עוד לפני שחגיגות האליפות ההירואית של לברון וקליבלנד שככו, הגיע שוק השחקנים החופשיים ב1 ביולי והפך את הליגה. חודשי הקיץ חלפו עברו ביעף, הסתיו הגיע, ויחד איתו הריח של עונת NBA חדשה. רגע לפני שהעונה נפתחת, זה הזמן לסקור את הקבוצות.
הקבוצה היום: אינדיאנה פייסרס
מאזן בעונה שעברה: 45-37
עזבו: (G) ג'ורג היל, (C) ג'ורדן היל, (F) סולומון היל, (G) טיי לאוסון, (C) איאן מהינמי, (F-C) שיין וויטינגטון.
הגיעו: (F) ג'ורג'יס ניאנג (דראפט); (G) ארון ברוקס , (C) אל ג'פרסון, (F) קווין סראפין, (F) אלכס פויתרס, (G) ג'וליאן סטון (שוק חופשי); (G) ג'ף טיג, (F) ת'דאוס יאנג, (F) ג'רמי אוונס (טרייד);
אז מה היה לנו שם?
אחרי שנה נטולת פול ג'ורג (רק שישה משחקים) ונטולת פלייאוף לראשונה מאז 2010, הפייסרס פירקו סופית את הקבוצה ההיא שהגיעה לשני גמרים רצופים במזרח עם העזיבה של ווסט והיברט. העונה עצמה נפתחה עם שלושה הפסדים, אבל עם שינוי מעניין שנדחף על ידי בירד שהסית את ג'ורג לראשונה בחייו לעמדה ה-PF, כדי לשדרג את ההתקפה.
התוצאות לא איחרו לבוא וג'ורג נתן את העונה הטובה בקריירה שלו מספרית עם שיאים בנקודות, זריקות וזריקות לשלוש – השחקן עצמו פחות אהב את שינוי העמדה שדרשה ממנו להתאים את שיטת המשחק שלו (רק 15% מהמצבים מהזריקות שלו הגיעו מבידודים) ולא חסך תלונות גם פומביות, אבל שינוי העמדה איפשר גם לסי ג'יי מיילס לפרוח השנה ולספק את הסחורה בעמדות החוץ.
מיילס טרנר (בחירה 11) סיפק עונת רוקי סולידית, כולל 30 משחקים בהרכב הפותח שניבאו קצת לגבי העתיד. 40% מטווח חצי מרחק, ומנגד 33 החטאות מ44 נסיונות חיתוך לסל הזכירו שמדובר עדיין בפרוספקט שצריך לגבש את המשחק ההתקפי אבל גבוה כזה ניחן באתלטיות, יכולת להחליף שמירה באפקטביות (חובה לגבוה בעידן הנוכחי) ושאר תכונות הגנתיות שישרתו את אינדיאנה בשנים הקרובות.
אפשר כבר לומר שכרגיל הפייסרס הצטיינו בהגנה (מקום שלישי ביעילות הגנתית) והתקשו בהתקפה, הצירוף של טיי לאוסון מיוסטון בשלהיי העונה לא פתר את בעיית חוסר היצירתיות בהתפקה לצד ג'ורג, והדעיכה של מונטה אליס – רק 30.9% מהשלוש והכי פחות נק' ל-100 פוזיישנים מאז עונת הרוקי שלו הכווינו לקיץ סוער במידה והפייסרס לא יתנו פוש רציני בפלייאוף, מה שבסופו של דבר גם התממש. מאבק די שווה עם הראפטורס הסתיים באכזבה כשהמדורגת שביעית לא הצליחה להעיף את המדורגת שנייה ויצאה לפגרה עם הרבה סימני שאלה.
קיץ חם:
זעזוע. אין דרך אחרת לתאר את הקיץ שעבר על הפייסרס, שהתחיל עם אי חידוש החוזה של ווגל שהתווה את ה-DNA של הקבוצה בחצי עשור האחרון, נייט מקמילן הגיע במקומו היישר מעמדת העוזר בבחירה מעניינת של בירד שהפסיק לנסות לשנות את ווגל ובהתאמה גם הסגל הותאם לסגנון משחק מהיר יותר. השינוי הבולט ביותר התרחש בעמדת הרכז, אחרי חמש עונות ג'ורג היל פינה את מקומו לג'ף טיג בטרייד, איתו עזבו שני "היל" נוספים ג'ורדן וסולומון.
