סגנו של בר כוכבא – סיכום העונה של סן אנטוניו

עונת 2015-16 היא אחת מהעונות ההיסטוריות של סן אנטוניו, מהרבה בחינות: היא זכתה במירוץ המטורף סביב השחקן המחוזר ביותר בקיץ ושוב הביאה שחקנים משלימים נהדרים מתחת לאף של כולם. היא גם שינתה לחלוטין את סגנון המשחק שלה, תוך שהיא נמצאת בצמרת הליגה גם מבחינה הגנתית וגם מבחינה התקפית. היא שברה את שיא הפתיחה הביתית הטובה ביותר בליגה וגם את שיא הניצחונות שלה לעונה. כל זה מבחינתה נחשב עוד יום רגיל בעבודה. את האנשים שעומדים בראש המערכת המשומנת הזו לא מעניינים שיאים, אלא רק דבר אחד – אליפות. בשביל לנצח, הם בנו במועדון תשתית שתאפשר להם להמשיך להיחשב כמועמדת לאליפות לא רק בעונה הזו, אלא שלוש, ארבע ואולי אפילו חמש עונות קדימה, וכל מה שנעשה העונה משרת בדיוק את המטרה הזו.

 

בשנים האחרונות, והעונה במיוחד, הולך ונהיה ברור שעתיד המועדון נשען על ידיו המפלצתיות של קוואי לאונרד. הוא השתפר משמעותית העונה בכל הפרמטרים ונהיו יותר אגרסיבי ומעורב.

למרות השיפור שלו, העונה הזו עמדה בסימן פרישתם הצפויה של טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי. כבר כמה שנים טובות שאוהדי ה-NBA בכלל ואוהדי סן אנטוניו בפרט פותחים כל עונה בשאלה האם זו תהיה עונתו האחרונה של דאנקן, או לכל הפחות שתרומתו הסטטיסטית תפחת, והוא ממאן לפרוש תוך שמירה על מספרים נהדרים. אך בשנה שעברה, גם ביופורד ופופוביץ' התחילו להפנים שהסוף מגיע, ואולי אפילו בסוף העונה הנוכחית. בכל זאת, הוא כבר בן ארבעים, למרות שהוא לפעמים עדיין מתנהג כמו ילד. כשהוא יפרוש, הוא יעשה זאת ברוח הצניעות האופיינית לו ולמועדון (בניגוד לקרקס הפרידה של קובי).

 

בקיץ שעבר הם עשו את מה שמעולם לא עשו מאז שהמועדון החל להשתייך לצמרת הליגה, ורדפו אחרי הדג הכי שמן בעונת השחקנים החופשיים, למרכוס אולדריג', כדי שיוביל את המועדון לצד קוואי. כל הקבוצה נרתמה למאמץ הזה.קוואי המתין בסובלנות להארכת החוזה שלו שלא הגיעה בקיץ הקודם. ג'ינובילי ודאנקן האריכו חוזה במינימום. אפילו דיוויד ווסט האמין במערכת והגיע על חוזה מינימום, אחרי שויתר על 12 מיליון דולר באינדיאנה.

 

ההשתלבות של אולדריג' בסן אנטוניו לא הייתה מידית ובתחילת העונה היה נראה שהוא מתקשה להעמיד את המספרים שהיה רגיל אליהם, אך בסופה נראה שאולדריג' מצדיק כל שקל. ב-NBA אוהבים סיפורים פיקנטיים, וכנראה שהוא היה צריך למחוק את חשבון הטוויטר שלו אחרי התבוסה לווריורס כדי להתחיל להיראות כמו הכוכב שהוא היה בפורטלנד.

לכו תסבירו שמלכתחילה היה ברור שתהיה ירידה סטטיסטית בהשוואה למספרים שלו בפורטלנד, בקבוצה שבה חלוקת הנקודות יותר מאוזנת ובאופן קבוע רוב מי שמשחק קולע בדו-ספרתי, או שבתחילת המהפך דאנקן נפצע לשבועיים, ונוצר מעין חלון הזדמנויות. מסוף ינואר אולדריג' שיפר את הממוצעים שלו ביעילות מדהימה (56% מהשדה, 90% מהקו) אך בעיקר יוזם יותר, לוקח יותר זריקות מחצי מרחק ובאופן כללי נראה הרבה יותר טוב על המגרש.

