המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו: אריק זילבר, טל קינן והאורחים המיוחדים אור עמית Insignifistats מידן בורוכוב מ'פוסט אפ' ועידן לוצקי מ'עושים NBA'
קיירי לדאלאס, פיני סמית' ודינווידי לנטס. לאן שתי הקבוצות הולכות אחרי הטרייד?
טל קינן: עד כה ראיתי רק תחזיות אפוקליפטיות למאבס לאור העובדה שהם הביאו את ההד קייס החמור בליגה אז אני רוצה קצת לצנן את הביקורות. המאבס כרגע קונטנדרים במערב הנוכחי והמבולבל, עם סגל שיודע לשחק סביב לוקה פלוס מספר 2 שמסוגל לשחק בצורה טובה ללא הכדור (ועוד עשה זאת ליד דוראנט והארדן!). המחיר ששולם על קיירי נמוך מאד וזה מובן לאור הנסיבות אבל לא צריך להתרגש. ג'וש גרין יוכל להיכנס לנעליו של DFS ודינווידי מיותר כשיש את קיירי. מהצד של הנטס הם מנסים לבנות סביב דוראנט וזאת תמורה סבבה אך אל תתפלאו אם נראה את ספנסר ודוריאן במקומות אחרים ב-9.2.
מידן בורוכוב: . זה משעשע לאן המציאות לוקחת אותך, הטרייד של קיירי לא היה הטרייד המשמעותי של הנטס. דאלאס עם בקורט מהאגדות, הדריבל סקיל של קיירי עם היכולת של לוקה זה שילוב של 2 סקוררים בקליבר יוצא דופן. הבעיה שאין 2 כדורים, אלא אם מתייחסים לכדורי האקמול שג׳יסון קיד ישתמש בערבים שהעסק לא יעבוד. הנטס יצאו בסדר גמור בהתחשב בנסיבות, הם קיבלו חבילה סבירה עבור קיירי ודוראנט עם ספייס לבנות קבוצה בריאה. הם יצאו קצת פראיריים כי הערך של דוראנט בקיץ היה גבוה לאין ערוך.
הנטס תהיה קבוצת פלייאין לגיטימית.
דאלאס יכלה לקחת את המערב עד שדוראנט החליט – to go west
אור עמית: דאלאס מתנהלים כבר הרבה זמן בתוך לופ של הימורי סיכון גבוה\סיכוי גבוה. אולי פוטנציאל זו מילה מתאימה יותר. אני יכול לראות את החזון שלהם מבחינת החיבור בין לוקה לקיירי, אבל הם נשארו עם יותר מדי חורים בסגל כדי לגרום לזה לעבוד השנה וזה אומר אחד משני דברים: או שהם יפתחו את הארנק ויתנו לקיירי את ההארכה שהוא רוצה או שהם שילמו את DFS ובחירת דראפט על 20-30 משחקים של קיירי. מבחינת ברוקלין זו הייתה האבן הראשונה בדומינו, אבל יש תחושה שהם עצרו באמצע ונחכה לקיץ לראות לאן זה הולך.
אריק גנות: אם קיירי יצליח לשמור את הראש בכדורסל, ההתאמה שלו לצד לוקה אמורה לעבוד טוב, כמו שעבדה לצד לברון בקליבלנד. הוא אחד משחקני ההתקפה יעילים בליגה וכשההגנה נאלצת להתרכז בלוקה בצד אחד הוא יכול לעשות הרבה נזק בצד השני. ההגנה שם תיפגע בוודאות, אבל יכול להיות שג'וש גרין ייכנס לנעלים של DFS ויצמצם את הנזק. בסך הכל זו קבוצה שלא נתפלא לראות בגמר מערב.
אחרי הטרייד על דוראנט הנטס פירקו לעצמם את הקבוצה בצורה שקשה לזכור מקונטנדרית. הסגל כרגע משולל הגיון עם 7 שחקני 3&D, והם כנראה ירצו לראות מה כן עובד (קאם תומאס? הוא אמיתי?) ולבנות סגל הגיוני בקיץ.
