אם התחלתם לראות NBA כמוני בסוף שנות ה80, כנראה שגם אתם משווים כל סופרסטאר לאחד וליחיד מייקל ג'ורדן. זה מעבר לכשרון, לחוכמת המשחק וליכולת. זה גם האופי. מאנייק, רוצח על המגרש ובחדר ההלבשה, איש תחרותי שחייב לנצח בכל דבר. כמו בכשרון, בחוכמת המשחק, וביכולת, גם באופי, קובי ברייאנט היה הדבר הכי קרוב למייקל שהיה לליגה להציע. אם התחלתם לראות NBA אחרי 1998, כנראה שהמודל שלכם לכדורסלן מושלם זה קובי ברייאנט.להיות נחמד אאוט, להיות חרא אטומי אין.
חיפוש בגוגל של מייקל ג'ורדן יניב את אין ספור ההישגים, השיאים והקריירה המופלאה. תוסיפו לחיפוש את המילה אופי, והחרא יצוף למעלה. במקרה של קובי הזכרון טרי יותר, ועם יותר מצלמות יש יותר זכרונות (ואף מילה על פרשת האונס)
זו לא הכפשה של השחקנים. האופי שלהם ידוע ומתועד. אולי העובדה שהם קילרים מחוץ למגרש, הפכה אותם לקילרים על המגרש, אולי זה הפוך. סבירות גבוהה שאי אפשר להפריד בין השניים. לאף אחד אין ספק לגבי הכשרון, ואף אוהד לא יכעס עליהם בגלל האופי. זה מה שמצפים מהסופרסטאר שלך, וזה המקור של הכעס על ההחלטה של קווין דוראנט. אלא שההשוואה הזו לא נכונה. היא לא נכונה, כי קווין דוראנט הוא טיפוס אחר לגמרי. עבור מייקל וקובי, הנצחון היה חזות הכל. עבור קווין דוראנט המשחק עצמו הוא מה שחשוב. שים לו כדור ביד והוא יהיה מרוצה. שים למייקל וקובי כדור ביד ורוב הסיכויים שכשהם יעברו אותך, הם גם יתנו איזה מרפק קטן, כדי שזה יכאב.
לגאסי (או ואז הגיע לברון ג'יימס)
אם אצל מייקל וקובי הדברים היו ישירים, אצל לברון הכל עקיף. לברון הוא אומן הפאסיב-אגרסיב.
זה לא האופי הפולני כמו הלגאסי. לברון הבין מהרגע הראשון שהוא מותג, ומותג לא מלכלכים. בשביל זה יש סוכן, עיתונאי חצר, פמליה ועוד אנשים שיעשו את העבודה המלוכלכת. הוא יתקע קטנה פה ושם, אבל ישאיר את העבודה המלוכלכת לאחרים. לפחות לברון של אחרי 2010.
ב2010 לברון הפך לארכי נבל. לא בגלל שהוא עבר קבוצה, בגלל הדרך שהוא עשה את זה. הוא נפרד מאוהדי קליבלנד בשידור חי, בלי הכנה מוקדמת. ואז כשהגיע למיאמי דיבר על אליפויות.
זה ניקר לאנשים את העיניים, והוציא אותם מדעתם. תראו את התגובות המגוחכות של דן גילברט. תראו איך הוא התקפל בחזרה כשלברון רצה לחזור. כאן הוא כבר יישם את הלקחים מהסיפור הקודם ועטף את זה בסיפור מתקתק שאהובתו הנטושה מהתיכון, זו שעדיין לא מצאה שחקן חדש, קנתה וחיבקה בשתי ידיים. הכשרון שלו הצליח לייצר גם סוף הוליוודי שמח ולהביא לקליבלנד אליפות. זה כבר לא משנה מה יקרה מכאן, הלגאסי שלו מובטח. עוד בטרם עיכלנו את החסימה הענקית על אנדריי איגודלה, או את משחקים 5 ו6 הנפלאים שלו, כבר התקשורת מפמפמת על מקומו בהיסטוריה. איפה הוא מדורג ברשימה הגדולה. כי זה מה שחשוב הלגאסי, איך יזכרו אותך בדפי ההיסטוריה. קווין דוראנט לא שם, לפחות לא בשלב הזה של הקריירה.
