עוד לפני שחגיגות האליפות ההירואית של לברון וקליבלנד שככו, הגיע שוק השחקנים החופשיים ב1 ביולי והפך את הליגה. חודשי הקיץ חלפו עברו ביעף, הסתיו הגיע, ויחד איתו הריח של עונת NBA חדשה. רגע לפני שהעונה נפתחת, זה הזמן לסקור את הקבוצות.

 הקבוצה היום – ממפיס גריזליס:

 

דף הקבוצה באתר

 

 

מאזן בעונה שעברה: 42-40

 

 

עזבו: (C) כריס אנדרסן, (F) מאט בארנס, (G) ברייס קוטון, (G) ג'ורדן פארמר, (G-F) פיג'יי היירסטון, (G) אקסבייר מאנפורד, (G) לאנס סטיבנסון

 

הגיעו: (מאמן) דיוויד פיזדייל, (G) ווייד בולדווין, (C) דיונטה דיוויס (דראפט); ( F) צ'נדלר פארסונס, (G-F) ג'יימס אניס, (G) דיג'יי סטפנס, (F) טרוי וויליאמס (שוק חופשי);     (G) טרוי דניאלס, (טרייד);

 

    

אז מה היה לנו שם?

העונה האחרונה של ממפיס התחלקה, כמו כל דבר, לשלושה חלקים: טרגדיה, קומדיה ואבסורד. למרות שלא שינתה דבר מהותי מהעונה הקודמת שבה הגיעה לחצי גמר הפלייאוף והייתה הקבוצה שהקשתה הכי הרבה על האלופה העתידית, הקבוצה ספגה שתי תבוסות בארבעת המשחקים הראשונים של העונה, כולל אחת ב-50 הפרש לאותה אלופה, והציגה מאזן חיובי-בקושי לאחר 24 משחקים. התצוגות של הגריזליס העלו לדיון שוב את השאלה: האם הקבוצה שהיוותה אנטי-תזה למשחק ה-NBA  המודרני ב-6 השנים האחרונות, בקו הקדמי הכבד שלה, בקצב האיטי ובמחסור בקליעה משלוש, סוף סוף נשארה מאחור?

 

 מאמן הקבוצה, דייב ייגר, שכבר היה על הכיסא החם עוד לפני התצוגות החלשות של קבוצתו, לא שעה למחשבות פילוסופיות על מהות הקבוצה ועשה את השינוי המתבקש: מאט בארנס, סטרץ' 4 לעת מוצא, עלה לחמישייה במקום זאק רנדולף. השינוי גרם לעליית קצב המשחק של הקבוצה (97 פוזשנים במקום 93, שיפור הריווח והגנת הפיקנרול, והוכיח את עצמו מיידית – הציוות של בארנס וגאסול עמד על נט רייטינג של 2.4+ (הכי גבוה בקבוצה לאלו ששיחקו מעל 700 דקות), לעומת 4- של גאסול ורנדולף (הכי נמוך).  

 

הקבוצה עלתה על הגל ושייטה לאיזור פגרת האולסטאר עם מאזן 30-22, שהספיק בקלות למקום החמישי במערב. אך כזכור, אנחנו בטרגדיה קלאסית ואין טרגדיה יוונית בלי שמארק גאסול שובר את הרגל ומסיים את העונה משחק אחד לפני הפגרה. כריס וואלאס, GM  הקבוצה, הבין שללא הפרנצ'ייז פלייר שלו חלון ההזדמנויות (הקלוש ממילא) לאיים על האליפות נסגר הרמטית, והחליף את שני החוזים הנגמרים שלו, ג'ף גרין וקורטני לי, בנכסים עתידיים (PJ היירסטון, בחירת סיבוב ראשון ובחירת סיבוב שני), במטרה לפחות להעלות את סיכויי הלוטרי של הקבוצה, והביא גם את לאנס סטיבנסון וכריס אנדרסן, כדי להעלות גם את מפלס הקומדיה הלא מכוונת.