עידן לוצקי: לברוקלין יש סגל יחסית לא רע, בטח למזרח. ותוסיפו לזה את הפריצה האחרונה של קאם תומאס. ברור שהמטרות שלה כרגע לא זהות לאמצע העונה, עם המאזן שצברו והסגל שנשאר אני מניח שעדיין יתברגו לפלייאוף או לפלייאין, אבל לא יותר מזה. הם בדרך לבנייה מחדש. בנוגע לדאלאס, המטרה בלקחת סיכון כזה, מבחינת מה שנותנת ובטח מבחינת מה שמקבלת היא אחת – אליפות. מה שכן, ההשלכות של הטרייד שביצעה, שהביאו למערב גם את דוראנט בפיניקס יכולות לפעול לרעתה ובמידה ולא תצליח להגיע לגמר ה-NBA, ועם קיירי שמסיים חוזה בסוף העונה ולך תהמר איך יקום כל בוקר, דברים יכולים להתחיל להתפרק שם.
מהלכים מעניינים או מפתיעים אחרים בטרייד דדליין?
עידן לוצקי: האמת שכאוהד לייקרס שמתוסכל מהמצב, אהבתי מאוד את המהלכים האחרונים של רוב פלינקה. אני יודע שזו אולי דעה לא פופולארית, אבל ד'אנג'לו ראסל הוא אחלה שחקן שיכול לתרום לנצחונות הקבוצה. אני אישית מאוד שמחתי שהלייקרס בחרו בו כבחירה מס' 2, תחילת הדרך שלו בקבוצה לא הייתה פשוטה אבל הוא התבגר ונהיה שחקן נהדר שיכול לשמש כינור שני/שלישי בקבוצה הזו. עם התוספות של האצ'ימורה ונדרבליט, ביזלי ובמבה – הלייקרס גם מוסיפים כוח קליעה מבחוץ וגם משדרגים את יכולות ההגנה שלהם. ובכללי, איך אפשר שלא לשמוח על שילוב של ביזלי ובמבה בקבוצה אחת
טל קינן: מכיוון שאני אוהב דברים בקצוות, אתייחס לטרייד ששלח את לוק קנארד לגריזליס, אריק גורדון ובחירות סיבוב שני לקליפרס ואת ג'ון וול דני גרין והזכות להחליף בחירת סיבוב ראשון של הבאקס (דרך הקליפרס) לרוקטס. הגריזליס השיגו את השחקן הטוב בטרייד שישדרג אותם בלי לוותר על אף שחקן רוטציה. קנארד קולע רק 8 נקודות למשחק אבל הוא משחק רק 20 דקות וקולע בכמעט 45% מהשלוש. גורדון סוף סוף נחלץ מהגנון שנקרא יוסטון ויהיה מעניין אם הוא מסוגל לתרום לקליפרס במאבק על האליפות. הרוקטס בעיקר חסכו כסף (והחזירו את וול הממורמר) וקיבלו סוג של בחירת סיבוב ראשון שהם כבר חיפשו שנים תמורת גורדון.
מידן בורוכוב: טרייד דד-ליין מהאגדות.
המון קבוצות פעילות, מחשבה, יצירתיות, המטנקקות חגגו (אורלנדו, יוסטון, יוטה, דטרויט והספרס) יש קונטנדרית ברורה (הסאנס). כל קבוצות המערב שחושקות בפלייאוף עשו מהלכים. (שאפו לקליפרס)
לייקרס בנסיבות הזמן והדחק עשו מהלך סביר על ראסל בראסל + הצמד הקריספי במבה וביזלי.
גולדן סטייט הפתיעו מאוד עם וייסמן ועם שלל מהלכי המשך שהנחיתו בקבוצה את פייטון ג׳וניור. (חסכון של כסף בתקרה רוויה)
הטרייד של פולטל לטורנטו היה באוויר אבל הספרס לא הססן ללחוץ על ההדק.
הפצצה של דוראנט הייתה באוויר, מפתיע שאייטון לא היה חלק מהטרייד.
