המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ חוזר והפעם מידן בורוכוב, ניב שכטר, אריק זילבר והאורחים טל נחום הלא הוא אוהד סאנס ממורמר ואור עמית מהעמוד Insignifistats

 

האם הנבא צריך "בועה" שניה עבור 8 הקבוצות שלא ישתתפו באורלנדו?

טל נחום: אני היחיד שחושב שאורלנדו היא לא המקום הנכון להתחיל מחדש את הליגה? כלומר 3000 נדבקים ביום אבל מה אני יודע? השחקנים אולי יהיו בבידוד בתוך אותה "בועה" אבל זה רחוק מלהיות מבודד כאשר כל העובדים שיתפעלו את המקום חוזרים הביתה באופן יומיומי באחד מהמקומות הכי בעייתיים בארה"ב?

לגבי שמונה הקבוצות האחרות, אני בדעה שהיו צריכים לקפוץ ישירות לפלייאוף ובמקרה הכי גרוע להוסיף קבוצה אחת נוספת מכל צד לטורניר PLAY-IN. אני לא חושב שצריך לעשות "בועה" נוספת אבל אם עשיתם אז קבוצות כמו וושינגטון וברוקלין יכולות לעבור אליה כיוון והשחקנים הבכירים שלהם לא מגיעים וזו תהיה בדיחה.

 

ניב שכטר: ממש לא. גם ככה הכל על הקשקש ומרגיש בשלב זה כמו מאורע שדי נכפה על כולם. אולי כשיתחיל הכדורסל נשכח מהכל אבל כרגע למען האמת, אין את ההתרגשות שצפיתי אלא יותר חשש ממה יקרה אם שחקן או מאמן באמת יפגעו מהווירוס בצורה משמעותית.

 

אור עמית: לא ממש. אני מעריך שהליגה רואה בבועה השניה הזו הזדמנות לפנות לשווקים הגדולים שנשארו מחוץ לפלייאוף (שיקאגו, ניו יורק) ואולי לנצל את הוואקום של הליגות המושבתות. אם כן תהיה בועה שניה, אני מעריך שזה יהיה בפורמט שיזכיר יותר את ליגת הקיץ, מאשר מקום שבו באמת יתכנסו כל הכוכבים. הסגירה של מתקני האימון של הקבוצות שהגיעו לדיסני בשבוע לפני, עקב חולים מאומתים, מקטינה את הסיכוי שנראה את זה קורה.

 

מידן בורוכוב: אני חושב שזה לא רעיון כל כל גרוע. זה יאפשר לקבוצות מסגרת של משחקים ומי יודע אולי זאת תהיה המציאות של עונת 2020-21. בלי בועה, 8 הקבוצות שסיימו את העונה יקלעו שלא באשמתן לסיטואציה של 8 חודשים ללא משחק. זו פגרה כפויה ארוכה מידיי.

החסרון לבועה מהסוג הזה – מי ירצה לצפות בניקס??? הרמה הלא מאוד גבוהה של חלק מהקבוצות. הפורמט לא תחרותי, על מה הקבוצות ישחקו? אליפות הגל השלישי לשבת 2020? אולי זאת הזדמנות של גולדן סטייט לזכות בעוד תואר עם כוכבית.

 

אריק זילבר: הדבר הראשון שעבר לי כשקראתי את השאלה הזאת היה גיף של hell naw! (הטעות במקור). אנחנו רואים כמה בעיות יש בבועה הנוכחית וכמה שחקנים לא באים בגלל המון סיבות, כל עוד לקבוצה שלהם אין ביכוי ממש לאליפות. אז אמנם בועה של הקבוצות שנשארו על מיקום גבוה יותר בהגרלה של הלוטרי תהיה אולי תחרותית, אז זה לא שווה את המאמץ, הלוגיסטיקה ותכלס, לא מספיק מעניין.

