זאת כבר השנה הרביעית שאני כותב על NBA ומעולם לא היה לי מדור קבוע, משהו שגרתי עם מבנה ברור שאני חוזר אליו פעם אחר פעם. אולי זה כי כל הקטע הזה של הכתיבה הוא מקרי לחלוטין אז אף פעם לא חשבתי לעשות משהו באופן קבוע, אבל ככל שהעניין הזה הולך ומתמסד, וככל שהזמן הפנוי שלי הולך ואוזל, נראה לי שמדור קבוע יכול להיות רעיון לא רע. מעין התחייבות לא רשמית, פעם בשבועיים, עם מוטיב חוזר.
אבל מה המוטיב? על מה המדור?
כל דבר שבא לי לכתוב עליו אבל לא באמת מצריך פוסט של 1000-2000 מילים יכנס לפה. כל רעיון מוזר שנכנס לי לראש כשראיתי משחק אזוטרי בין יוסטון לדאלאס יכנס. זה בדיוק המקום. צמצמתי את כמות הנושאים ל-5 כך שאני לא אתפזר יותר מדי, אבל אני לא יכול להבטיח שום דבר.
1. החלון של ממפיס נאטם
חייבים לומר את האמת, החלון של הגריזליז לאליפות אף פעם לא היה פתוח לרווחה כמו שהחלונות של אוקלהומה או גולדן סטייט פתוחים, אבל עדיין הוא היה פתוח ממש קצת. זה היה אמנם ברמה שרק שומעים את השריקות של הרוח מבחוץ, אבל הוא עדיין היה פתוח. אולם אחרי סדרת הפלייאוף מול גולדן סטייט בעונה שעברה ולאחר 11 משחקים שבהם הם מחזיקים במאזן שלילי, נראה שאפשר להגיד שהחלון שלהם נסגר הרמטית.
זה המקום להגיד שגם לפני שנתיים ממפיס פתחה את העונה בצורה חלשה, אבל אז זה היה כתוצאה מפציעה של מארק גאסול. כשביג ספיין חזר, הדובים יצאו לריצה שבה ניצחו 35 מ-48 המשחקים האחרונים שלהם והגיעו לפלייאוף בדיוק במעמד שהם הכי אוהבים – הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש. העונה כולם בריאים, אבל נראה שהמעמד של הגריזליז נפגע משמעותית, ושהם לא באמת מהווים איום על הקבוצות הגדולות במערב, בעיקר כי ההתקפה שלהם פשוט לא קיימת.
חוץ מברוקלין, פילדלפיה והלייקרס, שלוש קבוצות שגם מכבי תל אביב כדורסל יכולה להיראות כמו קבוצת הגנה ראויה מולן, ההתקפה של ממפיס היא החלשה בליגה כרגע עם 97.0 נק' ל-100 פוזשנים. הבעיה היא כמובן שלממפיס אין קליעה מבחוץ. הדובים קולעים 5.2 שלשות בלבד למשחק (הכי מעט בליגה, חוץ מברוקלין) באחוזים שלא מפריעים לאף אחד (29.1%, הכי גרוע חוץ מברוקלין ויוסטון). ואם זה לא מספיק, הם גם משחקים בקצב שהוא אמנם מהיר יחסית אל שנים עברו, אבל איטי יחסית לליגה (96.05 פוזשנים, מקום 27), מה שמוביל לכמות מתפרצות נמוכה במיוחד.
אבל ממפיס אף פעם לא הייתה קבוצה שמשיגה את הנקודות שלה משלשות או מתפרצות, אלא דרך פוסט-אפים וכדורסל שעושה חשק לניינטיז. ככה זה כשיש לך את זאק רנדולף ומארק גאסול, אתה יכול להכניס את הכדור לביג מן הקרוב לביתך ולהתחיל לתכנן את הירידה להגנה, אלא שלא לעולם חוסן. ממפיס היא אמנם עדיין הקבוצה שמתבססת הכי הרבה על פוסט אפים בליגה, אבל היעילות של המהלך הזה הדרדרה פלאים אחרי שקבוצות הבינו שאפשר פשוט לחנוק את הצבע מולם מבלי להיענש בשלשות. וזה עוד בלי לדבר על הדעיכה הטבעית של זי-בו (בכל זאת עונה 15) וגאסול (בכל זאת פוסט עונת חוזה).
