יש לפרל ג'אם שיר בשם הבלתי אפשרי Elderly Woman Behind the Counter in a Small Town, שמתאר מפגש בין שני מכרים ותיקים. הוא מתאר את הרגע בו ההבנה שהם מכירים נוחתת עליהם, את הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שהתראו, את הזכרונות המשותפים, את התדהמה מכך שהם באמת הצליחו להתראות שוב.
כשאני רואה את דרק רוז משחק כמו שהוא שיחק מול אוקלהומה אני נזכר בשיר הזה. כשאני רואה אותו חודר לתוך הצבע ומוצא את הדרך היצירתית להכניס את הכדור הכתום לתוך הטבעת בתוך ים של שחקנים גבוהים וחזקים ממנו אני מתרגש. אני מניח שאני לא לבד ושעוד הרבה מאוד חובבי כדורסל קופצים מהכורסא שלהם כשהם רואים את רוז דופק 29 נק', 7 אס' ו-5 ריב' או כשהוא קולע שלשת ניצחון מול הקאבס בפלייאוף.
למה בעצם? למה אנחנו מתלהבים משחקן שקולע 29 נק' ב-25 זריקות? למה אנחנו קופצים מהכסא כשמולנו ניצב אחד השחקנים הכי לא יעילים בליגה? במובן הזה, זה כמו שנתלהב שרודי גיי קולע 29 נק'. זה מרשים, אבל לא צריך להגזים, זה לא מיוחד כמו מה שסטף קרי עושה מאז שהתחילה העונה.
לטעמי, הסיבה להתלהבות הזו היא כי דרק רוז הוא גרסת ה-NBA לבחורה שברחה, The One That Got Away. כולנו היינו שם והיינו עדים לגדולה שלו בעונת ה-MVP המשובחת ההיא, עונה שגרמה לכולנו להאמין שאולי קם יורש למייקל בעיר הרוחות. אמנם העונה ההיא הסתיימה בכניעה לביג-3 של ההיט בגמר האזורי, אבל התחושה הייתה ששיקאגו, אז עוד רק בעונה הראשונה של טום ת'יבודו, נמצאת פה כדי להישאר. לאחר אותה עונה, אף אחד לא האמין שאליפות המזרח היא משהו שלברון ג'יימס יוכל לרשום בטאבו על שמו.
למי שהספיק לשכוח מה רוז עשה באותה עונה, קחו לעצמכם כמה דקות לראות את הסרטון הבא. אתם לא תתאכזבו.
אלא שאז הפלא הזה נלקח מאיתנו. רוז פספס לא מעט משחקים בעונת 2011/12, ובמשחק הראשון של הפלייאוף קרע את הרצועה הארורה ההיא בברך ומאז הוא פשוט לא אותו שחקן, ואילו אנחנו לא אותם צופים. אנחנו עדיין יושבים ומחכים לדרק רוז שהובטח לנו, עדיין ממתינים לקבוצה הגדולה ההיא של שיקאגו שציפינו לה. קשה לנו להבין שהקבוצה ההיא, דרק רוז ההוא, לעולם לא יחזרו. זה לעולם לא יהיה אותו דבר, וקשה לנו להיפרד, כי הגרסה ההיא של רוז הייתה באמת מיוחדת במינה. סביר להניח שזה מה שהיינו מרגישים אם מכונית הייתה דורסת את ידו הימנית של סטף קרי ופוגעת ביכולת הקליעה שלו באופן פרמננטי. סביר להניח שזה מה שהיינו מרגישים אם לברון ג'יימס היה נפצע בצורה דומה לרוז. סביר להניח שזה מה שהיינו מרגישים אם ג'יימס הארדן היה מגלח את הזקן.
משהו מיוחד נלקח מאיתנו. משהו עם פוטנציאל היסטורי שהיה יכול לשנות את פני הליגה נמוג כלא היה, וקשה לנו להתמודד עם זה.
קשה לנו להתמודד עם זה עוד יותר כי רוז לא באמת נמוג, הוא עדיין קיים. הוא עדיין משחק כדורסל, הוא עדיין עם אותה חולצה ועם אותו מספר, וכשאנחנו רואים אותו על המגרש, אנחנו מצפים ממנו לעשות את אותם דברים מדהימים שהוא עשה אז, אלא שהוא לא מסוגל לכך, וגם כשנדמה לנו שהנה, הוא חזר, כמו אחרי התצוגה מול הת'אנדר, זה לא יותר מאשר חזיון תעתועים, כי למעשה, לא מדובר באותו שחקן.
רוז בשיאו היה החודר הטוב בליגה, משהו באזור החיוג של ראסל ווסטברוק וג'ון וול, עם סיומת של קיירי ארווינג. אמנם רוז עדיין מסיים לא רע בחדירות (גם בעונה שעברה וגם העונה הוא גבוה גבוה בכמות נק' פר חדירה) אבל הוא לא מייצר נזק כולל בחדירות שלו. רק לעיתים נדירות הוא מוסר אחרי חדירה (גם בעונה שעברה וגם העונה הוא נמוך נמוך באחוז החדירות שלו שמסתיימות במסירה) וזה מגביל את ההתקפה של הבולס. מעבר לכך, רוז הוא אחד הקלעים הגרועים בליגה. הוא עדיין לא קלע שלשה העונה והוא עומד על 32.1% בזריקות שהן לא מה-Restricted Area (אחוז שדווייט האוורד היה מתבייש בו). כשזה המצב, להגנה הרבה יותר קל להתמודד איתו. כשלא צריך לדאוג מהקליעה של רוז מבחוץ או מהמסירה שלו בחדירה, אפשר לקחת מטר אחורה ורק לפתות אותו לזרוק ממקומות לא יעילים.