אור עמית: היה דדליין עמוס לאללה. ברוקלין שפירקו את הביג-3 והחזירו המון חלקים, פיניקס שהלכו אול-אין על מה שנשאר מהקריירה של CP אבל הלייקרס יצאו המרוויחים הגדולים בדדליין הזה. אם חשבנו שבשביל להביא את קונלי או דיאנג'לו ראסל הם יצטרכו לוותר על שתי בחירות סיבוב ראשון הם הצליחו להשאיר אחת אצלהם ולהוסיף גם את ואנדרבילט, האצ'ימורה וביזלי. הויתור על בברלי תמורת במבה נראה לי קצת תמוה, אבל הסה"כ חיובי מאד. ההפתעה הרצינית מבחינתי הייתה הקבוצות שציפיתי שילכו לכיוון מובהק כלשהו אבל המשיכו לדרוך במקום: הראפטורס ומיאמי.
אריק גנות: הקליפרס מוותרים על שני הרכזים שלהם כדי להביא את מה שהכי חסר בקבוצה – שחקני 3&D, שמספרם עלה רשימת לעשרה בקבוצה. ולשם גיוון מוסיפים את אבייצה זובאץ 2 תחת השם "מייסון פלאמלי". בנוסף, במהלך הגיוני להפליא לקבוצה שבנויה כמעט רק על שלשות, מעבירים את קנארד, החמישי באחוזי שלשות בליגה על ווליום נאה, עבור שחקנים פחות מדויקים.
פלטל לרפטורס מעניין מבחינת שתי הקבוצות – טורונטו מראה שהיא במוד של לנצח עכשיו למרות המאזן הלא מחמיא, מוותרת פילוסופיית האתלטים בגבהי ביניים, ואולי פותרת לעצמה את הבעיה ההגנתית. הספרס מסתפקים במעט על אחד הסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה, ומתמסרים לבניה מחדש.
נבחרו השחקנים לאולסטאר, מה דעתכם על הבחירות? מי קופח ובמי הייתם מחליפים?
אריק גנות: במזרח – הבחירה של קיירי אירווינג לחמישיה היא ביזיון. גם אם נניח שהיכולת על המגרש מספיקה לכך, וספק גדול אם זה אכן המצב, ההשעיות שלו וחוסר העניין הכללי בכדורסל אמורים היו להשאיר אותו מחוץ לאולסטאר, בוודאי בחמישיה. גם ג'רו הולידיי היה פצוע מדי מכדי להצדיק בחירה. הייתי מכניס את הארדן וגארלנד במקומם.
במערב – לא ברור בכלל שפול ג'ורג' מספיק טוב כדי להיכנס למשחק, בפרט עם ההצלחה הקבוצתית המפוקפקת של הקליפרס. אולי דווין בוקר פצוע מדי מכדי להיכנס, למרות שהיה מדהים כששיחק, אבל קשה להצדיק את ג'ורג' מעל דיארון פוקס ויכולת הקלאץ' הנהדרת.
עידן לוצקי: ללא ספק השניים שהכי קופחו הם ג'יימס הארדן וג'יילן ברונסון. כנראה שלפחות אחד מהם יכנס בגלל הפציעות, אבל לא מובן לי חוסר הכבוד שהארדן "זכה" לו בבחירות האלה, בהיותו כוכב על, MVP לשעבר שנותן עונה נהדרת. מבחינת ברונסון, למען האמת הייתי די מופתע שלא נבחר… בטח כשאתה מגיע ממדינה כמו ניו יורק, מה שנותן בד"כ יתרון בהצבעות. לא פחות הייתי מופתע מזה שדווקא חברו לקבוצה, ג'וליוס רנדל, נבחר לפניו (למרות שגם ראוי). אחרי הפריצה בדאלאס בשנה שעברה, ברונסון עונה על הציפיות של הניקס שבחרו לשלם לו הרבה כסף ועושה זאת הפעם מעמדת המנהיג של הקבוצה. הוא היה חייב להיות אולסטאר.
טל קינן: מהסגל של המערב אני ממש מרוצה, אין איזשהי טעות מהותית. טריפל J זאת בחירה מגניבה וגם אם אני חושב שפוקס ראוי יותר, זה הגיוני שלקבוצה במקום השני מערב יהיה עוד נציג.