אז כן, הטוויטר הוא כנראה הסיבה.

 

דם טרי

 

לצורך הבאתו של אולדריג', סן אנטוניו נאלצה להיפרד משני גבוהים שהיו חלק חשוב באליפות של 2013-14 (אהרון ביינס וטיאגו ספליטר). כדי למלא את החלל היא הביאה שני גבוהים לא רעים בכלל: את דייוויד ווסט המנוסה והוותיק ואת בובאן מריאנוביץ' הטירון, שמהר מאוד הפך לאהוב האוהדים (כנראה בגלל הידיים הגדולות שלו והמראה שמזכיר דמות משר הטבעות).

גם קייל אנדרסון שידרג את דקות המשחק שלו השנה, למרות שהוא עדיין רחוק ממימוש הפוטנציאל שראו בו כשבחרו אותו בדראפט לפני שנתיים. לכן, מבחינת דם טרי, מי שבעיניי הוא הפתעת העונה זהו ג'ונתון סימונס, שחולק את אותה בלטה עם ג'ינובילי ומראה שוב כיצד המערכת הזו מתמחה בסיפור הסינדרלה של לקחת שחקנים אלמוניים ולהפוך אותם לברגים חשובים במערכת – דני גרין, פאטי מילס, ברוס בואן ועוד.

למרות שהוא עורר עניין בסיום הקולג', סימונס לא נבחר בדראפט של 2012, ולא הוזמן לליגת הקיץ. אחר כך, הוא נאלץ לשלם רק כדי שיצפו בו מתאמן, ובסופו של דבר הצטרף לקבוצת הפיתוח של הספרס ב-2013 וניצל כל דקה על המגרש. בסוף הוא גם זכה להזדמנות בליגת הקיץ של 2015, שאותה לקח בשתי ידיים – תוך שהוא קולע 23 נק' במשחק הגמר וקוטף בו את תואר ה-MVP של הגמר.

השנה פופוביץ' נתן לו הזדמנות גם בליגה של הגדולים, ולאט-לאט הוא חצב את דרכו מהספסל, כשבהדרגה החל לראות יותר דקות משחק. נכון שלאחרונה דקות המשחק שלו פחתו, אך צריך לזכור שבסופה של עונת רוקי הוא רושם 14.3 דקות בממוצע, בקבוצה שמועמדת לאליפות, ועם מספרים שקצת משקרים לרעתו, כי מי שצופה במשחקים של סן אנטוניו מבין שהתרומה של כל אחד מהשחקנים באה לידי ביטוי גם בדברים שלא נכנסים במלואם לסטטיסטיקות, כמו הגנה.

 

הגנה, הגנה ועוד קצת הגנה

 

תוסיפו להבאתם של כל השחקנים החדשים את העונה הנפלאה של שאר החלקים במכונה המשומנת הזו – בראש ובראשונה בוריס דיאו ופאטי מילס – וקיבלתם אחלה תשתית לשנים שאחריהם. למעשה, החלק היחיד שנראה מקרטע וזוכה בהליכה על ידי האוהדים לתואר אכזבת העונה של הקבוצה הוא דני גרין.

עם זאת, גם כאן המספרים משקרים. נכון, בשנים האחרונות התרגלו לראות בדני גרין כרול-פלייר משמעותי שעומד על קשת השלוש ומחכה לכדור מהחדירה לצבע, והשנה הממוצעים שלו ירדו משמעותית והם הנמוכים ביותר בשבע עונותיו בקבוצה. הוא גם לוקח פחות זריקות לשלוש וקולע אותן רק ב-33% בממוצע, אך הוא נותר עוגן הגנתי חשוב.