 

יוקיץ' לא שמר על הנחיות ונדבק, ג'בארי פארקר נראה בפארק משחק טניס ומשוטט ללא מסיכה *אחרי* שאובחן כחולה. מדוע אין כלפיהם ביקורת דומה לזו שכנגד רודי גובר?

אריק זילבר: ראשית אני רוצה להבהיר שלדעתי שניהם מפגרים, ללא קשר לתשובה לשאלה. לגבי הסיבה, גובר בזמנו נחשב לסיבה מדוע הליגה עצרה .כמובן שהיום ברור שהליגה הייתה מפסיקה את פעילותה בכל מקרה כמה ימים אחרי גם בלי ליקוקי המיקרופון של גובר, אבל בזמנו היה פחות וודאות לגבי הנגיף וגובר באמת התנהג בהתרסה מוגזמת. מלבד זאת, היום אפשר לראות גם בארץ הרבה פחות לחץ מהנגיף. היום לעומת זאת, יש הרבה שחקנים שחלו, יש יותר מודעות, פחות לחץ וכמובן, בצד השלילי, גם יותר זלזול ואדישות.

 

טל נחום: העולם קצת נרגע מהקורונה וכנראה שהחשש הגדול עבר במקצת. הידע של היום כנראה גורם להתרופפות אותה אנחנו רואים גם במחוזותינו. אנשים ללא מסיכות, ללא ריחוק, מקיימים מסיבות.

רודי גובר סבל מהפחד הראשוני שהיה לגבי המחלה. היום כאשר ידוע שרוב הצעירים לא בסכנה אז דעת הקהל השתנתה במעט. אם מחר יוודע שהמחלה מסוכנת בהרבה ויש לה השלכות עתידיות קטסטרופיות אז אני מאמין שדעת הקהל תשתנה משמעותית בחזרה. אגב יוקיץ נדבק ולא הדביק כך שפה יש הבדל בין המקרה שלו לזה של פרקר וגובר שהיו חולים כבר. גובר ללא ידיעתו היה חולה ואילו פרקר ידע וזה כבר פלילי וראוי שיטופל בהתאם.

 

ניב שכטר: כמו תמיד, הראשון סופג את חיצי התרעלה. אבל הצורה שבה גובר התנהג, ועוד לעיני המצלמות בטיימינג שכזה אני מתפלא שהוא לא חטף מכה ציבורית קשה יותר. לגבי האחרים, קשה ממש לבוא בטענות כשאחרי חודשיים של בידוד רצו לחזור קצת לשגרה ונראה שכולם די מבינים אותם. אבל אין ספק שבתור מקצוענים שמקבלים מליונים על היכולת שלהם לשחק כדורסל, כמו שאסור להם ללכת לעשות סקי בפגרה מחשש שישברו רגל, ככה אסור היה להם לחשוף את עצמם להידבקות, בטח לגבי יוקיץ שהציפיות מקבוצתו גבוהים.

 

אור עמית: מאותה סיבה שאנשים הולכים פחות עם מסכות. במרץ, כשידעו עוד פחות על הנגיף, הרגישות לנושא הייתה גבוהה בהרבה. עכשיו, כשאנשים בארה"ב תוקפים אנשים כי העזו לומר להם לשים מסכה, הרגישות לכך יורדת. גם המחיר אז (השבתה של קבוצות) היה גבוה מהמצב היום, בו אין ליגה פעילה. אם יגלו שחקן שידע על סימפטומים ולא הזהיר בבועה – הביקורת כנראה תהיה חריפה יותר.

 

מידן בורוכוב: רודי גובר היה הראשון ונכנס לתודעה כבאד-גאי של הקורונה בליגה. ההתנהגות שלו הייתה ילדותית וחסרת אחריות. הוא עשה צחוק, הייתה לו את התקרית עם המיקרופונים והוא יסחוב סכסוך עם דונובן מיטשל אותו הוא הדביק.

אני לא יודע מה ההנחיות במדינה שפארקר נמצא בא אבל כמחווה לרצון לשתף עם המלחמה בקורונה הייתי מעניש אותו בקנס של 250 אלף דולר.