 

 

ולבסוף, האבסורד אכן היה שם – לאחר שגם מייק קונלי נפצע וסיים את העונה כמה משחקים לאחר גאסול, רצף נוסף של פציעות גרם לקבוצה לשתף השנה לא פחות מ-28 (!) שחקנים, שיא NBA  חדש, להעלות עם חמישיות פותחות של ארבעה שחקני מינימום (וזאק רנדולף) ולשחק מספר משחקים עם 8 שחקנים בסגל. אמנם הקבוצה נלחמה בהירואיות ואף ניצחה את קליבלנד, האלופה העתידית, עם שמונה שחקנים בלבד, כשטוני אלן עושה דובי גל. אך ה-NBA  לצערנו הוא לא קומדיה ישראלית מהאייטיז, והקבוצה ניצחה 6 משחקים בלבד מ-22 האחרונים בדרך למקום השביעי והפסד בסוויפ לסן אנטוניו ספרס במה שהוגדר על ידי גרג פופוביץ' כ"לא כוחות". דייב ייגר עוד הספיק לרגש את כולנו ולהיפרד בדמעות משחקניו לאחר ההפסד, במה שהתברר בדיעבד כמשחקו האחרון כמאמן הקבוצה.

 

 

 

קיץ חם

ממפיס נכנסה לקיץ האחרון בפרשת דרכים – סיום החוזה של מייק קונלי, הפציעה של מארק גאסול, שתתכן ותשפיע עליו לאורך שאר הקריירה, לצד המקום היחסי שהם פינו תחת תקרת השכר יצרו אפשרו לקבוצה לעבור למצב של בנייה מחדש. אך כבר ההחתמה הראשונה של הגריזליס הקיץ סימנה כי הם לא מתכוונים לעשות את זה בשום צורה. דיוויד פיזדייל, שבא להחליף את דייב ייגר שפוטר לאחר שביקש (בפעם ה-2 מתוך 3 שנים בהן אימן בקבוצה) להתראיין למשרות אימון פנויות בשוק. הבקשה הזו הייתה הקש ששבר את גב הגמל, וכריס וואלאס, ה-GM, שחררו בטענה כי הוא זקוק למאמן עם מחויבות מקסימלית לקבוצה. פיזדייל, אחד מעוזרי המאמנים המוערכים ביותר בליגה ותלמידם של פט ריילי ואריק ספולסטרה ב-8 השנים האחרונות במיאמי, הגיע במטרה ברורה ומוצהרת – להשכין בקבוצה מנטליות של קבוצה אלופה. פיזדייל כבר החל בתהליך של שינוי התרבות, שהגיע כבר לרמה של עיצוב מחדש של המנהרה שבה השחקנים עוברים בדרך למגרש לדומה לזה של ה"Championship Alley", המנהרה של ההיט.

 

אי לכך ובהתאם לזאת, שאר ההחתמות של הגריזליס בהחלט משרתות  את קו ההגיון הזה – מייק קונלי פלרטט עם המאבריקס אך נשאר בקבוצה, תמורת החוזה היקר ביותר בהיסטוריה של הליגה (153 מיל' ל-5 שנים). גם צ'נדלר פארסונס נחת, אף הוא תמורת חוזה מקסימום של 94 מיל' ל-5 שנים. שתי ההחתמות זכו לביקורות (במיוחד על-ידי אנשים שלא בדיוק ידעו מי זה מייק קונלי, עד לאותה חתימה), אך עבור קבוצה שבחרה לשמור על הגרעין הקיים ולחזקו, זו לא באמת הייתה שאלה. פארסונס מגיע אחרי עונת רוויית פציעות בדאלאס, וכרגע עוד לא ברור מתי יפתח את העונה, אך הגריזליס מקווים כי יצליח להיות הפורוורד שהם מחפשים כבר כמה שנים.