מהימני נתן עונה טובה מאוד כעוגן ההגנתי של הקבוצה שבחרה להמר על טרנר במשרה מלאה ואיפשרה לו לעזוב לוושינגטון. כדי להוסיף כוח אש בהתקפה צורפו ת'דאוס יאנג מברוקלין ואולי ההחתמה המפתיעה של הקיץ הגיע מכיוונו של אל ג'פרסון שלמרות חיזורים מהרבה קבוצות סגר לשלוש שנים ב-30 מיליון. החתמה המפתיעה גם בגלל חוזה הזוי משהו (לטובה) במונחי הקיץ האחרון וגם בגלל ההצהרות החוזרות והנשנות מצד המועדון על הרצון להפוך לקבוצה שרצה.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
"הם הולכים להיות עמוקים, הם הולכים להיות אתלטיים והם הולכים להיות קבוצה גדולה… ההתפתחות של מיילס טרנר בשנה השנייה תהיה גורם מכריע על כמה רחוק הם יגיעו" – הציטוט שייך לאקס פרנק ווגל מתוך ראיון שעשה החודש. המונח שחזר שוב ושוב הוא "כוח אש", אין ספק שהרוב המוחלט של המהלכים שנעשו על ידיי הפייסרס בקיץ היו כדי לחזק את ההתקפה גם אם על חשבון פרמטרים אחרים.
המהלך הסימלי ביותר וגם כנראה המשפיע ביותר הוא ההצרחה של היל בטיג, היל שספג הרבה ביקורות מאז שהגיע ב-2011 מהספרס כקומבו גארד הגנתי הפך להיות אחד מהסמלים של אינדיאנה ומפתח הגנתי (מוטת ידיים של 9'6) לאורך כל התקופה שלו, בייחוד מאז ההגעה של מונטה אליס ששמר בדרך כלל על הגארדים הזריזים יותר. היל גם התפתח למנהל משחק חודר/יוצר לא רע במונחי הליגה עם בונוס של שיא קריירה מחוץ לקשת אשתקד. אז מה אינדיאנה מקבלת בתמורה?
גם טיג נתן עונת שיא משלשות מבחינת אחוזים וזריקות (40% על 275 זריקות) אבל במפתיע זה לא יתרון יחסי על היל (40.8% על 314 זריקות), מה שכן טיג הוא קלעי יציב יותר לאורך הקריירה ומנהל משחק טוב יותר משמעותית. סימן השאלה הגדול הוא השילוב בין טיג, אליס וג'ורג. טיג פעל בשנים האחרונות באטלנטה כמוביל כדור עיקרי סביב קלעים, ויכול דווקא להסתדר מצויין עם ג'ורג כל עוד האחרון שוב יתפקד בעמדה יותר פנימית כמו במחצית העונה הראשונה בעונה שעברה.
הכוכב של הפייסרס מעולם לא שיחק עם רכז התקפי טוב כל כך מאז שהגיע לליגה – לטיג היו פי שניים אסיסיטים פר 100 פוזשנים מאשר להיל. כל עוד טיג יוביל את הכדור בהתקפה וכשהכדור אצל ג'ורג לבידודים או פוסט אפ ינוע לאיזור הימני של ההתקפה בו הוא קטלני במיוחד:
מקמילן מאמן טוב מספיק כדי לגרום לזה לעבוד, הבעיה הגדולה היא מונטה אליס – סגנון המשחק, הירידה בתפוקה, משחק ההגנה ובעיקר האגו הגדול מעלות שאלות רציניות לגבי המקום של אליס בהרכב לצד טיג. אם מקמילן יצליח איכשהו לשכנע אותו להעלות מהספסל, הפייסרס ירוויחו הרכב משני שיעשה צרות להרבה קבוצות בליגה.
האם אליס בשל מספיק לקבל תפקיד סטייל ג'מאל קרופורד? ספק גדול, אבל לאור הנוכחות בסגל של רודני סטאקי והפריחה של סי ג'יי מיילס ישנן אופציות גיבוי לא רעות בכלל אם מקמילן יבחר להיכנס לעימות או יכווין לטרייד. בהקשר הזה המצטרף החדש ברוקס הוא עוד שחקן שיכול לתת שלשה חופשית מהפינה אם צריך.
הזעזוע בקבוצה לא פסח גם על הקו הקידמי איאן מהינמי נתן עונת שיא מבחינת מספרים (9.3 נק' 7.1 ריב' 58% מהשדה) והצליח להשכיח קצת את הדומיננטיות של היברט במרכז הצבע, כסנטר הוא כנראה יותר מדי טוב מכדי לגרד דקות מטרנר וג'פרסון לכן הפייסרס בחרו לוותר עליו ועל ג'ורדן היל מתוך תקווה לקפיצת מדרגה באגרסיביות של טרנר בעונה שנייה שבה הנטל ההגנתי הוא לגמרי עליו. טרנר יחלוק את עמדת הסנטר עם ג'פרסון שמגיע אחרי עונה לא טובה בשארלוט שכללה שיא שלילי של 47 משחקים וממוצע קליעה (12.1 נק') הכי נמוך מאז עונתו השנייה בליגה.
עדיין, ג'פרסון ממלא חוסר ביכולת פוסט אפ שהקבוצה לא הצליחה למלא מאז העזיבה של דוויד ווסט- שחקן דור ישן שיכול לקבל את הכדור בפנים או עם הפנים לסל ולייצר התקפה. הטרנד של סנטרים מוכשרים התקפית שעולים מהספסל סטייל קנטר באוקלהומה ואולי ווצ'ביץ' באורלנדו מהווה יתרון משמעותי שלא הרבה קבוצות יכולות לייצר בליגה שמנסה לשחק נמוך יותר ומהר יותר.
את הקו הקדמי משלים ת'דאוס יאנג שהוא אולי לא הגבוה האידאלי לשחק ליד טרנר בגלל הקליעה הלא יציבה לשלוש, אבל מדובר בסה"כ בכישרון וורסטילי עם יד נהדרת משאר הטווחים וכאופציה שלישית רביעית בהתקפה הפייסרס באמת שלא יכלו לבקש יותר. את הדקות המעטות שנשארו בעמדות הקדמיות ימלא סראפין.
הקידום של מקמילן עצמו קצת מפתיע, על פניו הוא בוודאי מאמן התקפי יותר מווגל אבל כשהקבוצה מפזרת הצהרות ועושה מהלכים כדי להפוך לקבוצה ריצה, לא בטוח שהוא המאמן האידאלי למשימה. פורטלנד של עונות 200-2011 הייתה קבוצת התקפה מעולה אבל קבוצת התקפה איטית (30 במדד ה-PACE בתקופה ההיא), בירד לא דיבר בקיץ על שיפור יעילות התקפית – הוא רוצה יותר נקודות, 105 נקודות למשחק אם להיות מדוייקים. למקמילן יש את הכלים לשינוי הדרסטי זה, בייחוד אם טרנר וג'פרסון ימשיכו להיות משאבות ריבאונדים וטיג ישפר את האספקט הזה במשחק המעבר.
בהתקפה העומדת אפשר לצפות להרבה יותר מהלכים שישחררו את ג'ורג בהתקפה, ה-CATCH AND SHOOT שלו היה אספט שלא נוצל מספיק תחת ווגל. אם PG13 פרח בשנה שעברה, העונה לצד טיג באמת שאפשר לדבר כבר על מספרים ברמה של MVP. בהקשר הזה השחקנים ההתקפיים של אינדיאנה יהנו מאוד מהיכולות של טיג:
מבחינה הגנתית מקמילן כבר הצהיר שהוא רוצה לחזור לרמה של הקבוצה שהגיעה פעמיים לגמר המזרח, לא בטוח שיש לו את הכלים לעשות את זה אחרי השינויים האחרונים, ויותר מזה רק גולדן סטייט של השנים האחרונות הצליחה לפתח את הנוסחה של לשחק מהר ועדיין להיות סופר אפטיביים בהגנה – כך שבהקשר הזה נשאר לראות כמה מהצהרות הקיץ של הפייסרס יתממשו בפועל.
תחזית: אחרי הפסד הפלייאוף המתסכל לטורונטו, קשה להאשים את אינדיאנה בכמות מהלכים מופרזת הקיץ ובשורה התחתונה בירד הצליח להקיף את ג'ורג בקבוצה של אול סטאריים גבוליים שזה לא מעט. הסגל הנוכחי ונייט מקמילן מאחורי ההגה ישפרו דרמטית את ההתקפה וההגעה של ג'פרסון תחת חוזה יחסית נמוך היא כנראה ההברקה של הקיץ. אחרי רק שנתיים של דשדוש (הרבה בגלל הפציעה של ג'ורג) הפייסרס יחזרו למקום הטבעי שלהם סביב 50 נצחונות וינסו יחד עם הסלטיקס לפגום קצת בדומיננטיות של לברון ושות'.
וגאס חזתה לפייסרס 44.5 נצחונות. חושבים שאתם יודעים טוב יותר? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.