יוקיץ יצא שאנן בחגיגות הבלקניות בטורניר של נובאק. אני לא בטוח שהוא יכל למנוע את ההדבקה שלו ואני די משכונע שהוא לא עבר על שום חוק סרבי. פשוט קורבן לשאננות חסרת הגיון.

 

10 שנים ל"החלטה": אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של הליגה. איך זה השפיע על המורשת של לברון?

מידן בורוכוב: תמיד יזכרו לו את הדרך לאליפות מספר 1 ו-2. אם להודות על האמת מאזן של 2 מ-4 בגמרים עם מיאמי זאת הצלחה חלקית מאוד של המיזם. לא 6 גם לא 7 ובטח שלא 8.

המיתוס של מייקל, מג’יק ובירד מספר שהם לעולם לא היו עושים את זה. דה פקטו היו סביבם קבוצות של כוכבים וצוות מסייע משובח. אני חושב שאם לברון היה נשאר בקאבס הוא היה זוכה איתם באליפות, בעיקר בגלל שהוא עשה קפיצת מדרגה עצומה החל מ 2011.

למרות האליפות של 2016 ואולי זאת של השנה, ההחלטה היא באג במורשת של לברון.

 

אריק זילבר: לדעתי דווקא מבחינת המורשת שלו כשחקן כדורסל, הוא היה מוצא את הדרך להגיע לגדולה שהגיע אליה ולמיקום ההיסטורי שלו גם ללא המהלך הזה, אבל ה"החלטה" עיצבה את הדמות של לברון כשחקן שהשפיע על הלך הרוח של הליגה. הליגה היום היא ליגה של שחקנים, הם מכתיבים את התנאים בצורה שלא הייתה דומה לעבר. קוואי רצה את פול ג'ורג' כדי לחתום? אז OKC משכנו את העתיד שלהם כדי שזה יקרה, וזאת רק דוגמה אחת. המהלך של לברון, מינוס הפארסה הטלוויזיונית, היה מהלך היסטורי ששינה את מאזן הכוחות בליגה ונתן לשחקנים הרבה יותר כוח בידיים. הרבה פחות רומנטי, אבל הרבה יותר צודק.

 

טל נחום: ישנו דיון הוגן לגבי "מיהו השחקן הגדול בכל הזמנים?" אבל כל עוד יש מצד אחד שחקן שעשה את זה באותו המועדון עם אותו "סייד קיק" כשהצוות המשתנה לצידו מתחלף, זה שונה מאוד מאשר להצטרף לשני שחקנים וליצור משולש מטורף שקשה להתמודד איתו.

המורשת שלו השתנתה אבל יותר גרוע הוא שינה את הליגה וגרם לשחקנים להבין שאפשר לוותר על כסף והכי חשוב על תחרותיות כדי להשיג את הטבעת, וזו תהיה המורשת שלו בעיני.

 

ניב שכטר: השפיע לא רק על המורשת של לברון אלא יצר תגובת שרשרת ששינתה את פני הליגה. עד כדי כך זה היה מאורע משמעותי. לגבי לברון, מצד אחד זה הפך אותו לשחקן עם סיכוי ל-4 אליפויות, מה שלא היה מגיע כנראה לעולם בקליבלנד, והוריד מעצמו את קוף האליפות. מצד שני, לטהרני הכדורסל תמיד ייחשב כשכיר החרב הכי טוב שנגע בכדור הכתום. וזו לא מחמאה, תשאלו את דוראנט.

 

אור עמית: באופן קצת מוזר האימפקט שהיה ל'החלטה' על הליגה גדול מהאימפקט על לברון. לפני 'ההחלטה', קווין דוראנט לא היה עובר לווריורס, פול ג'ורג' וקוואי לנארד לא היו דוחפים את עצמם החוצה מסן אנטוניו ואינדיאנה (ובטח שלא מאחדים כוחות בקליפרס) ודיוויס כנראה היה מחכה לשוק החופשי. לברון נפגע תדמיתית בגלל הדרך שבה בישר על 'ההחלטה', אבל שני תארים במיאמי, ובעיקר החזרה לקליבלנד דאגו לנקות את הכתם הזה.

