סדרת כתבות על לברון ג'יימס וסטף קרי. שני אנשים ששיגעו את העולם (וישראל הקטנה) ביוני שנה שעברה. איפה הם נפגשים, ואיפה הם נבדלים. איך זה משפיע על המשחק שלהם, איך זה משפיע עלינו. הכתבה הראשונה תתמקד ברקע.

 

ב18.2.2002 לברון ג'יימס הופיע בפעם הראשונה בשער של מגזין. זה היה ספורטס אילוסטרייטד, תחת הכותרת של טור זה : THE CHOSEN ONE. לברון היה רק בן 17, שחקן כדורסל בכיתה י"א, שנה וחצי לפני שהפך את הכותרת למציאות, ונבחר ראשון בדראפט 2003. זה לא הייתה הפעם הראשונה שלברון עולה לתודעה האמריקאית, כבר כשהיה בכיתה י' הוא נכנס לתודעה, וכל מי שעוקב אחרי כדורסל הכיר אותו. הוא הגשים את כל הציפיות שהיו ממנו ומעבר לכך. זה לא עניין של מה בכך. לברון לא היה הראשון שסומן, ולא האחרון, רבים כשלו כשלון טוטאלי (גרג אודן למשל), אחרים הפכו לשחקנים טובים אבל לא הכוכבים שציפו מהם (שחקנים כמו האריסון בארנס, אנדרי וויגנס עדיין צעירים, אבל כנראה שלא יהפכו לכוכבים הגדולים שחשבו שהם יהיו).

כל המכללות הגדולות עמדו בתור, אבל באותה תקופה לא הייתה חובה לעבור דרך המכללות, ולברון יצא ישירות לNBA. קליבלנד עבדה קשה בשביל להשיג את הבחירה הראשונה (טנקינג), ולא היססה לבחור את יליד האיזור המוערך. לא חושב שקבוצה אחרת אם הייתה עומדת באותה סיטואציה הייתה מהססת. זה לא החלטה קלה כמו שזה נראה היום. באותה שנה כרמלו אנתוני סיים עונת מכללות מצויינת והוביל את סירקיוז לאליפות הארצית. בצדק הוא חשב שמגיע לו להיות הבחירה הראשונה. ולמרות זאת, אף אחד לא פקפק בבחירה של קליבלנד לדלג עליו ולבחור בלברון ג'יימס. הדילוג של דטרויט הוא נושא לטור אחר.

 

ההבדל הגדול בין לברון לשחקנים אחרים שהיו באותו מעמד, מעבר לIQ כדורסל יוצא דופן, הוא בעיקר דרך החשיבה שלו. מהרגע הראשון שלברון נחת בNBA, הוא היה ALL BUSINESS. לברון הבין את גודל המעמד. הוא הבין את היעוד שיעדו לו והוא עבד קשה מאד כדי להגשים את הציפיות. בזמן ששחקנים אחרים קרסו תחת הציפיות (או סתם קרסו, גרג אודן שוב), לברון עבד קשה לאורך השנים כדי להתעלות על הציפיות. הוא התחיל בעבודה קשה על כח ואתלטיות. הוא העלה מסת שרירים מרשימה בלי לאבד טיפה מהמהירות שלו. הוא היה גדול וחזק מהרגע הראשון (108 ק"ג כרוקי, בשיאו הגיע ל120 ק"ג, כיום 113 ק"ג), אבל זה ממש לא עצר אותו מלהפוך לגדול וחזק יותר. הוא לרגע לא הסתפק במה שהשיג, וכל הזמן שאף ליותר. אחרי זה הגיעו השיפורים הנדרשים במשחק, הקליעה, ההבנה, העבודה כל קיץ על אספקט אחר על מנת להפוך לטוב יותר. לברון הבין שהוא צריך להביא את הכדורסל, וכל השאר כבר יסתדר מסביבו.

 

ואכן כל השאר הסתדר. נייקי קפצו עליו מהרגע הראשון, ולאחרונה החתימו אותו על חוזה לכל החיים. הספונסרים עמדו בתור. כשהפך לשחקן חופשי חצי ליגה רדפה אחריו. השווי שלו לקליבלנד הוא כמה מאות מליוני דולרים בשנה. לברון ידע כמה הוא שווה, ובאותה מידה שמימש את הפוטנציאל הכדורסלני שגלום בו, הוא מימש את הפוטנציאל העסקי הגלום במותג ששמו לברון ג'יימס. הוא היה האיש הרע, והאיש הטוב, היורש של מייקל, והאיש שלא יגיע לקרסוליו של מייקל, השחקן הכי אנדרייטד בליגה, והשחקן הכי אוברייטד בליגה. הכל, חוץ משחקן שאפשר להתעלם ממנו. או שאתה אוהב אותו, או שאתה שונא אותו. אי אפשר להיות אדיש אליו. הוא עשה את כל הדרך לפסגה בזכות עבודה קשה ואמונה. הייתה לו נקודה פתיחה טובה.

