יום ראשון. 10 בבוקר. מרשל פלאמלי, האח הפחות מוצלח לבית פלאמלי (כן מסתבר שיש יותר גרוע ממיילס) מקבל שיחת טלפון מבכיר בניקס שמודיע לו שג'ואקים נואה חולה והוא חייב להגיע למשחק נגד אטלנטה בשעת צהריים. בימים כתיקונם פלאמלי הוא שחקן ליגת הפיתוח של קבוצת הבת של ניו יורק ובשבת בלילה חזר הביתה בשעה מאוחרת אחרי שבילה עם אחיו מייסון (המוצלח מהשלושה) שמשחק בפורטלנד. מפה לשם, התעורר מרשל לשיחת טלפון שעיקרה "היי כפרה, בוא צריך לשמור על דוויט האוורד". הנסיעה למרכז מנהטן ברכבת עברה בשלום יחסי אבל הנסיעה במונית, כמובן, הייתה רעה ופלאמלי ציין ששילם 60$ טיפ לנהג כדי שיתעלם מכמה רמזורים אדומים ויטוס ברחובות העיר. את כמה הבלוקים האחרונים בדרך לאולם פלאמלי רץ וזה מה שענה גם כשנשאל אם הוא צריך להתחמם.
פלאמלי נכנס למשחק ברבע השני כשקייל או'קווין נכנס לבעיית עבירות ושיחק 5:26 דקות במשחק. תפוקתו: ריבאונד אחד ואלי הופ מדוויט האוורד על הראש. לא רע בהתחשב בנסיבות
סיפור נוסף באותו נושא הוא סיפורו של שון קילפטריק. קילפטריק כיום שחקן לגיטימי בליגה, אבל ב2015 עבר בין חוזים של 10 ימים. בשלב כלשהו מיניסוטה הייתה מוכת פציעות ונשארה עם 8 שחקנים למשחק נגד הניקס. הם החתימו את קילפטריק רק כי הוא היה מספיק קרוב למדיסון סקוור גארדן. הוא הגיע אחרי 3 שעות נסיעה והצטרף לקבוצה 45 דקות לפני שריקת הפתיחה. סיים את המשחק עם 0 נקודות ב10 דקות