הנוכחות של רנדולף וגאסול, שלכשעצמה מצופפת את הצבע, ביחד עם הקליעה הבעייתית של הגריזליז, גורמת לבעיות ריווח קשות ומתסכלות. לפני שבוע מייק קונלי, המושפע העיקרי מהבעיה הזו, אמר ל-ESPN ש"הצבע עמוס. אין מקום לגארדים לחדור. אין מקום לגבוהים לעשות מהלכים. הצבע הוא כמו גן חיות". אמנם ההשוואה לספארי קצת לא קשורה, אבל הנקודה מובנת. קבוצות למדו ששום אסון לא יקרה אם הן יתעלמו מטוני אלן וג'ף גרין וקונלי (וגם מקורטני לי, שקולע בפחות מ-30% מהשלוש מאז תחילת העונה) והן מתרכזות בלמרר את החיים של גאסול ורנדולף בצבע. לפעמים הם מצליחים לייצר יש מאין (כמו בסרטון כאן למטה שמראה כמה קשה לממפיס לעשות סל העונה), אבל זה לא Sustainable, זה לא הכיוון שאליו הליגה הולכת. זה עוד ניצחון לסגנון של גולדן סטייט, ועוד מסמר בארון הקבורה של הכדורסל המסורתי של הביג מנים.
2. ג'אבארי פארקר נראה כמו שחקן
זה עדיין לא מגובה במספרים (רק 7.2 נק' ו-3.6 ריב' ב-22.3 דק'), אבל יש משהו בפארקר שגורם לך לחשוש.
לטאג' גיבסון משיקאגו יש הרגל מגונה שהוא מקבל את הכדור להאלי-הופ או למהלך שאמור להסתיים בזריזות, ואז הוא נתקע, נותן כדרור מיותר, מאבד את המומנטום ולרוב גם את הכדור והנקודות. פארקר הוא ההפך מכך. הוא מקבל כדור שלא אמור להגיע לשום מקום, והופך אותו למהלך מרהיב. הוא נע למקומות שהופכים פוזשן חסר תוחלת למשהו יעיל.
פארקר אמנם לא זרק אפילו שלשה אחת העונה, ובקבוצה המאותגרת של מילווקי זה יכול להיות בעייתי (במיוחד בהרכבים ביחד עם MCW והגריק פריק), אבל הוא רק חזר עכשיו מפציעה, והוא רק בן 20, והוא עושה מהלכים כאלה.
אז יש למה לצפות.
3. אוקלהומה סיטי מזייפת בקלאץ'
איזה אתר מופלא זה אתר הסטטיסטיקות של nba.com. כמעט כל תחושה שמתעוררת אצלי במהלך משחק מתורגמת לאיזושהי סטטיסטיקה באתר הנהדר הזה. התחושה שמבעבעת הכי הרבה אצלי מתחילת העונה היא התחושה ששום דבר לא השתנה אצל אוקלהומה בהתקפה. עדיין אין תרגילים. עדיין אין יצירתיות. עדיין יש יותר מדי הסתמכות על היכולות האישיות של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, ולא מהלכי כדורסל שינצלו את האיום שהשניים הללו יכולים לייצר ביחד. התחושה הזו התחדדה יותר ויותר אחרי ההפסדים של הת'אנדר במשחקים צמודים מול הבולס, הרוקטס והראפטורס.
אז כדי לבדוק אם לתחושה הזו יש איזשהו בסיס או שסתם מדובר בעוד הזיה שלי הלכתי לבדוק את הנתונים של הת'אנדר בקלאץ'. מצד אחד, הת'אנדר הם הקבוצה שקולעת הכי הרבה נקודות בליגה עד כה בקלאץ' (5 דקות אחרונות של משחק צמוד), אבל מצד שני, הם לא יעילים להחריד במאני טיים. בדקות ההכרעה, הת'אנדר קולעים ב-35.7% מהשדה (לעומת 46.7% בממוצע), 25% מהשלוש (לעומת 37.7% בממוצע), יחס האסיסטים שלהם (כמות האסיסטים פר 100 פוזשנים) בקלאץ' הוא 10.4 (לעומת 16.3 בממוצע) וה-Net Rating שלהם הוא 12.6- (לעומת 7.7+ בממוצע).