רוז החטיא את הזריקה הזו. בתמונה הזו אפשר לראות איך רוז נעול על הזריקה, ואיך אפילו שומר בינוני ומטה (ואני מפרגן פה) כמו אנס קאנטר יכול להתמודד איתו בפיק אנד רול. רוז לא ראה בכלל את המסירה לטוני סנל לשלשה וגם על המסירה לג'ואקים נואה הוא ויתר (למרות שקשה לי להאשים אותו בזה לאור יכולת הסיום הנוכחית של נואה) וזה הותיר אותו עם זריקה לא יעילה מחצי מרחק שהייתה גורמת לדריל מורי לחכך ידיים בהנאה. זאת בדיוק הזריקה שהיריבות רוצות שרוז ייקח, וגם אם זה נכנס לו מדי פעם, כמו שקרה לו ברבע האחרון מול אוקלהומה סיטי, זה לא אומר שהוא חזר. להפך, זה עלול לגרום לו לקחת יותר זריקות כאלו בעתיד, וזה ממש לא התחום החזק שלו.
רוז חייב לשפר את יכולת המסירה שלו תוך כדי חדירה. אפשר לתרץ זאת בכך שהוא בקושי רואה משהו עם המסיכה הזו על הפנים שלו, אבל גם בעונה שעברה כמות המסירות שלו תוך כדי חדירות הייתה נמוכה יחסית, כך שאין לטיעון הזה יותר מדי בשר. כל עוד רוז לא קולע באחוזים סבירים מבחוץ (ובינתיים הוא לא קולע בשום אחוז מבחוץ) הוא הופך להיות שחקן שהרבה יותר קל לשמור עליו, כי צריך לעצור רק את החדירה שלו. פעם בכמה זמן הוא יתפוס יום קליעה כמו נגד הת'אנדר, אבל אסור לפרד הויברג לבנות על זה.
וזה כבר האתגר של הויברג. רוז הוא ממש לא שחקן גרוע. הוא עדיין חודר מעולה שיודע איך לסיים ליד הטבעת. הוא משתמש יפה מאוד בקרש בזריקות מחצי מרחק (מה שעשוי לשפר את היעילות שלו בזריקות מהאזור הזה), והוא גם מוסר לא רע. אבל מצד שני, הוא לא קולע מחוץ לקשת והוא לא מייצר אסיסטים מהחדירות שלו.
הויברג צריך לבנות סגנון משחק שישתמש ביתרונות של רוז ויחביא את החסרונות שלו. פיק אנד רול במשחק העומד הוא רעיון פחות טוב, כי ברוב המקרים המהלך הזה יסתיים בחדירה של רוז ובזריקה לסל שהאחוזים שלה פחות גבוהים ממהלכים אחרים. רוז מייצר 0.88 נק' פר חדירה בפיק-אנד-רול בעוד מהלכים כמו פוסט אפ לפאו גאסול (1.12 נק' פר פוזשן) או בידודים לג'ימי באטלר (1.33) הם יעילים יותר וכדאי להשתמש בהם יותר. רוז צריך לקבל את הכדור אחרי שההגנה כבר עשתה רוטציה אחת או שתיים (כמו בסרטון כאן למטה) ואז הוא יוכל להגיע לסל יותר בקלות ולעשות את הנזק שאנחנו מכירים ואוהבים, אבל כדי להגיע למצב שבו הוא מקבל את הכדור במקומות שבהם הוא יכול להצליח, הויברג צריך לנהל את ההתקפה שלו בצורה יעילה יותר. אם לשיקאגו יש באמת אספירציות לאיים על קליבלנד העונה, המעבר של רוז לתפקיד טיי לאוסוני יותר ושל ג'ימי באטלר לתפקיד ג'יימס הארדני יותר הוא הכרחי.
כבר לא הכוכב הכי גדול בשיקאגו. דרק רוז
הפוסט הזה התחיל עם הזכרונות והגעגועים לרוז ההוא, עם השיר של פרל ג'אם שמסמל את המפגש עם המוכר והאהוב, אלא שיש שם שורה בשיר שמגלמת את כל השינוי שעבר על רוז מאז הפציעות. You Wouldn’t Recall, For I’m Not My Former. כלומר, רוז הוא אותו בן אדם, באותו גוף, אבל הוא לא אותו שחקן, וככל שאוהדי הכדורסל מסביב לעולם יכירו בכך מהר יותר, וככל שהוא עצמו ופרד הויברג יבינו זאת מהר יותר, כך יחסך מכולנו, גם מאוהדי הכדורסל וגם משיקאגו, מפח נפש גדול.
פאק, הוא היה יכול להיות שחקן מדהים.