הצד של המזרח פחות ברור לי. דרוזן באחלה עונה אבל האם הוא מצדיק אולסטאר בעונה בינונית של הבולס? הבאקס אמנם במקום השני וג'רו נראה טוב אבל האם הוא משחק יותר טוב מהארדן וראוי ממנו כאשר פילי נמצאת רק הפסד אחד מתחת לבאקס? אני לא חושב. אז כאמור אני חושב שהארדן קופח ובנוסף אליו הייתי מצרף את סיאקם שנותן עונת קריירה (על אף העונה הרעה של הראפטורס)
מידן בורוכוב: אמרתי בזמנו בפודקאסט שהעומק שיש כיום בליגה הוא מדהים. אין ספק שיש 15 שחקנים בכל קונפרנס ברמת אולסטאר. ״המזל״ שיש פציעות שיאפשרו כנראה לכמה מקופחים להכנס פנימה.
טריפל ג׳יי בפנים ודיוויס בחוץ זה קצת תמוה בהתחשב ששיחקו אותה כמות דקות. ד׳ארון פוקס ואנתוני אדוורדס מקופחים מאוד ואני מקווה שימצאו את מקומם לסגל. במזרח יש סיי להארדן ולפסקל סיאקם. שחקנים שסיפקו עונות אישיות טובות מאוד. זה אולי לא פופלרי אבל גם פורזינגס או קוזמה שווים מקום בסגל.
טוב שסטארים כקוואי ובאטלר לא נכנסו רק בזכות ה״שם״ שלהם. יכול להיות מעניין אם הליגה תוציא חוק שעל כל 7 בחירות לאולטאר תהיה שנת שבתון.
אור עמית: אני לא חושב שיש מקופחים אמיתיים. אפשר (ורצוי) לתהות מה דרוזן עשה העונה שמגיע לו ספוט, או לטעון שלדיוויס או בוקר מגיע יותר מטריי ג'יי. בכל מקרה נראה שיהיה מספיק מקום למחליפים (בינתיים יודעים על בראון, דוראנט, זאיון ובסבירות גבוהה גם קרי שישארו בחוץ) אז מניח שנראה את הארדן, שנחשב למקופח המשמעותי ביותר במזרח, מקבל את הקריאה ואולי את טריי יאנג\ג'יילן ברונסון מקבלים את התפקיד השני. במערב דיוויס נראה כמו אופציה הגיונית ובוקר או פוקס שיקבלו את המקום השני.
"טורבו" דני עם כינוי חדש ומספרים אחרים מאז הטרייד על האצ'ימורה. הוא הוכיח מספיק כדי לקבל הארכת חוזה? ואם כן, כמה גדולה?
אור עמית: באופן כללי בוושינגטון די יוצאים מגדרם כדי להראות שדני הוא חלק משמעותי מהעתיד של הקבוצה ולכן הצעה להארכת חוזה לכמה שנים קדימה נראית כמו אופציה הגיונית. לגבי מחיר עדיין קשה לקבוע, אין מה לדבר על הסכומים שראינו את ג'ורדן פול או טיילר הירו מקבלים אבל משהו באזורי החיוג של 55-65 מיליון ל-4 שנים נשמע כמו סכום שבוושינגטון יסכימו להשקיע בשביל לראות איך נראה גרף ההתפתחות של דני בהמשך. סכום שנשמע גבוה עכשיו אבל יראה אחרת לגמרי אם הבטחון המשופר בהתקפה ימשיך להיות עקבי, בעיקר לאור הקפיצה הצפויה בתקרת השכר בקיץ 2024.
אריק גנות: זו בעיה מעניינת מבחינת הוויזרדס. סביר להניח שדני הוכיח מספיק כדי לחשוב שהוא יהיה שחקן מועיל בליגה בשנים הבאות. ההגנה שלו ברמה גבוהה, הוא הצליח לקלוע יפה משלוש במשחקים האלה (על ווליום קטן), אחוזי העונשין שלו משתפרים משנה לשנה וההתקפה זזה יפה כשהוא מעורב. האפסייד שם נאה.
