האם דריל מורי אוברייטד?

באחד המחקרים של דן אריאלי שבדקו את נושא הרמאות, המשתתפים התבקשו לענות על שאלון כלשהו ולדווח על כמה תשובות נכונות הם ענו. ברוב המוחלט של המקרים המסקנה הייתה שרוב האנשים מרמים קצת. כלומר אדם שענה על 6 שאלות נכון, דיווח שענה על 8 נכון. אדם שענה על 8 נכון, דיווח שענה על 10 כמו שצריך.

 

באיזשהו שלב אריאלי הכניס איזשהו שינוי למחקר. הוא הוסיף אלמנט של חתימה על קוד אתי מעורפל בסוף השאלון, אבל גם זה לא שינה יותר מדי את מימדי הרמאות של המשתתפים, כי עד שהם הגיעו לחתום על הקוד האתי הם כבר החליטו שהם הולכים לרמות. לעומת זאת, כאשר החתימה על הקוד האתי הופיעה בראש הדף, לפני שהמשתתפים החלו לענות על השאלון, הרמאות נעלמה. אריאלי הסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת על האופן בו צריך לייצר טפסי דיווח למס הכנסה, ביטוח לאומי וכו', אבל אני אוהב להסתכל על זה אחרת. אני מסתכל על זה כעוד צורה שבה החיים שלנו הם רנדומליים כמעט לחלוטין.

 

תחשבו על איך שינוי כל כך קטן של מיקום החתימה השפיע על התנהגות של לא מעט אנשים. תחשבו על ההבדלים בהיקפי תרומת האיברים בין מדינות דומות (מוזמנים לראות את ההרצאה המעניינת של אריאלי שבה הוא מדבר על הנושא הזה כאן למטה) שנובעים רק מצורת השאלה בטופס הדיווח למשרד התחבורה. אנחנו חושבים שיש לנו שליטה על מה שאנחנו עושים, אבל בסופו של דבר ההשפעה של אירועים אקראיים על ההתנהגות שלנו ועל הסיכויים שלנו להצלחה היא עצומה וכמעט בלתי ניתנת לכימות.

 

איך כל החפירה הזו קשורה ל-NBA? כי בליגה הטובה בעולם יש תפקיד שנקרא ג'נרל מנג'ר, שהוא אולי התפקיד הכי חשוב שיש בשרשרת הניהול של פרנצ'ייז בליגה. התפקיד הזה כולל קבלת החלטות לטווח ארוך, ניהול תקרת השכר של הקבוצה שנים קדימה והבנה של המציאות שסובבת את ה-NBA. לתפקיד הזה יש אולי את ההשפעה הכי גדולה על הצלחה של קבוצה, אפילו יותר ממאמן ולרוב גם יותר מהשחקנים, אבל כשמסתכלים לעומק, מבינים ש-GM טוב הוא לאו דווקא איזה גאון משוגע שיודע לתכנן מהלכים מראש כאילו היה גארי קספרוב, אלא פשוט מישהו עם כמה גרגירי מזל עודפים, שאלוהי האקראיות החליטו לפרגן לו.

 

הסיטואציה הכי בולטת בנוף הג'נרל מנג'רים בליגה בשנים האחרונות היא זו של סם הינקי בפילדלפיה. מן השנייה הראשונה שלו בתפקיד הינקי לא התאמץ להסתיר את רצונו להשיג סופרסטאר, והוא עושה זאת בדרך הבוטה ביותר שאפשר, עם טנקינג אגרסיבי וטריידים ששולחים מפנסילבניה כל שחקן שמראה שביבים של יכולות כדורסל בתמורה לנכסים. בדרך הוא אגר המון נכסים, בעיקר שחקנים צעירים נחמדים ואינספור בחירות דראפט (בדראפט 2016 יש סיכוי גבוה מאוד שיהיו להינקי ארבע בחירות בסיבוב הראשון). הרעיון הוא שאחת הבחירות הללו תהיה בינגו, או שאולי הוא יצליח להמיר חלק מהבחירות הללו לסופרסטאר בטרייד.

 

על האסטרטגיה הזו הינקי מקבל המון ביקורת, כי היא כבר נמשכת המון זמן ונראה שהיא פוגעת בתדמית של הפרנצ'ייז שלו, אבל בואו נעצור רגע ונסתכל על מה שעשה דריל מורי, מורו ורבו של הינקי, ביוסטון רק לפני 3 שנים.

 

מורי פירק רוסטר שהיה תחרותי ונלחם על מקום בפלייאוף במערב כמה שנים ברציפות, תוך כדי שהוא אוגר נכסים שהם משמעותית נחותים ממה שיש להינקי היום ביד. למורי היו 3 בחירות דראפט בסיבוב הראשון של 2012, שאף אחת מהן לא הייתה טופ 10 (הוא לקח בבחירות הללו את טרנס ג'ונס, ג'רמי לאמב ורויס ווייט, שנפלט מהליגה בינתיים), את הבחירה של טורונטו בדראפט 2013, עוד בחירה של דאלאס בדראפט 2014, ובסגל שלו היו רק 3 שחקני NBA לגיטימיים בדמות קווין מרטין, ג'רמי לין ועומר אשיק.

 

בנקודת הזמן ההיא, אם אף GM אחר בליגה לא היה מעוניין בטרייד, מורי היה מתחיל את העונה עם סגל שספק גדול אם היה מסוגל להיות תחרותי במערב. אם אף GM לא היה מוצא את הנכסים של מורי מעניינים גם עונה לאחר מכן, מה אז היה קורה? כנראה פחות או יותר מה שקורה לפילדלפיה והינקי עכשיו. ההפסדים היו נערמים, הביקורות על האסטרטגיה שלו היו מתחילות לצוץ כפטריות לאחר הגשם וההילה שמורי נהנה ממנה היום כג'נרל מנג'ר ממזרי וחלוצי לא הייתה קיימת. להפך, כנראה שהוא היה מוצא את עצמו בלשכת האבטלה באיזשהו שלב.