 

לצד ההחתמות הללו, הקבוצה גם בחרה בדראפט את הרכז ווייד בולדווין בבחירה ה-17, ואת הסנטר דיונטה דיוויס בבחירה ה-31. אמנם שני הרוקיז ככל הנראה לא יתרמו כעת, אך בממפיס יכולים להרגיש כי הם עשו דראפט מוצלח. בולדווין נראה טוב בפרה סיזן וכבר יכול לתרום עוד קליעה מהקו האחורי, ודיוויס שהיה צפוי להיבחר בטופ 20 של הדראפט (ואף זומן לחדר הירוק, אליו מוזמנים אלו שצפויים להיבחר בלוטרי) אך התגלגל עד תחילת הסיבוב השני.

 

אך ייתכן שמהלך משמעותי יותר הקבוצה הוא דווקא זה שהם לא הצליחו לעשות – לאחר שהעבירו את קורטני לי בפגרת האולסטאר האחרונה, קיוו בקבוצה כי PJ  היירסטון שהגיע במקומו יוכל להיכנס לנעליו. אך היירסטון, שהפגין בעיות הן על המגרש והן מחוצה לו, נחתך בתום חצי עונה בינונית. לאחר שהקבוצה לא הצליחה לשדל את אריק גורדון לחתום בקבוצה על חוזה נמוך יותר ממה שהוצע לו ביוסטון, היא נשארה עם מאבק בין טוני אלן בן ה-34 ו-וינס קרטר בן ה-40 על משבצת הקלעי הפותח. הקבוצה אמנם הוסיפה גם את האתלטיות של ג'יימס אניס ואת הקליעה של טרוי דניאלס, אך שניהם שחקני רוטציה גבוליים, מה שהופך את משבצת ה-SG  הפותח ואת הספסל לנקודות חולשה בולטת בעונה הקרובה.

 

ועכשיו מה, מה עכשיו?

כאמור, עכשיו מנצחים. או לפחות – עכשיו מנסים. הגריזליס ערים לחלון ההזדמנויות הקצר שלהם, ואכן עשו מהלכים יפים שכולם צועקים WIN-NOW. צ'נדלר פארסונס הוא באמת הפורוורד שהקבוצה חיפשה לאורך כל השנים האחרונות. היכולת שלו מצד אחד לרווח את המשחק (1.23 נק' ממצבי ספוט-אפ שנה שעברה, מקום שני בליגה) ומהצד השני לנהל את המשחק מעמדת הפורוורד (וגם בפיקנרול – ביצע 150 כאלו בשנה שעברה כמוביל הפיקנרול), מאפשרת לגריזליס הנעת כדור טובה יותר, מהירה יותר ובלתי צפויה. פיזדייל כבר טען כי הוא מעוניין להשתמש בפארסונס בתפקיד דומה לזה של לברון בהתקפה של מיאמי, עקב העובדה שהוא ארוך מאוד, יכול לקלוע, למסור ולשחק אוף-דה-בול. פארסונס הוא אמנם מגן מתחת לממוצע, אך הוא מוקף ב-3-4 מגנים טובים, וורסטילים וארוכים, כך שממפיס היא קבוצה נהדרת לקלוט את פארסונס לסכמה שלה.

 

ניכר כי אחד השינויים המשמעותיים שפיזדייל מנסה להטמיע בקבוצה, הוא שינוי מרכז הכובד של ההתקפה למשחק מהחוץ לבפנים. לאחר שמארק גאסול הוביל את הליגה הן בנגיעות בפוסט והן בנגיעות באיזור ה-ELBOW  שנה שעברה, פיזדייל צפוי להעביר למייק קונלי תפקיד התקפי מרכזי יותר, כשגאסול ושחקני הפנים צפויים לקבל את הכדור לאחר שהייתה כבר תנועה ראשונית בהתקפה, ולא לנהל אותה. זה בדומה לתהליך שעברו ההורנטס בשנתיים האחרונות, כשעשו את המעבר מאל ג'פרסון לקמבה ווקר. מהלך כזה הוא קריטי לצורך העלאת הקצב, נקודה שעליה פיזדייל שם את הדגש לאורך כל הראיונות.