מדובר במדגמים קטנים, אז המספרים עוד יתאזנו, אבל אפשר כבר להגיד שכל מי שחשב שבילי דונובן יהיה הסטיב קר של הת'אנדר – התבדה. דונובן לא ממש הביא שינוי לכדורסל השכונתי של הת'אנדר ובמאני טיים הקבוצה שלו עוברת רגרסיה וחוזרת לשחק בידודים (כמו בסרטון כאן למטה). הבידודים הללו יכולים לעבוד, בטח אם יש לך שחקנים כמו דוראנט או ווסטברוק, אבל הפוטנציאל של הקבוצה הזו הוא הרבה יותר גדול ולא צריך להיות תלוי בזריקת פול-אפ מחצי מרחק עם יד על הפרצוף שהיא לא קלה אפילו לדוראנט.
4. ניק באטום מראה לכולם איך נראית עונת חוזה
(מומלץ ללחוץ על התמונה כדי לראות טוב יותר)
ממוצעי הקריירה של ניקולה באטום (מקור: nba.com)
עם מספרים כאלה, ועם הקפיצה בתקרת השכר בקיץ שתכריח הרבה קבוצות לשלם רק כדי להגיע לרצפת השכר, האם יש סיכוי שהוא לא מקבל חוזה מקסימום?
5. המערב פתוח לרווחה
כשהעונה החלה, היה אפשר לסמן די בבירור 6-7 קבוצות שיגיעו לפלייאוף במערב. גולדן סטייט הובילה את הרשימה כמובן, אבל גם סן אנטוניו, אוקלהומה סיטי והקליפרס היו שם. יוסטון גם הייתה בחירה די מובנת מאליה וממפיס נראתה גם כפייבוריטית ברורה להמשיך איתנו אחרי אפריל. הווייבים הטובים של ניו אורלינס עם אנתוני דייוויס וההגעה של אלווין ג'נטרי שכנעו לא מעט אנשים (כולל אותי) שהמקום של הפליקנס בפוסט-סיזון מובטח גם כן, כך שבתכלס, היה מקום רק לקבוצה אחת או שתיים מבין החבורה של יוטה-סקרמנטו-דאלאס-פיניקס.
אלא ששבועיים לתוך העונה, כל הקונספציות נשברו. הווריורס, ספרס, ת'אנדר והקליפרס יהיו בפלייאוף, וסביר להניח שגם יוסטון יתאוששו מפתיחת עונה מזעזעת (עדיין לא ירדתי לשורש הבעיה שלהם, דרך אגב. חוץ מחוסר רצון מופגן בהגנה ואחוזים נוראיים משלוש, שני דברים שיכולים להשתנות, אני לא מוצא הסבר רציני למאזן השלילי שלהם. מוזמנים להציע רעיונות בתגובות), אלא ששם זה נגמר. על ממפיס, כאמור, כבר דיברתי והפליקנס כרגע עסוקים בעיקר בלהשיג שחקנים לרוסטר הפצוע שלהם יותר משחבורה של מתפללים עסוקה בלהשיג מניין. שבירת הקונספציות הללו הולידה ואקום, ובתוך הואקום הזה, יש קבוצות שיכולות להפתיע.
כרגע ההפתעה הנעימה היא דאלאס, שנכון לכתיבת שורות אלו מחזיקה במאזן 4-6, עם נצחונות איכותיים על הרוקטס והקליפרס. פיניקס גם כן נראית בשלה, במיוחד לאור היכולת המצוינת של אריק בלדסו (23.2 נק', 49.7% מהשדה, 40.0% מהשלוש, 6.2 אס', 4.4 ריב', 2.1 חט'. שיאי קריירה בנק', אחוזים, אסיסטים וחטיפות). יוטה היא מועמדת רצינית להחליף את ממפיס בתפקיד הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש, עם הגנה פנטסטית ובעיות ריווח. סקרמנטו ניצחה שלושה משחקים ברציפות (אולי כדאי שדמארקוס קאזינס יקלל את ג'ורג' קארל על בסיס יומי) וגם דנבר ומינסוטה נראות לא רע בכלל. סביר להניח שבחודשיים הקרובים לפחות שתי קבוצות יפרשו מהמירוץ, אבל אין ספק שהקרב על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף במערב יהיה הרבה יותר פתוח ממה שחשבנו.