 

בראדלי ביל אחרי פגרת האולסטאר היה עם מעל 30 נקודות למשחק, למרות שגם אז היה לו את הפציעה בכתף. האם היא תירוץ? האם זו תחילת הסוף שלו בוושינגטון? 

אור עמית: לא בטוח שהיא תירוץ מוחלט, אבל בטח שהפחד מהדבקות, וההצטברות של השמות שנמנעים מלהגיע לפלורידה, עזרו לו להמנע. היו בעבר אמירות של 'אם זה היה פלייאוף הוא היה משחק', וביל אכן שיחק במהלך העונה, אבל הנסיבות שבהן נערכת הבועה הורידו את הדרייב מהקבוצות שלא מאיימות ברצינות על אליפות.

 

מידן בורוכוב: אני נזכר איך לפני כמה שנים וושינגטון נתנה סוויפ לטורונטו בסיבוב הראשון ומאז אלו 2 קבוצות בכיוונים מנוגדים לחלוטין.

הכשלון הוא לא רק של ביל אלא של הוויזארדס שלא השכילה לייצר קבוצה תחרותית. המספרים של ביל העונה הם פועל יוצא של העידר כשרון בויזארדס.

הוא מחוזר ע״י הנטס כשגם השם של הלייקרס נזרק באוייר יש לו הרבה מה להפסיד העונה. הוא מעביר מסר נוקב להנהלה, נראה שהראש שלו(כמו הכתף) במקום אחר.

 

אריק זילבר: כנראה שאם לא הייתה קורונה והייתה עכשיו העונה במתכונת הרגילה הוא היה משחק, אבל אני לא חושב שיש קשר בין זה ובין תחילת הסוף שלו בוושינגטון. וושינגטון בבועה נלחמים על הזכות המפוקפקת לנסות לשבור את השיא המביך שקבעו דטריוט נגד מילווקי בסוויפ עם ההפרש הכולל הגדול ביותר, אז די מובן למה אין לו מוטיבציה לסכן את עצמו, והם עוד בלי ברטאנס. אני דווקא חושב שהוא קיבע את המעמד שם כשחקן המוביל ושכשיחזור וול מהפציעה הם יכולים להיות קבוצה משמעותית במזרח, אז אני לא חושב שהוא ממהר לברוח משם.

 

טל נחום: פרד כץ מ"האתלטיק" דיבר על בראדלי ביל כאחד שמחשיב אליפות אחת אחרי שנים של ניסיונות עם אותה קבוצה יותר מאשר להצטרף לקבוצה מצליחה או ליצור שלישיה גדולה בקבוצה אחרת ולקחת אליפות ככינור שני או שלישי.

בעיני זו הדרך וזה האופי שאני אוהב בשחקנים. זו תחרותיות. להמשיך לנסות וללמוד מהכישלונות שלך ולהתקדם שנה אחר שנה היא הדרך הנכונה. יחד עם זאת לילארד מנסה את זה כבר הרבה זמן אז מה כבר אני יודע?

אני לא יודע אם הפציעה היא תירוץ אבל אין לוויזארדס עבור מה להילחם אז למה לסכן את ביל? זה לא שהם יעברו סיבוב גם אם יגיעו לפלייאוף.

 

ניב שכטר: מקווה מאוד שזה תירוץ, ונראה שיותר ויותר קבוצות מנסות לחלץ עצמם מהמאורע הכפוי שנקרא ה'בועה'. בטח וושינגטון שגם ככה ההימצאות שלה שם נראתה מיותרת. אבל האם ביל ימצא עצמו מחוץ לוושינגטון? לא בטוח בכלל. הוא רוצה להיות ה-איש ובוושינגטון הבטיחו לו את זה.