 

ופיזדייל אכן מתכוון להאיץ את הקצב – המאמן הודיע קבל עם ועדה בשבוע האחרון כי "95 אחוז" שג'מייקל גרין, הפורוורד האתלטי שהפגין ניצוצות יפים במהלך העונה הכאוטית, יפתח את העונה בחמישייה. זאק רנדולף, כמו שאר אומני פוסט-אפ שמתקשים בהגנה על הטבעת (אל ג'פרסון, אנס קאנטר), ימשיך להטיל אימה על סקונד-יוניטס לא מאיימות.

ממפיס היא אמנם אחת הקבוצות שנשענות הכי הרבה על פוסט-אפ בליגה (מקום 3 שנה שעברה), אך דורגו רק במקום ה-20 מבחינת יעילות המהלך (שלא יעיל בלאו הכי), כך שזו התקדמות לכיוון חיובי. גרין מגיע גם כדי להאיץ את הקצב, אך הוא עדיין מינוס התקפי, הסיבה העיקרית שהוא מחליף את רנדולף בחמישייה היא היתרון ההגנתי שלו – פיזדייל כבר אמר שהוורסטיליות  ההגנתית של גרין מזכירה לו את זה של דריימונד גרין. הוא כנראה מגזים אך ג'מייקל הוא אחד הפורוורדים הזריזים בליגה, והגודל שלו (2.06 ארוך) יכול לאפשר לו לשמור עמדות 1-5.

 

אך ישנן עננות בולטות על השאיפות האמביציוזיות של הגריזליס בעונה הקרובה, והמרכזית ביניהן היא כמובן – הפציעות.

 

 כל שחקני המקסימום של הקבוצה בעונה הקרובה – קונלי, גאסול ופארסונס – החלימו מפציעה שהשביתה אותם לאורך יותר חצי העונה שעברה. בעוד קונלי כבר התאושש מפציעה שלא צפויה להשאיר עליו חותם, השבר של גאסול השבית צעירים וחזקים ממנו. בגיל 32 ובגובה של 2.15, התאוששות מפציעה כזו היא בעייתית עד מאוד. לא רק שכנראה הסנטר לא יחזור לאותה רמת אתלטיות של לפני הפציעה, ההסתברות לפציעה נוספת באותו איזור גבוהה הרבה יותר. גאסול כבר החלים והסימנים נראים מעודדים, אך כבר דווח כי הוא צפוי להישמר בכפפות של משי, הן מבחינת מנוחה במשחקים והן מבחינת הגבלת דקות.

 

אך בעוד גאסול כבר החלים ומשחק בפרה-סיזן, לצ'נדלר פארסונס עדיין אין לוח זמנים לחזרה, למרות שעבר כבר שישה חודשים מאז הניתוח בברכו. פארסונס אמנם קריטי להצלחה של הגריזליס, אך המוניטין שיצר בדאלאס כפצוע תמידי בהחלט מסכן את חלון ההזדמנויות הצר של ממפיס. הקבוצה לא תאיץ בו לחזור, אך חזרה מאוחרת שלו (כפי שצפוי לקרות) יכולה לגרום לגריזליס שוב להתחיל מאחור ולהגרלה קשה יותר בפלייאוף.

 

והגריזליס לא ערוכים לפציעות, למרות הסיכון הממשי – אם את מארק גאסול מגבה ברנדן רייט, שיכול להיות סנטר פותח בכמה קבוצות בליגה  (אך גם הוא שיחק רק 12 משחקים בעונה החולפת), בעמדת ה-SF מגבה את פארסונס (וצפוי לפתוח, לפחות בפתיחת העונה) ג'יימס אניס האתלטי שעוד לא הוכיח שהוא שחקן רוטציה בליגה, את קונלי מגבה הרוקי וויד בולדווין, ואת טוני אלן (שמחלים בעצמו מפציעה בברך), מגבים טרוי דניאלס, עוד שחקן רוטציה גבולי, או וינס קרטר, השחקן המבוגר בליגה כיום. החמישייה של הקבוצה מאוד מוכשרת, אך היא מרחק פציעה מעונת לוטרי (ובהתחשב בכך שממפיס חייבת את בחירת הסיבוב הראשון שלה בשנה הבאה – מוגנת טופ 5 – זה יהיה כישלון מוחץ בכל היבט).

