידה. כן, איבודי הכדור עדיין מהווים בעיה ויחס האסיסטים-איבודים שלו חייב להשתפר משמעותית כדי להפוך לרכז מוביל. עם זאת, ההתקדמות העונה ברורה. הוא לומד את הליגה, מבין טוב יותר מאילו ספוטים קל לו יותר לקלוע, החדירות שלו לסל הפכו לחדות בהרבה, ובעיקר – הוא מקבל ומשדר ביטחון. הנטס מרוויחים שחקן שמתפתח תוך כדי תנועה, והדקות שהוא מקבל עכשיו ישתלמו להם מאוד בהמשך.
דני אייזיקוביץ': עוד מהרגע הראשון שבן שרף נכנס לליגה היה ברור שהוא בסיטואציה לא פשוטה: עומס גארדים בברוקלין ותחרות קשה על דקות. זה הזכיר במידה מסוימת את גל מקל, אך בניגוד אליו שרף צעיר יותר ונראה נחוש יותר לבסס את עצמו. בפתיחת העונה התחושה הייתה שהוא מתקשה להתמודד עם המהירות והקצב של ה.נ.ב.א גם בהתקפה וגם בהגנה.
בחודש האחרון אנחנו רואים שינוי ברור: חדירה חזקה לסל, יותר אגרסיביות וביטחון בשני צידי המגרש, וגם שיפור בטור הנקודות. נקודות התורפה עדיין שם: איבודי כדור ואחוזים לא טובים לשלוש.
למרות זאת, נראה שהוא כבר תקע יתד ברוטציה, וזו מבחינתו הצלחה חשובה.
עמית מאיר: גם מזל צריך בחיים. במיוחד לשחקן רוקי שנבחר בשלהי הסיבוב הראשון ביחד עם עוד 3 גארדים באותו דראפט.
אז נכון שנראה שהרכז שנבחר ראשון מבין ה-4 הולך להיות הרכז המוביל של הקבוצה אבל זה שנבחר אחרון מבין ה-4 נראה השחקן הכי ליגיטימי להיות המחליף.
אנחנו מכירים את שרף עוד מהנבחרות הצעירות וחלקינו עוד מליגת התיכונים. אותנו לא מפתיע היכולת שהוא מציג כי אנחנו יודעים שהוא מסוגל.
אבל גם שרף היה צריך לנצל את ההזדמנות שקיבל. והוא ניצל בענק! רכז בגובה 1.98 זה מצרך נדיר ב-NBA. ועם ידיים ארוכות, חוכמת משחק אדירה ויכולת הגעה לטבעת סופר מרשימה לרוקי, העתיד בטוח.
אור עמית: אני מתנצל מראש על משחק המילים הבא, אבל הנטס נתנו לשרף הזדמנות והוא לקח אותה בשתי רגליים: גם הוא וגם המאמן דיברו על החשיבות של המיומנות הזו ששרף עבד עליה עם צוות הפיתוח (וצוות האימון של ליגת הפיתוח): המעבר למשחק בשתי רגליים. בשמונת המשחקים האחרונים שרף עומד על ממוצעים של יותר מ-12 נקודות ו-4 אסיסטים ב-26 דקות למשחק. הקליעה עדיין בעייתית (פחות מ-45% אפקטיבי ובעיקר 2-15 מחוץ לקשת במשחקים הללו) אבל הוא נראה יותר בשליטה, יותר שומר על שיווי משקל מול השומרים וזה לא מעט בגלל שהוא למד להשתמש בכלי הזה של שימוש ברגל הציר במקום כניסות על רגל אחת שהביאו אותו לא פעם לאבד את שיווי המשקל. בקיץ הוא חייב לעבוד קשה על הקליעה ולצבור ביטחון. מסלול של רוקיז, נו.