לצד קוואי לאונרד, גרין הוא זה שפופוביץ' סומך עליו לשמור על השחקן המוביל של היריבה. יש לו כמעט חסימה בממוצע למשחק, ופעמים רבות הוא מסיים עם שלוש חסימות במשחק, כשצריך לזכור שמדובר בשוטינג גארד, לא סנטר. למעשה, הוא מוביל את כל השחקנים האחרים בעמדתו בממוצע חסימות ואפילו היה הראשון שהצליח לחסום שלשה לסטפן קארי העונה, וזה אומר הרבה.

https://www.youtube.com/watch?v=IVmUSSWfXu4

האוהדים עדיין ישמחו לראות שגרין ישחזר את יכולת הקליעה שלו, ואם סן אנטוניו רוצה אליפות היא צריכה אותה. צריך לזכור את ההגנה של גרין, שהרבה בזכותה סן אנטוניו מובילה את הליגה מבחינה הגנתית (היא נותנת ליריבות שלה לקלוע רק 96.1 נק' בממוצע ל-100 פוזשנים ולשם ההשוואה, גולדן סטייט חמישית עם 100.9).

למעשה, מבחינת דירוג הגנתי סן אנטוניו נמצאת במצב הכי טוב שלה מזה קרוב לעשור. הפעם הקודמת שבה היא נתנה ליריבות שלה לקלוע כל כך מעט הייתה ב-2006-7, כאשר היא זכתה באליפות. גם בכל העשור שקדם ל-2007 (שבו הקבוצה זכתה בארבע אליפויות) היא נתנה ליריבות שלה לקלוע את אותה כמות נקודות בממוצע, כך שייתכן שנראה את המגמה הזו נמשכת גם בשנים הקרובות.

 

מיד ריינג' הוא השלשה הבאה

 

אפרופו גולדן סטייט ושלשות, אם להיות כנים, לסן אנטוניו יש מעט מאוד סיכוי בתחרות שלשות מולה, ואת זה פופוביץ' מבין היטב, כשכל העונה הוא מנסה להוביל שינוי מגמה התקפי בהנחה שזו תהיה סדרת הגמר. פחות הנעת כדור יפהפייה שמובילה לשלשה נוחה מהפינה כפי שהתרגלנו לראות מהקבוצה בשנים האחרונות, ויותר משחק על הגבוהים לפוסט-אפים וזריקות מחצי מרחק, שבהן מתמחים שניים במיוחד: לאונרד ואולדריג'.

השלשות ימשיכו לבוא ממאנו, דיאו, מילס ואולי גם גרין אם הוא יתפוס יום, אבל המנטרה של 'להגיע לזריקה הטובה ביותר, ואז למצוא זריקה עוד יותר נוחה' נשארה, רק שהפעם במקום שלשה מדובר בזריקה מחצי מרחק.

https://vine.co/v/irXzMwdd97L

ימים עוד יגידו אם זה יהיה טרנד שקבוצות אחרות בליגה ינסו לחקות, אבל השורה התחתונה היא שזה המשחק סן אנטוניו משחקת מתחילת העונה, והוא פשוט משתלם לה.

אז כן, הפלייאוף עוד לפנינו וזהות האלופה לעונת 2015-16 עוד לא ידועה, אבל דבר אחד ברור – יש פה המשך ברור של התנהלות מופתית במועדון. היכולת להסתכל על ההווה והעתיד ביחד לא מובנת מאליה. בזמן שקבוצות אחרות מתפרקות אחרי 5-8 עונות, סן אנטוניו מצליחה להשאר בטופ כבר 19 עונות בלי ביקור בלוטרי. הם עושים את זה על ידי זה שהם כל הזמן מסתכלים קדימה, מנסים לעשות התאמות, ונמצאים צעד אחד לפני כולם.הם מנסים להביא את השחקנים הכי מתאימים שאפשר לשיטה, ובמקביל לפתח ולשכלל אותה כדי להפיק מכל אחד מהם את המרב, כך שגם כאשר דאנקן, מאנו ובסופו של דבר פארקר יפרשו, הקבוצה תמשיך להיות בצמרת. העונה היא פשוט עשתה עוד צעד כדי לשמר את זה.