מצד שני, יש הרבה דברים שהוא מתקשה בהם, אז גם הרצפה נמוכה. בסיטואציות מסוימות הוא יכול למצוא את עצמו בלתי שחיק, כי אם יש עוד נון – שוטר בקבוצה יכול להיות שההתקפה לגמרי תיתקע איתו.
מה שראינו עד עכשיו כנראה מצדיק חוזה של משהו בין 8 ל-15 מיליון דולר לעונה.
עידן לוצקי: הוא מוכיח בענק, וזה פשוט תענוג לצפות בו. כמובן שהוא יצטרך עכשיו להיות עקבי, בעיה שראינו שיש לו עד כה ב-NBA, כדי שיוכלו להאמין בו ולשלם לו את הסכומים הגדולים. נצטרך גם לראות איך יתפקד כשהוויזארדס בסגל מלא, למרות שההזדמנות שקיבל בזכות הטרייד של האצ'ימורה והפציעות, בעיקר של פורזינגיס, נתנו לו להכנס לעניינים ולצבור בטחון שנשאר גם כשהסגל חוזר לשלמותו. כולנו זוכרים את ביש-המזל של כספי לקראת החוזים ואני בהחלט מקווה שדני ימנע ממנו, להערכתי הוא שחקן ששווה כרגע חוזה שנע בין 36 ל-48 מיליון דולר ל-4 שנים.
טל קינן: אני חושב שכן. מעבר למספרים המשפורים ולהגנה שלו שתמיד שם מה שהכי חשוב בריצה הזאת היא שרואים שדני מרגיש טוב יותר ומשחק עם ביטחון. נוסף על כך אגיד שדני משתף יותר סטוריז באינסטגרם וששחקני הוויזארדס עצמם מהללים אותו ומפרגנים לו ברשתות החברתיות. זה נשמע קצת סתמי אך בעיני זה מעיד על כך שדני באמת מרוצה ושאוהבים אותו בוושינגטון. אני חושב ששחקן עם היכולות של דני, גם ללא קליעה, שווה חוזה של 10 מיליון בעונה. אם יראה שהוא מסוגל להיות אסרטיבי בהתקפה גם נגד קבוצות נורמליות ולא רק נגד נמושות הליגה, יש מצב שהמספר הזה יוכפל.
מידן בורוכוב: הטרייד של הצ׳ימורה מאותת שדני והוויזארדס בדרך לידידות מופלאה. להוציא משחק נפל אחד מאז הטרייד חווית הצפייה שלי מדני השתפרה פלאים. המשחק שלו הנטס היה עצום עם 2 מהלכים בטופ 10 היומי ו-4 חטיפות ו-2 אסיסטים ברמת לוקה. אני אוהב את זה שהוא הולך הרבה יותר לטבעת (כמו במשחק מול הספרס) לקו (רוב המשחקים) ופחות תקוע בפינות.
הוא זכאי להארכת חוזה והוויזארדס הוכיחו שהם פראיירים עם חוזים נאים לשחקני משנה(סידור של גאפורד ותומאס בריאנט)
אני מניח שהכסף יילך לקוזמה, לא יודע אם ירצו לשלם הרבה מס על דני.
חושב שהוא שווה חוזה של 40 ל-4 (לפחות)
לברון שבר השבוע את שיא הנקודות בעונה. מהם הדברים העיקריים שתזכרו מהקריירה שלו?
מידן בורוכוב: אני אזכור שלא אהבתי את הטקס והופעה שלו ושל הלייקרס ברבע האחרון ממש ביאסו אותי.
הביג מומנטס של לברון זה החזרה מפיגור מול גולדן סטייט והבלוק על איגי בגיים 7 (זה גם הפעם האחרונה שאני זוכר שלברון באמת שמר)
האליפות עם הלייקרס בבועה.
השנים במיאמי.
תכלס לברון הוא מכונה, אני לא מבין איך שחקן בעונה ה-20 שלו מציג מספרים יותר גבוהים ממוצע הקריירה שלו. פריק אוף נייצ'ר. פנומן, אגדה, ווינר, לוזר, שנוי במחלוקת, אלוף ללא עוררין.
