אני לא מת על חלוקת פרסים או דירוגים. זה סובייקטיבי איי.אף (סליחה על הצרפתית) ותמיד יש תחושה ששכחת מישהו. אבל עדיין, עשור מסכמים פעם בעשר שנים – פלוס מינוס – וזה כנראה מאורע מספיק חשוב כדי להכניס אפילו אותי לדיון הזה.
במידה מסוימת העשור שהסתיים עכשיו מרגיש לי כמו העשור החשוב ביותר מאז שנות ה80 – אז היה העשור שהתחיל עם כניסתם של לארי ומג'יק עם קשת השלוש, הבאד בויז והסתיים עם הקפיטליזם המוגזם שילווה את שנות ה90 וכניסתו של מותג ג'ורדן לעולם.
בעוד שהעשור של שנות ה-80 נמתח למעשה בין שנת 79 (בה נכנסה קשת השלוש לנסיון, ולליגה הצטרפו לארי ומג'יק) לשנת 92 (נבחרת החלומות, פרישתם של מג'יק ולארי והעונה האחרונה של מייקל, בה נכנס לליגה שאקיל אוניל והחל את שנות ה-90) העשור הנוכחי חיכה בערך חצי שנה כדי להתחיל באמת – עם 'ההחלטה'.
ההיט לא היו הסופר טים הראשונה, אך היא הייתה הסופר טים הראשונה שהורכבה קודם כל על ידי שחקנים, והייתה סימן ראשון לעשור שבו השחקנים – סליחה, קלישאה לפניכם – הפסיקו רק 'לשתוק ולכדרר'.
אז הנה – לסיכום העשור – פרסי העשור האחרון
השחקן המצטיין: לברון ג'יימס,
קבוצות: מיאמי\קליבלנד\לוס אנג'לס.
תארים בעשור:3 אליפויות. 3 פעמים MVP של הליגה, 3 פעמים MVP של הגמר. 9 פעמים בחמישיית הליגה הראשונה, פעם אחת חמישיית הליגה השלישית. 4 פעמים חמישיית ההגנה, פעם אחת חמישיית ההגנה השניה
כמה מילים לא נשפכו על השחקן הזה? אמנם הוא החמיץ את הגמר הראשון של העשור (ובעקבותיו עזב את קליבנד) והאחרון (אחרי פציעה משמעותית ראשונה בקריירה) אבל ההתפתחות של לברון לאורך העשור הזה מספר את סיפור הליגה כולה. מהסופר טימז, המעורבות החברתית (זוכרים את I can't breathe?), הסכומים שהושקעו בשמירה על הגוף והיכולת, פיתוח הקליעה מרחוק והתלות בקלעים, סיפורי הגאולה במיאמי עם האליפות הראשונה ובקליבלנד עם סגירת המעגל, הרשתות החברתיות – לברון ג'יימס יכול לפרנס עונה שלמה של 30 על 30, אבל כל זה לא היה שווה בלי כדורסלן ענק מאחוריו.
משלימים לחמישיית העשור הראשונה:
סטפן קרי
קבוצות: גולדן סטייט
תארים בעשור: 3 אליפויות, פעמיים MVP של הליגה. 3 פעמים חמישיית הליגה הראשונה, פעמיים חמישיית הליגה השניה, פעם אחת חמישיית הליגה השלישית. חמישיית הרוקיז של הליגה
סטפן קרי עשה לשלשה מה שמייקל ג'ורדן עשה לדאנק. היו קלעי שלשות לפני קרי, כמו שהיו דאנקיסטים לפני מייקל, אבל קרי הפך את השלשה למשהו שכולם מנסים לעצור – או להשיג. הוא אולי לא אחראי להתפוצצות השלשות שאנחנו חווים בחצי השני של העשור הזה, אבל הוא בהחלט בין המובילים של הטרנד, והפנים שלו
אבל מעבר לכך סטפן קרי הוא הפנים של הNBA כפי שהייתה רוצה להצטייר – מאמצת טכנולוגיות, עובדת על שיפור היכולות הפיזיות (אף פעם לא יימאס לי להזכיר שסטפן קרי היה בעונת הMVP הראשונה שלו במקום השני בקבוצה בסקוואטים, וזה כשהוא לא מתהדר בנתונים פיזיים מרשימים במיוחד) ובריאה נפשית. הדמות הציבורית של קרי היא של הטים-מייט המושלם, והוא המנוע של ההתקפה היפה ביותר של הליגה בעשור האחרון, לפחות.
קווין דוראנט
קבוצות: אוקלהומה סיטי, גולדן סטייט, ברוקלין (טרם שיחק)
תארים בעשור: שתי אליפויות. MVP של הליגה. פעמיים MVP של הגמר. 6 פעמים חמישיית הליגה הראשונה. 3 פעמים חמישיית הליגה השניה.
