רגע האמת

במשך שנים קראתי ליורוליג האח הנכה והפיסח של ה-NBA. הכדורסל האיטי, המסורבל, זה שלא גורם לך לשלם על טעויות, גרם לי לחשוב על התיאור הזה. ובכן, אם היורוליג הוא האח הנכה והפיסח, היורובאסקט הוא הבן דוד המוזר הזה שבא פעם בשנתיים מחו"ל וצריך להראות לו את הארץ.

 

לפני שנתיים הבן דוד הזה בא והיה קשה פיזית לצפות בו, במיוחד כשנבחרת ישראל הייתה כבויה, שיחקה לאט והכוכבים שלה או לא הגיעו פיזית (גל מקל) או לא הגיעו מנטלית (עומרי כספי וליאור אליהו). לעומת זאת, בטורניר הנוכחי נדמה שיש איזשהו שינוי, ואסור לזלזל בשינוי הזה. הצלחה של הנבחרת יכולה לעודד לא מעט ילדים צעירים לצאת למגרשים ולהתחיל לשחק, מה שעשוי לדרבן התפתחות של שחקנים חדשים שימשיכו את ההצלחה היחסית של החבורה של ארז אדלשטיין, אבל עוד נגיע לזה.

 

ההצלחה הזו נובעת מכדורסל נכון. לקח לי איזה שני משחקים להתאים את ההגדרות שלי למה זה בכלל כדורסל נכון מההגדרות שאני מכיר מה-NBA (שם שלשה היא זריקה יותר יעילה מזריקה מחצי מרחק של דיאור פישר) להגדרות האירופאיות, אבל אחרי שהבנתי שלישראל אין כלים התקפיים לגיטימיים במשחק העומד חוץ מסוג-של-פוסט-אפ של ליאור אליהו או ניסיון בידוד סמי-נואש של עומרי כספי או פיק אנד רול בין גל מקל לדיאור פישר (שאף אחד מהם הוא לא גו-טו-מוב ברמה גבוהה), היה לי ברור מה הג'ינג'י מעפולה מנסה לעשות.

בכל פעם שאפשר לרוץ, רצים. גם אם לא מצליחים לעשות סל במתפרצת, זה מוביל לא פעם לבלבול בהגנה והחלפת שומרים, מה שמוביל למיס-מאצ'ים שאפשר לנצל. בלי קשר, בהגנה יש לחץ על הפיק אנד רול שמוביל ללא מעט חטיפות ומתפרצות, אבל גם ללא מעט זריקות נוחות של היריבה במקרה של חוסר תקשורת. הלחץ בהגנה מצליח להסוות חלקית את שתי הבעיות הגדולות של הנבחרת. הראשונה היא שאין לה באמת מענה לשחקנים פיזיים מתחת לסל (חוץ מיניב גרין לדקות מעטות) והשנייה היא שיש לה בעיה אקוטית בכל הקשור לריבאונד הגנה (מה שבלט מאוד בהפסדים לבוסניה וצרפת).

 

עם המידע הזה אנחנו צריכים ללכת לשמינית הגמר, שם הנבחרת הדי-מרגשת הזו תפגוש את איטליה. אני, אישית, העדפתי את איטליה על פני ספרד, לא כי אני זוכר חסד נעורים לספרדים או כי יש לי משהו נגד אנשים שאוהבים פסטה, אלא כי אני חושב שישראל בנויה יותר טוב להתמודד עם האיטלקים מאשר עם פאו גאסול וחבריו. במשחק מול הספרדים, קשה לי לראות מישהו מצליח למנוע מגאסול פשוט לרצוח אותנו בצבע בכל פוזשן, והעודף בכישרון של הספרדים על פנינו באיזשהו שלב היה מכריע.

 

לעומת זאת, איטליה, על אף סוללת שחקני ה-NBA שלה, היא קבוצה שבנויה הרבה יותר למידותיה של נבחרת ישראל. דבר ראשון, אין לאיטלקים דמות מפחידה בצבע. אנדראה ברנייאני הוא ההפך מדמות מפחידה בצבע. הוא לא פיזי והוא משיג את הנקודות שלו בעיקר דרך זריקות מחצי מרחק או מהשלוש ולא בקרב חפירות בצבע (בלי קשר, מדובר באחד השחקנים הכי לא חכמים שיצא לי לראות משחק כדורסל, כמו שאפשר לראות בסרטון למטה). אחריו ברוטציית הגבוהים יש את מרקו קוזין וניקולו מלי שלא קיבלו יותר מדי צ'אנסים עד כה בטורניר. לעומת גאסול, מירוטיץ' ופליפה רייס, מדובר בחבורה שהגבוהים של ישראל יכולים להתמודד איתה.

בנוסף, האיטלקים הם לא קבוצת ריבאונד התקפה מפחידה. בשלב הבתים הם הורידו 9 ריב' בממוצע בהתקפה, מקום 18 בטורניר. הסגירה לריבאונד עדיין צריכה להיות משהו לשים עליו דגש, אבל אין ספק שהאיטלקים פחות חזקים בזה משאר הקבוצות שישראל יכלה לפגוש בשמינית הגמר.

 

(הערת אגב: הסטטיסטיקות של פיב"א הן פשוט בדיחה, גם באופן אובייקטיבי ובטח ובטח ביחס לגן העדן הסטטיסטי שהוא NBA.COM. אין נירמול של נתונים לפי פוזשנים, כך שקשה מאוד להשוות בין נבחרות. מעבר לכך, הנתונים לא מעודכנים (עד עכשיו ישראל שיחקה רק 4 משחקים מבחינת הסטטיסטיקות שלפיב"א) ובלי קשר, הסרבול המוגזם שכרוך במציאת סטטיסטיקות הופך את כל העניין ללא מספק. יש פה הרבה מקום לשיפור).

 

בחזרה לעניינינו. מקור נוסף לעידוד הוא ההגנה של איטליה. הסקוואדרה אזורה (אפשר לקרוא להם ככה גם בכדורסל?) ספגו הכי הרבה נקודות מכל הקבוצות בשלב הבתים (חוץ מאיסלנד). כמובן שזה קשור לעובדה שהם שיחקו נגד קבוצות איכותיות יותר כמו סרביה או ספרד (וכאמור, אין נירמול של פוזשנים, כך שקשה לדעת באמת כמה ההגנה שלהם חלשה), אבל עדיין מדובר בנתון חזק מאוד שאולי יאפשר לישראל לעשות נקודות גם במשחק העומד (מישהו אמר פיק אנד רול על השחקן של בארנייאני?) ולא רק דרך ריצה אינסופית שתשחוק את השחקנים בכחול-לבן.

 

אז הגנה חלשה אמרנו, בריבאונד התקפה הם לא מאיימים יותר מדי ואין להם מישהו שיחגוג יותר מדי על פישר ואליהו. אז ממה יש לפחד?

 

בעיקר צריך לפחד מדנילו גאלינרי. הפורוורד של דנבר הוא השחקן הכי מאיים של האיטלקים, בעיקר כי יש לו את כל החבילה. גם יש לו משחק טוב עם הגב לסל, גם יש לו קליעה נפלאה (21.0 נק', 64.3% מהשדה, 43.8% מהשלוש עד כה בטורניר), הוא גם מגיע לקו מלא (9.8 פעמים בטורניר בכמעט 90%) והוא גם מוביל את האיטלקים בריבאונד (7.4, כולל 2.2 בהתקפה). גאלינרי הוא Handful בהגנה, וגם אם אנחנו רוצים להאמין שכספי יכול להתמודד איתו, עדיין לגאלו יש עליו יתרון גובה של 2-3 ס"מ שיאפשר לו יתרון.

הדרך בה אדלשטיין ישמור על גאלינרי תכתיב את המשחק, לטעמי. דאבל-טים יגרור הוצאת כדור לקלעים כמו מרקו בלינלי, אלסנדרו ג'נטילה, ג'יג'י דאטומה וברנייאני ויאפשר לאיטלקים להוריד עלינו מטר של שלשות (האיטלקים קלעו 42 שלשות ב-37.2% בשלב הבתים, מקום 6 בטורניר) שיוציאו את הרוח מהמפרשים של ישראל. מנגד, בלי עזרה גאלינרי עשוי לחגוג על כספי, או מי שזה לא יהיה שישמור עליו.

 

בעיה נוספת שעלולה להיווצר היא בפיק אנד פופ בין גאלינרי לבלינלי. במשחק מול ספרד זה מה שחיסל את הספרדים, כשפעם אחר פעם בלינלי נשאר פנוי מחוץ לקשת בעקבות הפאניקה של הספרדים מגאלינרי כשהוא עם הכדור, ואת בלינלי פשוט אסור להשאיר פנוי לשלשות (3.8 שלשות למשחק בטורניר ב-39.5%).

 

אני מניח שסוגיית גאלינרי יוצרת כאב ראש לא קטן לאדלשטיין. מצד אחד, אתה לא יכול לבוא יותר מדי לעזרה כשהוא עם הגב לסל, כי זה מוביל לשלשות פנויות. בנוסף, אתה לא יכול לנסות ללחוץ אותו כשהוא עם הכדור בפיק אנד רול/פופ, כי זה משחרר את בלינלי ושות' לזריקות פנויות, וגם יהיה לך מאוד בעייתי לשמור עליו אחד על אחד ולקוות לטוב, כי אין לישראל שחקן הגנה איכותי שיכול להתמודד עם גאלו לבד במשך משחק שלם. כספי הוא החשוד המיידי, אבל הוא יבזבז המון אנרגיות בהגנה ואם הוא יסתבך בבעיית עבירות (גאלינרי סוחט 8.2 עבירות בממוצע למשחק, הכי הרבה בטורניר) אפשר כבר להזמין מטוס חזרה לארץ, אליהו לא מספיק נייד כדי להתמודד עם הורסטיליות של גאלינרי ואין מאחוריהם עוד מישהו בנבחרת שיכול להתמודד עם שילוב כזה של כשרון ואתלטיות (סורי, אלישי כדיר). ברגעים כאלו דייוויד בלו וגיא פניני חסרים במיוחד.

 

יש במפגש הזה מול איטליה הזדמנות גדולה מצד אחד, כי הם לא יהרגו אותנו בריבאונד התקפה ולנבחרת יהיה איזשהו מרווח תמרון גם במשחק העומד, אבל יש גם סיכון מצד שני, כי אין לנבחרת מענה של ממש לבעיות שדנילו גאלינרי מציב מולה. אם גאלו ימשיך את היכולת הנהדרת שהוא הציג בשלב הבתים, חלום רבע הגמר יתרחק, אבל אם הוא יתפוס יום רע, כמו שפטרי קופונן מפינלנד תפס מולנו יום רע, אז אולי. רק אולי.

 

זהו רגע האמת של הדור הנוכחי. רגע האמת של עומרי כספי, שיצטרך להתמודד עם שחקן יותר טוב ממנו. רגע האמת של ליאור אליהו, שיצטרך להתגבר על הפציעה שלו ולהוכיח שהוא יכול לשמור על שחקן כמו גאלינרי למשך כמה פוזשנים. רגע האמת של גל מקל, שיצטרך להראות שהוא מסוגל לנצל את השבירות היחסית של ההגנה האיטלקית. רגע האמת של ארז אדלשטיין, שיצטרך למצוא פתרונות לבעיות שההתקפה האיטלקית מייצרת לו, ובעיקר, זהו רגע האמת של הכדורסל הישראלי. ניצחון יכול להכניס את סצנת הכדורסל המקומי לאיזשהו מומנטום שידחוף אותה קדימה, שיוציא ילדים ממסכי האייפון המרצדים אל מגרשי הכדורסל הסמוכים עם חלומות להפוך לכוכבי הכדורסל הבאים של ישראל. הפסד כנראה ישאיר אותנו במחוזות האזוטריה שבהם אנחנו תושבי קבע כבר שנים.