בצער ובכאב הוא כנראה השחקן הכי גדול ששיחק כדורסל
אור עמית: אחד מהפרצופים היותר מזוהים על הקווים בסטייפלס סנטר היה ג'יי זי שבדיוק נבחר לראפר הגדול בכל הזמנים על ידי מגזין הבילבורד. בנימוקי הבחירה כתבו " ייתכן שיש ראפרים אחרים שיכולים לטעון שהם טובים מג'יי זי בשיאו, אך אין מי שיכול להתחרות בקריירה הארוכה שלו – היא רחבה, מלאת הישגים ומשמעותית להיפ הופ במשך שלושה עשורים" וזה הקייס גם במקרה של לברון: מעל כל התכונות שהפכו אותו לשחקן שהוא עומדת אחת שלא מספיק מוערכת בהקשר של שחקני על: עקביות. לברון הוא השחקן העקבי ביותר, על המגרש וגם מחוצה לו, בעידן המודרני.
אריק גנות: קודם כל את הדיון האינסופי והמשעמם להחריד עם ה-GOAT. אין שום דרך לוגית להשוות 20 שנים בטופ של הליה עם 13 שנים שרובן מדהימות, ובין קבוצות שרובן לא היו קבוצות על למרות הניסיון לבין קבוצה שכן היתה כזו.
הרגע שקליבלנד החליטה להביא את לארי יוז ודונאייל מארשל בתור העזרה ללברון היה, דיעבד, רגע שהוביל לשינויים עצומים בליגה. זו היתה קבוצה רעה, שבדיעבד הובילה לדסיז'ן ולשליטת הכוכבים בניהול הליגה. ריי אלן היה פנוי באותו קיץ, רק אומר.
האליפות ב-16' היתה ניצחון מנטלי ענק. המעבר מעל גרין והבעיטה של האחרון גרמו לקריסה של קבוצה שהיתה כנראה בדרך לת'ריפיט אם לא אותו רגע.
עידן לוצקי: כמכלול נזכור אותו כשחקן הכדורסל עם הקריירה הכי מרשימה בהיסטוריה. 20 שנים ברמה הזו, שאפילו לא מורגשת בה ירידה, זה דבר על-טבעי. נזכור את הדומיננטיות שלו על המגרש, יכולת על המגרש וגם מחוצה לו, בחלקו הלא מסתתר במחאות שהתפתחו בארה"ב. מבחינת רגע ספציפי, אז כמובן החסימה על איגי בסדרת הגמר שהחזירה את האליפות לקליבלנד אחרי 52 שנים. בצד הפחות טוב, נזכור גם את ה"אובר" דומיננטיות שלו, והשליטה בכל הנעשה בקבוצה, גם אם זה יכול להביא לריסוקה ברגע שיבחר ללכת והעובדה ששם את עצמו מעליה ולא באמת היה נאמן לארגון אחד, אלא רק ל-GM שיהיה מוכן לקבל את הדרישות שלו.
טל קינן: לדעתי בעיקר יזכרו את לברון שמחוץ למגרש. ה-DESICION הוא המהלך שהכי השפיע על מעבר שחקנים בין קבוצות והעביר את משקל הכח מבעלי הקבוצות אל השחקנים. מעבר לכך אני חושב שהאליפות בקליבלנד ב-2016 היא האליפות הכי מרשימה של לברון והבלוק שלו על איגואדלה במשחק השביעי הוא המהלך הזכור ביתור שלו. בעיני משחק 6 ב-2012 נגד הסלטיקס הוא נקודת ציון חשובה, שבו לברון עשה כרצונו וכפה משחק 7 (ההיט זכו באליפות בעונה ההיא). למבוגרים שבנינו אציין את משחק 5 בגמר המזרח ב-2007 נגד הפיסטונס בו לברון קלע 48 נקודות כולל 29 מתוך 30 הנקודות האחרונות של הקאבס כאשר הוא בן 22 בלבד.