אם לברון מצא את הגאולה שלו פעמיים – פעם אחת בהסרת תווית הלוזר כשלקח את האליפות במיאמי ופעם אחת בהסרת תווית הבוגד שלקח את הקאבס לארבעה גמרים רצופים – הגאולה של דוראנט הייתה בהסרת תווית הנייס גאי. אחרי נאום ה'אתה הMVP האמיתי' שפרנס אינספור ממים, אחרי הנפילה בגמר מול מיאמי ואיבוד ה3-1 מול הווריורס ב2016, דוראנט היה צריך שינוי. מול האישיות האקספלוסיבית של ראסל ווסטברוק דוראנט נתפס ככמעט אנמי, פסיבי. ההחלטה לעבור לקבוצה שניצחה בלעדיו 73 נצחונות הייתה מהלך נבל קלאסי. הציוות עם מיסטר נייס גאי, סטפן קרי, רק הדגישה את זה עוד יותר. יש עשרות סיבות שמצדיקות את המהלך של דוראנט מבחינת כדורסל, אבל לתחושתי זו הייתה האצבע המשולשת לתדמית הקודמת שלו שהייתה השיקול המוביל.
גם אם מנתקים את השחקן מהסיטואציה, דוראנט הוא – לטעמי – הסקורר השלם ביותר שאי פעם דרך על מגרש כדורסל, ושחקן הגנה לא מספיק מוערך (אי בחירתו לאף אחת מ-20 חמישיות ההגנה של העשור רק מראות כמה הבחירה לא תמיד מתבססת על עובדות, אלא על נראטיב) הוא אמנם הוריד מהכדורסל היפהפה של גולדן סטייט, אבל הפך אותה לבלתי ניתנת לעצירה.
דירק נוביצקי
קבוצות: דאלאס
תארים בעשור: אליפות. MVP של הגמר. פעמיים חמישיית העונה השניה. פעם אחת חמישיית העונה השלישית
השם הכי פחות מעוטר (אישית) בחמישיה הראשונה, אבל הוא אחראי לא מעט לאבולוצייה שעברה גם על שחקני הפנים בליגה. אם פעם גבוהים שקולעים משלוש היו קוריוז נחמד (היי ריאן אנדרסון) דירק סלל את הדרך לשחקנים שיכולים לשחק את המשחק מבפנים ומבחוץ וברמת MVP. על הדרך הוא הכניס לרפרטואר את הפייד-אוויי על רגל אחת
ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק (שוויון)
קבוצות: אוקלהומה סיטי, יוסטון
תארים בעשור:
הארדן: MVP, השחקן השישי, חמש פעמים בחמישיית העונה הראשונה. פעם אחת בחמישיית הליגה השלישית
ווסטברוק: MVP, פעמיים בחמישיית הליגה הראשונה, חמש פעמים בחמישיית הליגה השניה, פעם אחת בחמישיית הליגה השלישית
ווסטברוק והארדן מבחינתי בלתי ניתנים להפרדה אמיתית, ומבטאים אולי יותר מכל שחקן אחר את מירוץ המספרים שהליגה נכנסה אליו בחצי השני של העשור – בכל הרמות
מצד אחד נמצא הארדן, שכנראה תוכנת על ידי מדען מטורף במרתף של דריל מורי. הארדן הציג ברבע האחרון של העשור עונות סקורינג שלא זכור כמותן ושבר שלל שיאים במדדי יעילות של אחוזי קליעה אפקטיביים ונקודות לק"מ
מצד שני נמצא ראסל ווסטברוק, שגם הוא הציג עונות סטטיסטיות שלא זכורות, כולל שלוש עונות רצופות בממוצע טריפל דאבל, לצד ביקורות (מוצדקות) לגבי היעילות שלו על המגרש.
גם בצורת המשחק יש הבדלים עצומים – לראות את הארדן משחק זה כמו לצפות במוזיקאי קלאסי. הכל מדוד, הכל מתוכנן ואיטי, לעומתו ראסל מזכיר ג'אם סשן של נגני מטאל
עכשיו רק נשאר לראות האם החיבור המחודש הזה יביא להם גם טבעת אליפות
חמישיה שניה (בקצרה)
כריס פול – פוינט גאד, שתמיד חסר לו משהו כדי להצליח באמת.
דוויין וייד – החזרה שלו למיאמי לא הייתה מסוקרת כמו החזרה של לברון לקליבנד, אבל נתנה טעם טוב לסיום הקריירה שלו. נתן את הדוגמה האולטימטיבית למספרי 2 בביג ת'רי
קוואי לנארד – בורד מן גטס רינגס.
בלייק גריפין – בלעדיו הקליפרס עדיין בדיחה עצובה. אמנם זה היה כריס פול שהזניק אותם קדימה, אבל הוא לא היה מגיע לשם אם לא בלייק
טים דאנקן – הבורד מן המקורי.
חמישיה שלישית (עוד יותר בקצרה)
קובי בראיינט – עזב את הליגה בדרך היחידה שהוא יודע, עם 60 נקודות על הראש של יוטה. השראה לעשרות שחקנים בליגה
קליי תומפסון – הצלע הפחות מדוברת בשושלת של גולדן סטייט. רוצח בשני צידי המגרש
יאניס – נתראה בעשור הבא
דריימונד גרין – בלעדיו לקליבלנד עדיין אין אליפות
אנתוני דיוויס – התלמיד (מרחוק) הטוב ביותר של הג'רמינייטור. עכשיו רק שיביא את זה גם למאני טיים
והסיכום במספרים:
