כשמייקל ג'ורדן חגג חמישים, כל העולם חגג איתו, גם אנחנו פה בישראל הקטנה. בnrg עלה פרוייקט ואני כתבתי טור קטנטן, למה רציתי שמייקל ג'ורדן יפסיד. השבוע, כריס מאלין, השחקן האהוב עלי, חגג חמישים, ואני חושב שגם לו מגיע טור, למה רציתי שינצח.

 

היו שחקנים טובים ממנו, היו סקוררים טובים ממנו, היו קלעים טובים ממנו. היו מנצחים גדולים ממנו, ואפילו מפסידים גדולים ממנו. בארקלי, מלון וסטוקטון שסחבו את קבוצתיהם לגמר הליגה (והפסידו לג'ורדן), יזכרו כלוזרים. הכי קרוב שמאלין הגיע היה גמר המזרח עם אינדיאנה, ואפילו לתואר לוזר הוא לא זכאי. מי שזוכר אותו (לא הרבה, בעיקר אוהדי גולדן סטייט כמוני), יזכור שחקן חביב, קלע נפלא, ואיש של עבודה קשה. הרוב פשוט שכחו אותו. אז מדוע הוא הפך לגיבור שלי? קשור בעיקר לאדם שהוא היה, לשחקן שהוא היה, לקשיים שהוא התגבר עליהם בחיים, וכמובן, למקומות מהם אני באתי, והאדם שאני רציתי להיות.

כשעליתי לכיתה ט' עברתי לבית ספר חדש. התחלתי להתעניין בNBA שנה קודם, והתחברתי לפיסטונס בלי לראות אותם יותר מדי. מהר מאוד הבנתי שמצאתי ספינה טובעת, וצריך למצוא קבוצה חדשה. בכיתה היו אוהד של בוסטון, הלייקרס, שיקגו ויוטה. אני רציתי להיות מיוחד, ולכן ככשאלו אותי את מי אני אוהד בחרתי את הווריירס. הם רצו טוב באותה עונה (זו הייתה העונה של RUN TMC), ובעיתונים הללו את המשחק המשובח. לא ממש היה אפשר לראות אותם כי לרוב העדיפו לשדר את שיקגו, הניקס, הלייקרס, הקבוצות הגדולות. הדרך שאני התחברתי לקבוצה הייתה סדרת הספרים של הוצאת כנרת, דוגמת שני הספרים שבתמונה למעלה(תודה לאור עמית על האוצר והנוסטלגיה, זרק אותי 20 שנה אחורה).

הכותבים התייחסו לכל הקבוצות ששיחקו בליגה, ואת החומר על גולדן סטייט השגתי מהספרים. אני זוכר שהציפיה הייתה גדולה. הם יצאו בסמוך לשבוע הספר, ואני אצתי רצתי לקנות אותם. אחרי שעה כבר סיימתי לקרוא, אבל כל הקיץ הייתי חוזר וקורא שוב ושוב ומשנן את הדברים שנראו לי חשובים. היום כשהכל נמצא במרחק לחיצת כפתור זה נשמע מגוחך, אבל כשאני נזכר בזה, יש איזה תחושה חמימה שאני לא יכול להסביר. זו הייתה אהבה לספורט שכמעט לא הייתה לי גישה אליו. הייתי מעביר יום לימודים שלם במחשבה על מה קרה בלילה בNBA, כי עד שחזרתי הביתה, והדלקתי CNN לא הייתה לי דרך לדעת מי שיחק, ומה היו התוצאות. הייתי חייב לקרוא את הספורט בבוקר שאחרי, ולעבור על כל התוצאות וכל הסיקורים. זה היה קשה, אבל זה היה חלק מהכיף.

דרך הספרים הכרתי את גולדן סטייט והתאהבתי בבחירה שלי. דרך הספרים הכרתי את כריס מאלין. את סיפור חייו. האהבה שלו למשחק, ההישגים בסנט ג'ונס, האלכוהליזם, הדיכאון בסאן פרנסיקו, ההתגברות, ההופעה בנבחרת החלומות, הקריירה המופלאה, אך רחוקה מאור הזרקורים. כמה שג'ורדן נראה לי רחוק ממני, מאלין נראה במרחק נגיעה, אם רק ארצה. כמובן שטעיתי. לא הייתה לי את המסירות שלו למשחק, את האהבה שלו, את מוסר העבודה שלו.

אני מניח שמה שמשך אותי אליו הוא הבינוניות. כמוני. לא הכי טוב, לא הכי רע. לא במרכז, לא בשוליים. הוא לא היה ווינר מושלם כמו ג'ורדן. הוא לא היה לוזר כמו בארקלי או מלון, למרות שמבחינת הישגים הם הרבה לפניו. הוא היה שחקן טוב שמימש את הפוטנציאל שלו, להיות הכוכב של קבוצה קטנה בלי שאיפות.

מצד שני היה בו משהו בלתי צפוי. שחקנים שהסתכלו עליו היו בטוחים שהם הולכים לעצור אותו בהגנה. הבטחון הזה נשאר איתם אחרי כל סל שקלע עליהם. בלי שהם ישימו לב הוא היה קולע עליהם 20-25 נק', והכל לאט בטוח ויעיל. אני מניח שגם אני רציתי להפתיע אנשים שרואים אותי בדרך דומה. בחלומותיי היה לי את מוסר העבודה שלו. בחלומותיי.

אז כריס מאלין היה הגיבור שלי. האיש שכמו שאמרו לי רק שלשום "לא היה הגיבור אפילו של אמא שלו". ואולי זו הרומנטיקה של הNBA באותם ימים, והסיבה שהערצתי שחקן שולי ולא את מייקל, או סר צ'ארלס או מי מחבריהם. בזמן שכל פרט על חייו של ג'ורדן פורסם בעיתון ובספרים, על מאלין לא היה לי יותר מדי ידע. הדמיון שלי השלים את החורים, וכנראה שיציר דמיוני, היה יותר מוצלח מהמציאות, ואיכשהו במרחק נגיעה ממני, אם רק ארצה.