נאמנות (תהיה כמו דירק)
נאמנות זה מושג שבעלי הקבוצות שולפים כל פעם שמשהו לא הולך לפי רצונם. שחקנים נשלחים בטריידים על ימין ועל שמאל ואף אחד לא בוכה שהמועדון לא נאמן לו. זה עסק. הבעלים מבינים את זה, אבל כשנוח להם, הם מנפנפים את לשחקנים מול העיניים. הרי אף אחד לא מצפה לנאמנות מדיון וייטרס. הם כן מצפים לנאמנות מהסופרסטארים הגדולים שלהם. דירק נוביצקי רוצה לסיים את הקריירה כמאבריק. זו מבחינתם דוגמא ומופת. כולם בשוק מהמעבר של דויין וייד לשיקגו (אבל אף אחד לא קורא לו בוגד). מצד שני, אף אחד לא צייץ על זה ששיקגו שלחה את דרק רוז בטרייד לניו יורק. איפה הנאמנות בסיפור הזה? רק בגלל שנגמרו לו הברכיים?
זה עוד יותר מצחיק כשמדובר באוקלהומה סיטי. מועדון שנגנב מסיאטל. מועדון שמכר שחקנים בעבור חופן דולרים (לא רק ג'יימס הארדן, גם רג'י ג'קסון). הציפיה לנאמנות מקווין דוראנט היא חד סטרית. המועדון פועל כנכון בעיניו, ודוראנט צריך לקבל ולשתוק. דוראנט מעולם לא צייץ נגד אף אחת מהחלטות המועדון. לפחות המועדון (בתגובה הרשמית) ידע לפעול בצורה דומה. בשורה התחתונה, כל מה שיצר את הקשר בין דוראנט לת'אנדר הוא כדור פינג פונג שנפל במקום הנכון. בשיטה הקיימת כיום שחקן כבול לקבוצה שבחרה בו בדראפט ל9 עונות. אוקלהומה סיטי נתנה לו את הבמה בפועל, אבל כל קבוצה אחרת הייתה שמחה לעשות אותו דבר.
אליפות? תנו לכייף
רוצים לדעת למה גולדן סטייט? תקשיבו למה שהוא אומר במסיבת העיתונאים כשהציגו אותו:
קווין דוראנט בחר בגולדן סטייט ווריורס בגלל שזו קבוצה שכיף לשחק בה כדורסל. זה הדרך שבה הקבוצה הזו משחקת. זה האנשים, זה המאמן.
לפגישה איתו הגיעו סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין ואנדריי איגודלה (גם הוא אגב הגיע לגולדן סטייט אחרי שהפסיד לה בפלייאוף, ומאותה סיבה בדיוק). לכולם יש מה להפסיד מהגעה של שחקן כמו דוראנט, וכולם באו לשכנע אותו לבוא לשחק איתם, בצורה הכי ישרה שיש. מי יהיה הMVP? לא חשוב, יהיה כיף. איך נשתמש בך? הכי טוב שיש. אתה תהיה מי שאתה ואנחנו נסתדר מעולה. וזה מקבוצה שנצחה 73 משחקים בעונה והייתה מרחק משחק אחד מאליפות שניה ברציפות. דוראנט לא מדבר על אליפויות, לא מדבר על לגאסי, רק על האנרגיה של החבורה הזו ביחד, ורואים שהוא רוצה להיות חלק מזה.
https://www.youtube.com/watch?v=W1zNA1CDRGk
אז דוראנט בחר להיות מי שהוא. הילד עם הכדור ביד והניצוץ בעיניים. הוא לא חשב על התחרותיות בליגה, הוא לא חשב על היריבות, הוא לא חשב על הלגאסי שלו. הוא ראה ילדים אחרים שנהנים לשחק כדורסל כמוהו, ורצה לשחק איתם (ובקטע הזה, יש לו המון תכונות אופי משותפות עם סטף קרי. כמה פעמים טרטרו לכם במוח על השכר של קרי? כמה פעמים שמעתם את זה ממנו?), הכי רחוק מהסיטואציה שיש לו באוקלהומה סיטי.
אינני יודע כמה אמת יש מאחורי הפרסומים האחרונים על מערכת היחסים עם ראסל ווסטברוק. לאורך הקריירה המשותפת שלהם, דוראנט הקפיד תמיד לפרגן לחברו לקבוצה, לא לבקר אותו בתקשורת. התקשורת ירדה על ווסטברוק על ימין ועל שמאל, והפצירה בדוראנט לקחת על עצמו יותר. הוא הסופרסטאר, הוא המנהיג, הוא השחקן המוביל. ווסטברוק רצה להוכיח. לא נראה שמאבקי הכח הפנימיים האלה עניינו את דוראנט. כשווסטברוק רצה לקחת על עצמו יותר, דוראנט נתן לו. הוא ציפה אולי שזה יגיע מהמאמן, אבל זה לא הגיע. עם קרי זה לא יקרה. כי קרי הוא כמו דוראנט. ווסטברוק הרבה יותר קרוב באופי שלו לקובי ומייקל, ואולי שם ההתנגשות.