 

הספסל הדליל של הקבוצה אמנם יגיע לידי ביטוי באופן הבולט ביותר רק במקרה של פציעה, אך אין ספק שהרבעים השניים יהיו בעייתים בקרב הקבוצה. אמנם ההורדה של רנדולף לסקונד יוניט תעזור לה להשיג נקודות, אך למעט הוא וברנדן רייט, לא ברור אם שאר השחקנים על הספסל ראויים לרוטציה. ייתכן כי לא יהיה מנוס מלסדר לסירוגין את הדקות של שלושת הכוכבים בקבוצה, כך שאחד מהם גם ישחק עם החמישייה השנייה. הקבוצה וויתרה במהרה על לאנס סטיבנסון ומאטס בארנס, ואולי יצטערו על כך בהמשך.

 

תהייה מרכזית נוספת סביב הקבוצה נוגעת לשיטת המשחק – דיוויד פיזדייל מעוניין להעלות את קצב המשחק של הקבוצה, שהייתה מושתתת עד כה על ניהול המשחק של מארק גאסול. יכולת המסירה של מארק גאסול היוותה חלק מרכזי מההתקפה של הגריזליס, ומהווה חלק מרכזי מהסיבה לכך שהוא בטופ 5 של הסנטרים בליגה. סנטרים נוטים לא להתאים למשחק ריצה, בטח סנטרים בני 32 לאחר ניתוח ברגל. האם פיזדייל יצליח לאזן את משחק הריצה וגם לנצל את גאסול באופן מיטבי? עדיין סביר כי יכולות המסירה של גאסול יהוו חלק אינטגרלי מהתקפת הקבוצה, ושלושה שחקנים שיכולים לנהל משחק בעת ובעונה אחת על המגרש יכולים להקפיץ סוף סוף את הקבוצה אל הטופ 15 ביעילות התקפית (איזור שבו היא מעולם לא הייתה).

 

ולסיכום, עולה גם התהיה על ריווח המשחק – פיזדייל אמנם מעונין להתאים את הקבוצה לעידן הפייס-אנד-ספייס, ואף אמר כי הוא מעוניין שגאסול יזרוק לפחות 4 שלשות במשחק, אך עם טוני אלן בחמישייה הפותחת (שכבר הוגדר ככזה, כדי לפצות על החולשה ההגנתית של פארסונס), שלא מהווה איום מאף מרחק, הקבוצה תצטרך לרווח את המשחק באמצעות שני קלעים בלבד (בהנחה וגם גאסול וגם ג'מייקל גרין לא יהפכו בן לילה לקלעים איכותיים). בעונה הרגילה זה כנראה יעבוד, בטח עם אלן שהוא סלאשר נפלא ויודע לחתוך לשטחים ריקים. אם ממפיס מכוונת לשלבים המאוחרים יותר בפלייאוף, כמו שהוכיחה גולדן-סטייט לפני שנתיים – זה יהיה בעייתי.

 

יחד עם זה, ממפיס בהחלט ערוכה להתמודדות ארוכה השנה. גרעין הקבוצה (ללא פארסונס), מגיע ל-50 ניצחונות באופן קבוע, ולא בכדי. התוספת של פארסונס מתאימה בדיוק לקבוצה וכמו OKC בשנה שעברה, אנחנו עלולים להיות מופתעים ממה שהקבוצה יכולה לעשות כשכולם בריאים.

 

 

 

תחזית: 48 ניצחונות, מקום 5.

 

 

 

וגאס חזתה לגריזליס 43.5 נצחונות. חושבים שאתם יודעים טוב יותר? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.