 

אבל סם פרסטי היה שם, והוא החליט משום מה שהנכסים שהיו למורי באותו רגע מעניינים אותו, והשאר היסטוריה. הטרייד על ג'יימס הארדן היה המפץ הגדול מבחינת יוסטון. הוא הוביל לסופרנובה שנה לאחר מכן עם ההחתמה של דווייט האוורד ומשם גלגלי הקונטנדריות כבר מתגלגלים מעצמם. לקבוצה שיש לה שני אולסטארים הרבה יותר קל למשוך שחקנים פרודוקטיביים נוספים, ולמרות שכריס בוש הבריז לרוקטס בעונה שעברה, הם עדיין שמו את ידיהם על ג'וש סמית' (שבינתיים ערק לקליפרס), קורי ברואר וטיי לאוסון במחירים זולים יחסית.

 

העולם היה נראה אחרת לגמרי אלמלא הטרייד על ג'יימס הארדן, אבל זו הדוגמא הקיצונית ביותר. יש אינספור דוגמאות על איך אירועים רנדומליים יחסית משפיעים על התפיסה שלנו. הבחירה של פורטלנד בגרג אודן, שהובילה לבחירה של פרסטי בקווין דוראנט, מה ששינה את כל מסלול הקריירה של פרסטי. הפציעה של דרק רוז, שהשפיעה על היכולת של הבולס להילחם על תארים וכתוצאה מכך על הדרך שבה אנחנו תופסים את גר פורמן וג'ון פקסון, מקבלי ההחלטות בשיקגו. ההחלטה של למרקוס אולדריג' לבחור בספרס ולא בסאנס, מה שתקע את הסאנס עם טייסון צ'נדלר (שהוחתם, בין היתר, כי LMA אמר שהוא רוצה לשחק ליד סנטר אמיתי) ל-4 שנים והשפיע על הדרך בה אנחנו תופסים את ריאן מקדונו. אי השפיות הזמנית של בילי קינג, ששלח 4 בחירות דראפט לא מוגנות לבוסטון בטרייד על גארנט ופירס, מה שמשפיע על הדרך בה אנחנו תופסים את דני איינג'.

 

יש עוד אינספור דוגמאות של אפקט הפרפר הזה, וקשה מאוד לאמוד כמה גנ'רל מנג'ר באמת שולט בעולם שלו, וכמה הוא תלוי ברנדומליות של העולם כולו. הרי אם במקרה סקרמנטו הייתה מחליטה להעביר את דמרקוס קאזינס בתמורה לבחירות דראפט של הסיקסרס ונרלנס נואל, היינו מסתכלים על הינקי אחרת לגמרי, אבל שום דבר לא השתנה במה שהוא עצמו עשה, אלא רק בקבלת ההחלטות בצד השני.

 

כל זה מוביל למסקנה שב-NBA לג'נרל מנג'ר יש את היכולת לשפר את הסיכויים שלו להצלחה, אבל אין לו יכולת להבטיח הצלחה. מורי שיפר את הסיכויים שלו להצלחה עם המהלכים שלו בקיץ 2012, אבל בלי ההחלטה של פרסטי, המהלכים הללו היו כנראה מסמלים את סיום הקריירה שלו. גם הינקי שיפר את הסיכויים שלו להצלחה עם המהלכים שלו בקיצים האחרונים, אבל אף GM לא נוגס בפתיון, ואלמלא הבעלים של הסיקסרס היו כל כך סבלניים ומחויבים לתהליך (עכשיו הם כבר עמוק מדי בתוכו כדי לוותר עליו), סביר להניח שהינקי כבר היה מחוסר עבודה עד עכשיו.

 

ההשפעה של הרנדומליות היא כמובן לא רק בתפיסה שלנו של ג'נרל מנג'רים, אלא יש לה השפעה גדולה יותר, על זהות האלופות של הליגה. תחשבו על זה, ההתקפה של פטריק בברלי על הברך של ראסל ווסטברוק בפלייאוף 2013. הפציעה של דרק רוז. הרבע האחרון של גיים 6 בין הקליפרס לרוקטס בפלייאוף האחרון (שהיה רנדומליות מזוקקת). הפציעות של קיירי ארווינג וקווין לאב בפלייאוף האחרון. ואם אנחנו הולכים ממש אחורה, אז הסל של האוורד אייזלי שנפסל בטעות בגיים 6 של הפיינלס ב-1998, מה שהיה משפיע ככל הנראה על תוצאת המשחק האחרון של מייקל ג'ורדן בקריירה (לא להזכיר את התקופה הארורה ההיא בוושינגטון בבקשה).

 

לכל אלו יש השפעה גדולה יותר, לטעמי, משרטוט של מהלך כזה או אחר ע"י גרג פופוביץ' או מעוד קריאת מהלך נכונה של לברון ג'יימס.

 

זו הסיבה שאי אפשר להתנבא ב-NBA. הליגה הזו כל כך דינמית, כל כך משתנה, כל כך רנדומלית (מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש במילה הזו), שאין דרך באמת לדעת מה יהיה בסוף העונה. אז לכבוד עונת הנבואות שבאה עלינו לטובה, בואו ניקח את כולן בערבון מוגבל, גם את של עבדכם הנאמן.