סופרסטאר לא עושה כאלה דברים
לארי בירד אמר שלא היה הולך לשחק עם מג'יק. סטיבן A סמית' נכנס בו הכי חזק שיש (קחו בחשבון שזו סגירת חשבונות אחרי שדוראנט קרא לו קשקשן במהלך העונה).
https://www.youtube.com/watch?v=-dyQF0MHZy0
רק המחשבה על מייקל עוזב את שיקגו וחותם בדטרויט ב1990 מביאה כאב ראש עצום. הביקורת על המהלך הכי צודקת שיש, אם לא מתחשבים באדם מאחורי ההחלטה. דוראנט מדבר על זה שבפעם הראשונה בחייו עשה מה שרצה, בלי להתחשב במה שיחשבו על זה. זה הצעד הנכון עבורו, עבור הילד עם הכדור ביד שרק רוצה לשחק כדורסל.
עמיתי לעמוד שרון דוידוביץ' קרה לזה מהלך פחדני ומאכזב. בהשאלה מאחת ההרצאות שלו, הכל תלוי באיך מספרים את הסיפור. אם תספרו על סופרסטאר שרוצה לקחת אליפות והולך ליריבה שהוא לא יכל לה, מן הסתם זו המסקנה. אבל אם תספרו על מישהו שרוצה להנות מכדורסל, לשחק בארגון שמרגיש כמו משפחה, לשחק עם חברים נטולי אגו, המסקנה היא שזו רק תמימות. בסולם מייקל, קובי, בירד (פרימו) ואחרים, דוראנט מקבל ציון 3 על המהלך. בסולם דוראנט הציון לא משנה. המהלך של דוראנט הוא לא מה שאנחנו מצפים מספורטאים ברמה שלו, אנחנו בהחלט מצפים להם מבני אדם ברמה שלו.
מילה על תחרותיות
המהלך של דוראנט שאב את האוויר מהחדר. התחושה של רוב אוהדי הNBA היא שהאליפות בעונה הבאה סגורה וחתומה. זה מגיע אחרי עונה מלאת הפתעות ואנדר דוגים. עונה שבה לסטר זכתה באליפות למרות שהיחס לאליפות עמד על 5000 ל1. עונה שבה אוקלהומה סיטי הפתיעה את סן אנטוניו ועמדה לעשות אותו דבר לגולדן סטייט. עונה שבה האלופה והאלופה לשעבר חזרו מ3:1 לנצחון. עונה מפתיעה. זה הספורט. מה שקורה על הנייר לא מבטיח כלום. אין ספק שגולדן סטייט פייבוריטית, אבל יש עוד כ100 משחקים עד שזה יקרה בפועל, ואף אחד לא יודע מה יקרה עד אז.
אני חייב לציין שגם אוהדי גולדן סטייט לא מרגישים בנוח עם המהלך (לפחות אלה שדיברתי איתם). אי אפשר לא לשמוח על השחקן הכי טוב בליגה שמגיע לקבוצה שלך, אבל התחושה היא שעכשיו רק אליפות זו אופציה. כל דבר אחר יהיה כשלון. אחרי שנים שהורגלנו לציפיות נמוכות ואכזבות גדולות, מה יקרה עם ציפיות גדולות?
ומילה על גולדן סטייט
כשג'ו לייקוב הגיע ב2010 הוא שם יעד של אליפות תוך 5 שנים. הוא לא הבעלים הראשון שעשה את זה. מצד שני הוא קיים, ויותר מזה. ב2013 במרדף אחרי דווייט הווארד, השמועה הייתה שגולדן סטייט הייתה קרובה מאוד. זה מן שמועה מצחיקה כזו וחסרת משמעות. המעבר של דוראנט משקף שאכן הם לא היו רחוקים (וטוב שלא התקרבו יותר). מרבית האנשים לא ידעו איפה בכלל זה גולדן סטייט לפני 2007. גם אחרי זה היה מועדון קטן בלי היסטוריה. כיום הם המועדון הכי טוב בNBA מבחינת ניהול ואימון, באותה רמה כמו הספרס. הההחתמה של דוראנט זה משהו שתוכנן מראש כמה שנים אחורה (לפי אדריאן ווג'). היו מספיק מקומות שבהם זה יכל להתקלקל (אם בארנס ואזילי היו מקבלים את ההצעה של הווריורס בקיץ הקודם), אבל בסופו של דבר זה עבד, ועל כך מגיע לללייקוב, בוב מאיירס (הGM) וג'רי ווסט (יועץ בכיר) שאפו ענקי.