בפוטבול פאטריק מהומס קיבל חוזה של 450 מיליון פלוס בונוסים ל-10 שנים. לאיזה שחקן בליגה היית נותן עכשיו חוזה ל-10 שנים?

 

ניב שכטר:  אז דונצ'יץ' כמובן השחקן הראשון שיעלה בראש, כמו גם יאניס. דווקא בנבא, לשחקן בודד יש יותר משמעות לדעתי מאשר בפוטבול. אבל זה היה יותר מעניין אם היתה תקרה קשיחה בנבא ואם אני לא טועה בפוטבול החוזה של מהומס לא מובטח בצורה מלאה כמו החוזים בנבא. אני חושב שבקטע הזה דווקא השחקנים בנבא לא רוצים את החוזים הארוכים האלה, והקבוצות היו שמחות לתת אותם.

 

אור עמית: לוקה זו התשובה הכי קלה. גם ג'ה מוראנט שממפיס היו שמחים לנעול אותו בשוק הקטן שלהם. זאיון ויאניס הם שחקנים שצריכים להראות התקדמות גם מחוץ לתחומים האתלטיים כדי לקבל הארכת חוזה כזו.

 

מידן בורוכוב: היה מעניין לתת חוזה כזה ללברון שישחק עד שיעבור את קארים בנקודות ואת מייקל בטבעות.

ובנימה יותר רצינית המניה הבטוחה ביותר היא לוקה דונציץ ואני אופתע אם מישהו יבחר בשחקן אחר. לא רק שהוא צעיר, הוא מוכיח העונה שהוא ראוי ובשל להיות מגה סטאר בליגה הזאת.

דרך אגב בביסבול החוזים המאוד שמנים של אי-רוד, אלברט פוהולוס ומיכל קבררה (כולם MVP, מכונות הומראן) לא הניבו תוצרת בעיקר בגלל דעיכה מטורפת של הכוכבים בחלק השני של החוזה (כולם קיבלו 10 שנים). אני בדיעה ש-10 שנים זה מתכון לאסון עם אי ודאות ושחקן די שבע שאין לו על מה לשחק.

 

אריק זילבר: יש כמה כאלה. נתחיל מיאניס שחוזה של 10 שנים ישאיר אותו עד גיל 35 שזה לא אמור להיות רחוק מהפריים שלו. שני אני אקח את לוקה ולא חושב שיש צורך לפרט למה. שלישי את קוואי, שאמנם יגיע לגיל 38 שזה כבר אחרי הפריים, אבל שווה לי לנעול אותו אצלי ל-6 שנים מעולות ולחיות עם הדעיכה שלו. זאיון זאת כבר שאלה, כיוון שאני לא בטוח לגבי הבריאות שלו ולא בא לי להמר על שחקן כזה ולסנדל את עצמי. רביעי כמובן טייטום וחמישי אנתוני דייויס שיהיה עוד 10 שנים רק בן 36. בקיצור, יש לא מעט כאלה.

 

טל נחום: פטריק מאהומס בן 24, זכה בסופרבול האחרון כשהוא מוביל את הליגה בלא מעט סטטיסטיקות משמעותיות ל-QB. כשהוא יסיים את החוזה הוא יהיה בן 36 (שנתיים נוספות על החוזה הנוכחי) ובפוטבול קווטרבאקים משחקים עד גיל מאוחר ויכולים לזכות בתארים הרבה אחרי גיל 36 (בריידי זכה בגיל 42 ומאניניג 41).

ב-NBA שחקנים דועכים בגיל 35 והלאה ואני לא רוצה לשלם לשחקן כזה 45 מיליון לעונה אז אני מחפש מישהו צעיר מגיל 25 (מצטער יאניס). לוקה הוא השחקן שאני בוחר, הוא בן 21 וכבר נחשב לאחד השחקנים הטובים בליגה ויסיים חוזה שכזה בגיל 31. הוא מביא קהל והישגים והוא יכול להיות שווה חוזה שכזה.