 

בצד השני של הסקאלה נמצא סטף קרי. בכל השלבים בחייו קרי נחשב לשחקן מהנה, אבל לא מספיק טוב לרמה הבאה. בתיכונים הוא קלע בסיטונות, אבל אף מכללה גדולה לא הציעה לו מלגה ולא עמדה בתור כדי לחזר אחריו. בסופו של דבר הוא הלך לדווידזון הקטנה. הוא הביא אותה לריקוד הגדול של המכללות, אבל גם זה לא הספיק בשביל להכניס אותו לתודעה. הופעות גדולות שלו בטורניר הNCAA הכניסו אותו לתודעה של הצופים, בזמן שכל הסקאוטרים רשמו בפנקסים : קטן מדי, לא רכז, לא מספיק טוב לNBA. הזכרון של אדם מוריסון, וגם JJ רדיק היה חזק (אחרי זה הוסיפו גם את ג'ימר פרדט). שחקנים מצויינים ברמת המכללות שבNBA הפכו במקרה הטוב לקלעים (רדיק) ובמקרה הרע למעודדות (מוריסון). אנשים אחרים היו מרימים ידיים בשלב הזה, או מקבלילם את גורלם. בסך הכל כבן של קלעי, להיות קלעי לעת מצוא בNBA זה לא כשלון. קרי הקשיב והלך לעבוד. במקום לצאת לדראפט אחרי עונתו השניה במכללות, הוא חזר לעונה שלישית, במסגרתה היה אמור ללמוד איך להיות רכז. גם הופעה גדולה נוספת בטורניר המכללות לא עזרה לו לשפר את דוחות הסקאוטינג שעשו עליו, אבל קרי ידע מה הוא שווה והלך לדראפט.

הוא נבחר שביעי. אוהדי הניקס בבחירה השמינית היו מאוד מאוכזבים, אבל לפחות בבחירות לפני, אף אחד לא ממש התרגש. האשים תאביט הלך שני (אם לא הכרתם, עמוד חשמל שנפלט מהר מאוד מהליגה). ג'וני פלין שישי (אם לא הכרתם רכז שמנמן שנפלט מהליגה אפילו מהר יותר). גולדן סטייט זכתה מן ההפקר. עונת הרוקי שלו הייתה מבריקה. שניה רק לעונת הרוקי של טייריק אוונס. ועדיין, אף אחד לא ראה את הפוטנציאל הגלום בקרי. הוא נחשב לשחקן טוב של קבוצות קטנות. השנתיים שהגיעו אחרי עונת הרוקי חיזקו את החשיבה הזו אם בכלל. קרי התחיל להתמודד עם בעיות קרסוליים נשנות שלא ממש אפשרו לו להיות על הפרקט יותר מדי. בניגוד לשחקנים אחרים שהיו נוקעים את הקרסוליים כתוצאה ממגע, אצל קרי זה היה קורה בתנועה לא נכונה. כשהוא היה מנסה לצאת מהמקום בכח, הספיק סיבוב קטן של הרגל כדי לגרום לנקע והשבתה. זה היה מייאש. קרי עבר ניתוחים והיה נראה שהווריורס תקועים עם עוד פוטנציאל לא ממומש. גם כאן קרי לא הרים ידיים. בשלב הזה של חייו, ספורטאי מקצוען, מרוויח מליונים, קרי היה מוכן ללכת רחוק כדי למצוא פתרון. הוא הלך ללמוד מחדש איך לרוץ וללכת. אין הרבה אנשים שהיו מגיעים למקום הזה, והיו מוכנים לחזור אחורה למשהו כל כך בסיסי. להכיר בבעיה, לותר על האגו, וללכת לעשות משהו שלא חשבת מעולם שתצטרך לעשות.

 

אחרי שלוש עונות בליגה, קרי נכנס למו"מ עם הווריורס על הארכת חוזה. לשני הצדדים היו ברורים הפוטנציאל והבעיות. זה מה שגרם להם בסופו של דבר להתפשר על חוזה צנוע של 40 מליון דולר ל4 עונות. מבחינת יכולת, קרי היה שווה הרבה יותר, אבל היה ברור שיש סיכון גדול וקרי תויג כשחקן פציע. החוזה הזה הוא כיום החוזה הכי מגוחך בליגה. קרי חזר לעונה רביעית פאנטסטית. 78 משחקים, שיא שלשות עונתי חדש (273). גולדן סטייט חזרה לפלייאוף ופגשה את דנבר החכמה בסיבוב הראשון. קרי היה מבריק. רבעים שבהם כל ההגנה רודפת אחריו, ולא משיגה. דומה מאוד למה שקורה היום. אלא שעדיין היה אישו עם הקרסוליים, גודל המעמד, וכמובן קבוצה עדיפה בצד השני.

 

העונה העוקבת לא הביאה שיפור, ושוב נחרץ גורלו של קרי ככוכב של קבוצות קטנות. ואז הגיעה סטיב קר, והפך את הווריורס לקבוצה גדולה. פתאום סטף כוכב של קבוצה גדולה. במשך כל העונה אמרו על הווריורס שהם יכשלו בפלייאוף, כי אליפות לא לוקחים בשלשות. אחרי שסטף שבר את שיא השלשות בפלייאוף כבר בסיבוב השלישי, התחילו לחשושים. אבל אז הגיע הגמר. סטף היה רק "טוב". הוא לא היה יוצא דופן. לברון כן.

 

הגמר הזה, שהפגיש שני כוכבים מרקע כל כך שונה, הוא הבסיס לכתבה הזו. אחד שהגיע ממשפחה חד הורית בעיר קטנה באוהיו. השני בן של שחקן עבר, שגדל במשפחה מבוססת וחמה. שניהם נולדו באותו בית חולים באקרון אוהיו, ומכאן נפרדה דרכם עד המפגש בגמר. המשך יבוא…